אבי זלמן: אולטרה מרתון, סיפור דרך

לפני כשנה, בעת ריצת אימון עם חבר, שבינתיים העתיק את מקום מגוריו לניגריה, אמרנו שנינו "למה שלא נרוץ מרתון", וכך נקבעה אבן הדרך הראשונה בשינוי בדרך החיים שלנו.

באותה תקופה, בערך, הלכתי לקנות נעלי ריצה. בחנות של "ברוקס" עמד בחור נוסף, שלא הכרתי, וכשחלצתי את הנעליים שלי לפני המדידה, גיליתי, במבוכה, שיש לי חורים בגרביים.

שיחה קצרה עם חמדה ותיאום פגישה ראשונה עם רן.  שוחחנו על היעדים והמטרות שאנו רוצים להשיג, ורן המליץ על מקסים שחף כמאמן אישי, גם בזכות היותו איש צבא, כמוני. כשפגשתי את מקסים לראשונה, התברר לי שמדובר באותו בחור שראה אותי ואת החורים בגרביים שלי.

אם לפני שנה היו אומרים לי שארוץ מרתון, כנראה שהייתי אומר שזה רק בגדר חלום, אך אמר כבר וולט דיסני ש"אם אפשר לחלום על זה כנראה שאפשר לעשות את זה".
לאחר כחמישה חודשי אימונים, אכן התייצבנו באמסטרדם ורצנו את ריצת המרתון הראשונה שלנו, אבן הדרך הראשונה בשינוי אורח החיים, תרבות החיים.

לאחר סיום המרתון, חשבתי על המטרה הבאה.
בהיותי שחיין מצוין (סתם…שלא באמת מישהו יחשוב), ידעתי שכרגע המים הם לא בגדר יעד קרוב.
חשבתי שאולי לאחר המרתון ארוץ את האולטרה מרתון במגידו, 60 ק"מ לציון ששים שנה להקמת המדינה. רעיון זה עלה מתוך תקווה שמקסים, מאמני, יציין בפני שנכון להיום, אינני מסוגל לכך וכדאי אולי לצבור עוד ניסיון ריצה. התשובה, הן של רן והן של מקסים היתה "כן, למה לא?"
וכך נקבעה לה אבן הדרך השנייה במסלול שלי, שכרכה בתוכה תוכניות אימון חדשות, מיוחדות ושונות.

"מהיום אתה רץ רק בשטח, ורק בעליות". אלו היו ההוראות של המאמן, ומאז למדתי להכיר כמעט כל אבן בפארק מודיעין ועד כמה קטן הפארק הזה. חודשיים של ריצות על פי הנחיותיו המדויקות, חיפשתי עליות, הכרתי כמעט כול שביל בפארק – ממצפה מודיעין דרך הנוף לעמק הנזירים ועד לאנדרטת חיל הרפואה, חזרה לגימזו, טיפוס וריצת סינגל, סינגל רק בעליות, מחפש עליה ומטפס.
בשבילים האלה למדתי לאכול ולשתות תוך כדי ריצה ולא רק ג'לים.
כאשר הפארק נעשה "קטן" מדי, התחלתי את האימון מתל חדיד דרך מודיעין לבית אריה, מסלול עליות שהפך לחלק בלתי נפרד מהנאות השבוע.

ביום שישי, ה- 8 במרס, התייצבתי לריצת 60 ק"מ, לראשונה בחיי, ואכן, החוויה היתה בלתי רגילה.
כמו שאני אומר, כאן לא מספיק להביא רק כושר, אלא גם כוח רצון, נחישות והתמדה במטרה: על כך אומרים בשפתנו "חתירה למגע" – חייבים להשיג את המטרה.

היום התחיל בתדריך לרצים , ציינו בפנינו את הנקודות בהן נעבור במהלך המירוץ הארוך הצפוי לנו.
כמי שחושב שהוא מכיר את השטח, לא הבנתי כיצד אגיע לאותן נקודות מרוחקות במסלול. נראה ש- 60 ק"מ הם באמת מרחק לא קטן…
ההקפה ראשונה, מסלול לבן, 30 ק"מ, הקפה שנייה, מסלול אדום, 15 ק"מ, הקפה שלישית ואחרונה – 15 ק"מ במסלול מסומן בצהוב. זהו, כאן מסתיים המירוץ.

המסלול היה יפהפה, רצנו בשדות חיטה ירוקים, בתוך יער אורנים, ומעל מעברי מים זורמים, שהיו תחנת רענון טבעית.
ועליות, כן, עליות, כאלה שעליות פארק מודיעין נראות לידן פתאום נמוכות וקלילות.
ממשיך לרוץ על פי התדריך שקבלתי לפני הריצה ממאמני מקסים, תוך הקפדה יתרה על שתייה והתרעננות.
מסיים 30 ק"מ ראשונים, השלמה ל- 45 , נו, הרי כבר רצתי 42, ומכאן נשארו עוד "רק" 15 ק"מ.
הרגליים כואבות ואני משנה מעט את האסטרטגיה. ממשיך בריצה, ולאחר 7 שעות ו 26 דקות אני מגיע לקו הסיום.
לא יאומן! המטרה הושגה!
כעת, לאחר סיום האולטרה, לא נותר לי אלא לאסוף עוד אבן דרך במסלול שלי.

היעד הבא?
השלמת לימוד השחייה. כבר אמרתי שאני שחין מצטיין, מאלה שכמעט כל בעיות המים נצמדו אליו. נראה שבעברי הרחוק הייתי דג, אבל כזה שלא ממש יודע לשחות, אחרת איך ניתן להבין את הרצון שלי לשחות עמוק מאוד במים?

כן, ימיו של מאמני, מקסים, צפויים להיות קשים עד להשגת מטרה זו, וממנה להמשך, אולי "איש הברזל"?

תודתי לרן שילון שהראה לי עולם שונה.
לולא המפגש איתו, כנראה לא הייתי משנה את אורח חיי. תודה למאמני האישי, מקסים שחף, על הדרך הארוכה שאנו עושים ביחד, תוך ליווי צמוד, חניכה ודוגמא אישית. ולגווין, שהצליח להוריד ממני מספר קילוגרמים מיותרים.

המשך עבודה פורה, ניפגש במטרה הבאה.
אבי זלמן