טרילוגיה

פרק א'

זה קצת הזוי, אני יודע, אבל את ההודעה שאבא נפטר קיבלתי בדיוק לפני שנה, כשאני עם קסדת האופניים על הראש.
06:30 בעודי מטפס ממעלה אדומים בסדרת ה"קירות" המוכרת לכיוון פסגת זאב, הנייד מזמזם. השוליים צרים ואני כמובן לא עונה. הטלפון מרקד ומצלצל שוב בכיס החולצה האחורי ואני מתעלם. השילוב של מאמץ וריכוז מחד ומוניות ערביות- צהובות-טסות לידי מאידך, לא מביא אותי כלל למחשבה לבדוק מי זה.

הטלפון ממשיך לזמר ואני כבר התרגלתי למסז' של הרטט.
הגעתי הביתה. לא הספקתי להוריד הקסדה המיוזעת וראיתי כיתוב אפור על גבי צג הנייד – "9 שיחות שלא נענו" מאחי נעם ו 3 מאשתי והטלפון שוב רוטט ואחריו… גם אני.

במשך אחד עשר חודשים מיום הפטירה נהוג לומר קדיש על הנפטר. התפילה הארמית העתיקה צריכה שתיאמר במניין שלוש פעמים ביום; שחרית, מנחה וערבית. אין כמעט יהודי שלא אומר קדיש בשעה הקשה, אל מול הקבר הפתוח. מילות הקדיש כשלעצמן אינן קשורות ישירות למוות. כל שהן מביעות הוא את אפסותינו – בשר ודם – לעומת נזר הבריאה ורוממות הבורא. סוג של צידוק הדין. ובלשון פוליקרית: כואב אבל פחות.

הארמית היא שפה שמית, אחות לעברית. בשעתו, היתה זו השפה הרווחת ולכן נכתב הקדיש בשפה זו. הארמית דומה מאוד, איפוא, לעברית. כך למשל, במקום לומר "סבבה" אתה יכול להגיד בקיצור "לעילא מכל תושבחתא". ובמקום להגיד "שיחות קירבה" ניתן (ואולי מדוייק) לומר "יהא שלמא רבה מן שמיא".
שבועיים לפני פטירתו של אבא ראיתי מודעה ברשת, שבבית הלוחם בירושלים מחפשים רוכבי כביש מתנדבים להובלת אופני טנדם יחד עם ספורטאים נכים. באמרי "ספורטאים" צריך להבין את הפסיכולוגיה של הנכה ולפיה, כאשר מתייחסים אליו כנכה, כמוגבל, כחצי-אדם, כך הוא ב ד י ו ק מרגיש ואז חוזרים אליו כל התסכולים והייאוש והתסבוכים "למה זה קרה לי ? למה זה גורלי ? טוב מותי מחיי!!" וכדומה. וכשמתייחסים לגיבורים הללו (ללא כל מרכאות) כ"ספורטאים", אז, עוד לפני הפדל הראשון, עוד בשלב התדריך ואפילו בהלבשתם בביגוד ספורטיבי וציוד מקצועי, הם כבר מרגישים "שווה בין שווים" "אנשים רגילים כאלה" כמו שהם חולמים להיות.

"אתה מנוסה באופניים?" שאל הקול העמוק מעבר לקו. "כן". "אתה אדם אחראי?" "ובכן… נראה לי".

וכך התייצבתי בבוקרו של יום שישי אחד, בקריית בית הלוחם בירושלים, שנראה כמו "קאנטרי קלאב" יפהפה מהשורה הראשונה בארץ. לא זו בלבד שהוא נקי ומטופח להפליא, יש בו אווירה ספורטיבית; בריכה – כולל בריכת ילדים – חדר כושר, מגרשי טניס, כדורסל, חץ וקשת, מטווח, חוגי ריקוד, דרמה, ענף אופניים מפותח – מה לא.

