פרק ב'

פרופורציות רבותי, פרופורציות.

לפעמים, תוך כדי רכיבה אני שואל את גידי על הפציעה ומייד מצטער.
נכון שהדודות הפולניות אוהבות כל כך להיות במצב ש"חייבים להן", אך לא כך אצלי, כשגידי מספר לי על הפציעה והשיקום, אני הופך באחת, ממישהו ש"חייבים לו" על התנדבותי, לאחד שחייב הרבה מאוד לגידי ושכמותו.

"כוננות עם שחר" על גדות התעלה. פגז שורק ומפלח את גופו ושולח את ידו הימנית לומר שלום מרחוק ומותיר אותו גידם וכבד שמיעה ועוד כמה דברים "קטנים". ישמור אלוהים.
"אני לא רוצה למות" יבב לרופא "לא הספקתי… כלום בחיים. לא הספקתי … לדעת אשה…" (הוא כנראה אמר מילה אחרת…) וכך המשיך למלמל בין חיים ומוות והרופא הצעיר שחילק מורפיום ניסה לעודד אותו עד שאיבד הכרתו. משם פונה לסורוקה לתקופה לא קצרה, לאחר מכן לשיבא לתקופה נוספת כלל לא נעימה, בהמשך לשיקום פיזי ולבסוף, שיקום מנטלי שהרכיבה על טנדם בימים אלו מהווה המשך ותת סוג של שיקום שככל הנראה לא יגמר לעולם.

זאת לדעת, שלבית הלוחם מגיעים גיבורי המדינה הזאת, כדי להפיג במעט את קשיי היומיום שהם מנת חלקם.
ישנם נכים ברמה קשה ביותר, אשר מנוף מוריד אותם אט אט לבריכה (שמותאמת להם בדרגת החום, כ-32 מעלות, משום-שהגְדָמִים-אינם-אוהבים-קור), וישנם אלו שלמראית עין נראים פיזית רגילים לגמרי, אולם הם הלומי קרב ברמה זו או אחרת. יש מהם המתחבאים ומזיעים בעת שנשמע קול שקשוק של רכבת ויש כאלו שבאופן כרוני מבטם חלול אל מעבר לכתפך. הוא שאומרים; בנכות – אין קשה וקל – יש קשה ויש קשה מאוד.

ממש לאחרונה ובאופן חריג, הסכים בית הלוחם לקבל לשורותיו מספר מתנדבי זק"א מזוקנים שלא עמדו במראות ובריחות האוטובוסים המפוצצים –למרות שהם לא "חיילים" באופן פורמלי. זה באמת לא משנה, שהרי הלומי הקרב הקשים מפסיקים לעיתים להיות "בני אדם" במובן הכי בסיסי של המילה וחייהם הופכים להיות אוסף שיקופיות מבעיתות. מה לי איפוא חייל, מה לי מתנדב זק"א.

האווירה בבית הלוחם נחמדה ורגועה אם כי דומני שמתחת לפני השטח, משמש בית הלוחם ככולא-ברקים של התסכולים והכאב מבחינתם של הנכים, ומנגד, הרגעת נקיפות המצפון של החברה שמעדיפה לעיתים "לא לדעת".
לארגון בית הלוחם ונכי צה"ל יש קבוצת ידידים בקנדה. פעם בשנה הם באים עמוסי מגדנות ותרומות ועורכים מסע אופניים לאורכה ולרוחבה של ישראל, בצירוף הרוכבים הנכים מבתי הלוחם בכל הארץ. חבר'ה פילנתרופים נחמדים, שרגילים לרכוב בטורונטו במינוס עשר על כבישים רטובים באים לחום הישראלי, על חשבונם, תוך שהם תורמים אלפי דולרים.

המסע מתחיל בססגוניות מצומת מסמיה לכיוון אשקלון עם סטייה לאתר ההיסטורי של חומה ומגדל בקיבוץ נגבה.
רוכבי אופני היד מתבשלים בחום הכביש ואנו עם הטנדם רוכבים בשורה ומחליפים חוויות עם נכים ממקומות אחרים בארץ.