קבוצת האופניים של בית הלוחם מונה רוכבים שונים, בעיקר רוכבי אופני יד (תלת-אופן) ורוכבי טנדם. כל נכה "זוכה" לטיפול פרטני והכל מותאם באופן מעורר השתאות לסוג המגבלה או גובה השיתוק; ירכיים ומטה או כֶּסֶל ומעלה.
באופני היד למשל, שהם תלת-אופן נמוך עם גלגלים דקים, ישנם כאלה שמתקדמים רק באמצעות ידיהם, ולאחרים, בנויים האופניים כך שיכללו גם שימוש אקטיבי בגב – הכל בהתאם לסוג הנכות. העוורים ובעלי נכויות שאינם כוללים גפיים, רוכבים על אופני טנדם משני סוגים: "שמנמנים"- מסיביים המותאמים לשטח, או אופני טנדם-כביש "אציליים", אירודינמיים כאלה. בכל אופן, לרכוב על טנדם זו חוויה מיוחדת במינה גם למוביל המתנדב וגם לספורטאי שמאחור, כאשר בין שניהם נכרתת ברית. ברית זֵעָה.

החוויה מתחילה השכם בבוקר ברחבת בית הלוחם, בעמק הקר שמתחת קרית יובל. מתאספים כולם, נכים ומתנדבים, ברחבה שליד קונטיינר הציוד והמאמן התזזיתי ארז, יורה הוראות וצ'פחות. במקביל, ניתן לשמוע בנקל את ציוץ הציפורים ושיהוקי הבוקר של החיות בגן החיות התנכ"י, אשר גדרו משותפת לבית הלוחם. מספר מתנדבים חביבים – אלטרואיסטים בנפשם – בְּוֵסְטִים צהובים, מלווים את הרוכבים לפי הקבוצות. זהו מחזה מדמיע ומרנין כאחד, לחזות ברצינות התהומית שבה הספורטאים הללו יוצאים לאימון. שימו לב: "אימון" ולא "טיול" או סתם "רכיבה".

ראש חודש מנחם-אב תשס"ט. זוועה. קמתי מהָשִבְעָה העמוסה חברים וקרובים אל תוך ימים ארורים וחֵסֵר בלתי ניתן להסבר במילים. אני אמנם אבא לילדים, אבל מעתה אני גם יתום. הדבר הראשון שעשיתי, ממש בו ביום, זה לעלות על אופני הכביש ולרכוב לבדי במסלול האהוב עלי לאורך ים המלח ולטפס את מעלה דרגות הקשה. פשוט רציתי להיות מעט עם עצמי ולסדר קצת את המערבולת.

היה לי ברור שאני הולך לומר קדיש על אבא בהתאם למקובל, שלוש פעמים ביום, במנין, במשך שנה (ליתר דיוק 11 חודש), ואל יקל הדבר.
יחד עם זאת, מנהגים רבים נוספים יש לאָבֵל היהודי במהלך שנת האֶבֶל. יש כאלה שבנוסף לקדיש נוהגים לתת צדקה מעת לעת לעילוי נשמת המנוח, ויש כאלה שמקפידים לא ללכת לאירועים או סרטים ולא לקנות בגדים חדשים, ויש כאלה שקובעים לעצמם ללמוד מידי יום משניות, שהרי "מִשְנָה" הן אותיות "נשמה".

ניצול שואה היה אבא, ובילדותו סבל רעב ומחסור גם במעברות של שנות החמישים. כפועל יוצא מכך, היה ליבו של אבא יוצא אל בני אדם באשר הם "אדם" ובעיקר לחלשים או אומללים. והרי עוד דבר שאני גאה באבא ז"ל.
והנה עכשיו אני כאן, לבדי במנחת המסוקים "מצפה דרגות" שמעל ים המלח התכול וליבי נצבט בתוכי. אני מסתכל על אופני שהשענתי על הסלע והם נשמטו להם לקרקע ואין לי אפילו כוח להרימם. בהבלחה רגעית, אני חושב שראוי שאתאבל על אבא אך אעשה משהו נוסף, קצת אחר, לנשמה – שלי ושלו. בו במקום החלטתי כי אתנדב במשך כל שנת האבל (ואולי יותר) מידי שבוע, בצוות המתנדבים של בית הלוחם כרוכב טנדם מוביל.
אם עזרתי להם, או בעצם לעצמי, ימים יגידו.