כמו כל בני אדם, ישנם נכים חביבים, יש קצרי רוח ויש אנטיפתים. לידנו רוכב, למשל, נכה גפיים על אופני יד, אורי שמו (שם בדוי כמובן), חייל קרבי שנפצע במבצע "חומת מגן" והוא רוכב ומסובב את הפדלים שבידיו בכוח ובחמת זעם. בריון שכזה, שרירי גבו משורגים מבעד לגופייתו, שרירי הקיבורת מתפקעים ואמותיו כשל הרפתן אברשה מהקיבוץ בעמק. והוא בשלו, כעוס וממוקד כאילו מתריס לכביש החם וליתר סובבים; אני נכה אבל מנצח אתכם.
"אחי, זוז מימין לקו הצהוב" מפטיר אליו בטבעיות, המדריך המוביל, והוא מתעלם ונוזף במדריך "יאללה יאללה, תן תן גז". בעלייה רוכב אופניים עוקף אותו ובחיוך מעודד ב"כל הכבוד" והוא עונה "אני לא עודדתי אותך אל תעודד אותי" ומסנן "ס… מק".
מה נאמר ומה נדבר; אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

ליד תחנת הדלק של קיבוץ נגבה נשמעת צעקה "איפה אלי" שואל מישהו מאחור. "זה בסדר, הוא הלך לצנתר" משיב מישהו לאקונית תוך כדי דיווש מיוזע באופני יד. "לצנתר" אני חושב לעצמי, כלומר הוא מתכוון שהוא הלך להשתין, מין סלנג כזה. לא! זה לא סלנג, הוא הלך לצנתר בשירותים של תחנת הדלק עם המלווה שלו. חישבו על זה, אנחנו, זקופי הגו הבריאים, צריכים רק עץ או גלגל של אוטו להטיל מים ובשבילם זו כירורגיה יומיומית.

המסע נמשך בעצלתיים, חם מאוד במיוחד לרוכבי היד שיושבים קרוב לאספלט. הם קצת התעייפו, שהרי אין להשוות את שרירי הידיים לשרירי הארבע-ראשי שלנו. אני נהנה מהמסע הנינוח אבל לפתע אני מסתכל על השמש היורדת ומתחלחל אל מול תקתוקיו של שעון החול הדמיוני לקראת תפילת מנחה. כשאתה מחוייב לעצמך ויש לך קדיש "על הראש" – כל השאר, כלומר כל כל השאר הופך למשני, טפל ודהוי בעיניך.
אני מושך את הטנדם ומדווש באקסטזה וגידי דוחף בעוז ואנו מגיעים מיוזעים לפתח המלון באשקלון. נהג מונית מכוון אותי לבית הכנסת הקרוב ואליו אני מגיע בריצה "על הקשקש" של תפילת מנחה עם הטייץ והחולצה הצבעונית המנדפת.
מתבונן סביבי, וגאה בעצמי שהצלחתי להגיע. בית הכנסת "אליהו הנביא בנוסח יהודי תוניס" בסתם יום של חול. "עמך ישראל", אנשים חמים ומאירי פנים מסתכלים עלי בתמהון השמור לאורחים פורחים ועונים בדבקות אמן אחר הקדיש שלי.

בין תפילת מנחה לערבית עלה לבמה איש צנוע וקצת כפוף, חרוש קמטים של חוכמת חיים. מתברר שהוא סוג של דרשן בחסד עליון. עם "עין" ו"חית" גרוניות נפלאות ובדברי טעם הוא מפליא ללהטט בפרשת השבוע לאנשים הפשוטים שומעי לקחו.

"… זה שאלוהים העניש את חוה בגן עדן "בעצב תלדי בנים" זה לא מכריח אותנו להסכים לעונש ולא להתנגד אליו" החל להתפייט. "אם אשה יכולה ללדת בניתוח או לקחת אפידורל או כדור נגד בחילה – אדרבא" הוא ממשיך לחייך לכולם ומוסיף. "זה שאלוהים העניש את האדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם" זה לא אומר שחייבים לעבוד כל הזמן. אם אפשר להסתדר בפחות או להרוויח יותר בקלות – לא צריך לקבל על עצמנו את העונש בכוח – זו לא אחת ממצוות התורה". פה הזדקף לרגע, ופנה עם האצבע המורה לעבר אדם מקריח לבוש בגדי עבודה "הנה… מיקי…, כל-יום-20-שעות-על-המנוף. כל יום 20 שעות. לא טוב ככה" צקצק בלשונו.  "צריך הבנאדם לבוא הביתה מוקדם, ללמוד עם הילדים לאכול עם האשה… 8 שעות מספיק בשביל לחיות, לא לעבוד כל הזמן…".

כמה פשוט כמה נכון. אני חוזר מהורהר מהתפילה אל חבריי הנכים באופני היד והטנדם וחושב על אלו שאיתרע מזלם והגורל הכה בהם או שאלוהים התאכזר אליהם -you name it – והם באומץ ובאצילות החליטו שלא לקבל את העונש בהכנעה אלא להתמודד איתו, לרכוב, להזיע ולחייך בסוף עלייה ולהרגיש ספורטאים. רגילים כאלה, עד כמה שניתן.

הערב ירד, אנו ניגשים למסעדה סמוך לים, בנדיבותם של התורמים הקנדיים הנחמדים. בפתח המסעדה, בכניסה מהכביש יש אבן שפה של מדרכה, שקועה כזו המיועדת לנגישות לכסא גלגלים. אנו ממתינים למארחת ופתאום מגיע אורי על כסא הגלגלים עם המלווה שלו. זאת לדעת, שכשם שיש מקצועות שהולכים וכלים מן העולם כגון סנדלר ומתקן מכונות כתיבה, כך יש מקצועות "חדשים" בעולמנו האכזר: "מלווה-משרד-הבטחון". המדובר בד"כ בחברה צעירים גזעיים, המלווים את הנכים הקשים 24 שעות בכל צרכיהם – פשוטו כמשמעו. מלאכת קודש, קשה פיזית ונפשית, ששום שכר לא הולם בעבורה. נראה לי, שקשה מכל היא הפרידה לאחר שנים של ליווי צמוד וקשר אינטימי כה קרוב בין ה"מלווה-משרד-הבטחון" לנכה.

אורי מתקרב עם כסא הגלגלים ובעקשנותו מנסה לעלות דווקא על אבן השפה הרגילה ולא על זו המיועדת לכסא גלגלים. לאמר; אני אדם רגיל ולא נכה. המלווה מסב שימת ליבו למעבר המיוחד לכסא גלגלים והוא נוהם "עזוב אותי" ומנסה שוב. תחילה מקדימה ונבלם. לאחר מכן עם תנופה ונעצר. לאחר מכן ב"רוורס" ומצליח לעלות גלגל אחד וכמעט מתהפך כולנו מסתכלים כולל המלווה ומפחדים ממנו, מי שמנסה לעזור או להתערב סופג צעקות ועלבונות.
אורי לא מוכן להכיר בזה שיש לו מגבלות וכל חייו הפכו לנסיונות לפרוץ מגבלות אלו וכך מנסה הוא שוב ושוב לטפס את המדרגה לבדו, עד שה"מלווה-משרד-הבטחון" באיזו מילת קוד משכנע אותו ש"ננסה אחר-כך" כי הקנדים מחכים במסעדה ורוצים להרים כוסית.

אני מוצא עצמי די המום מהמסע הזה. לעיתים נדמה לך שראית הכל בעולם ואז מתברר לך שוב, שטעית.
לצערי, מטבע הדברים אין לי עם מי לחלוק את מחשבותיי שם ובמשך יומיים תמימים אני שקוע בהרהורים ומחשבות על הייצור הנפלא הזה הנקרא: אדם.

מנש הס, אנדיור