"טנדם" כידוע, הינם אופנים כפולים המיועדים לשני רוכבים. ביני לביני חשבתי על חידוש לשוני לשלוח לאקדמיה ללשון עברית: "אוֹפְנָנָיִם" אבל החלטתי שזה נשמע יותר מידי כמו "פָנָאן". וזה לא.
באפניים אלו, המוביל יושב ראשון ב"קוקפיט" כשבידיו הכידון והשליטה על ההילוכים וכמובן על המעצורים. השרשרת מחוברת לשני הרוכבים וכל עוד אחד הרוכבים מדווש – השני… אנוס גם הוא.

בתחילה, כדי להתרגל, נסעתי בטנדם לבדי, ללא רוכב נוסף. לאחר מכן, ניסיתי להרגיש על בשרי איך מרגיש היושב מאחור. אני זוכר שמיד דרשתי מהמוביל לעצור. התחושה של רכיבה ללא שליטה בבלימה או בהיגוי או בכלל… להיות מובל ולא עצמאי, ממש לא בשבילי.

הטנדם כבד וקצת מסורבל. זה כמו לעבור מפרייבט לנהיגת אוטובוס. אך הבעיה למוביל טנדם היא לא המאמץ שלעיתים נדרש מרגליו ולא הלב-ריאה המייללים בכל עלייה קטנטונת וגם לא האוכף הכואב שלעיתים לא מתאים לך;
הבעיה האמיתית של המוביל בטנדם היא – האחריות. האחריות לשלומו של מישהו אחר. מישהו חסר אונים שלמעשה תלוי בך ובחושיך. דומה הדבר אולי להרגשה ליציאה מבית החולים כשבזרועך תינוק חדש ואתה מתרכז בכל פסיעה ובכל מדרגה.
עד היום!!, אפילו שצברתי נסיון ובטחון ושעות רכיבה רבות, כשאני מסיים רכיבה בטנדם אני מרגיש "שפוך" ומותש כמו טייס קרב לאחר שביצע פעלולים כנגד כוח ה -G. השילוב של הריכוז והאחריות בכל רכיבה סוחט אותי. מצד שני, יש ברכיבה הנאה רבתי בכך שאתה יכול לדבר עם מישהו ולפעול בהרמוניה בגיוון וככלל החוויה היא עצומה הרבה מעבר לרכיבה רגילה.

"הרוכב שלי" הוא גידי, רוכב מבוגר בגילו וצעיר בנשמתו שנפצע בתעלת סואץ בקרבות מלחמת ההתשה. כשקשה לו בעליות – ואני לרוב לא נוהג לעשות לו הנחות – הוא גונח "רגע רגע, אתה לא יודע שאני מותש…"

אין ספק שחוש-הומור הוא אבן בניין בשרידות של הנכים. באחת הפעמים הראשונות לאחר הרכיבה, שתינו גידי ואני קפה במזנון היפה של בית הלוחם, והוא הציג בפניי אדם נמרץ, מצולק מכוויות קשות בפנים ובגוף ואמר "תכיר, זה איציק הוא האוהד הכי שרוף של הפועל ירושלים….", וכולם צוחקים חוץ ממני.

גידי רוכב בחסד עליון. חזק, קשוח, לא מוותר. אני שומע אותו נושף בעורפי ויודע כמה הוא מתאמץ – כי… לי קשה. תורת הרכיבה בטנדם קובעת שיש לרכוב בקדנס גבוה ובהילוכים קלים. יש בטנדם גלגלי שיניים "טריפל" אבל אני – דפוק שכמוני – לא יורד לפלטה הקטנה אלא רק כשממש אין ברירה. גידי המסכן מאחוריי, מתענה ומתבייש לבקש ממני להוריד לפלטה הקטנה ואני מעריץ אותו על כך וחש לפעמים נקיפות מצפון על "אכזריותי".
בעדינותו, גם כשהוא כבר מבקש, כשממש קשה, הוא מסתפק ב: "מנש…" בלי לפרט או להוסיף דבר, ואני נעתר ומלטף את השיפטר השמאלי ויורד לפלטה הקטנה. גם עכשיו, כשאני כותב זאת אני שומע את אנחת הרווחה מהדהדת. יוו..ף.

כמובן שאופני טנדם הם אטרקציה גדולה וכולם בכביש משתאים ומצביעים עליהם, מתעניינים ומעודדים. פעם, מספר גידי ובת צחוק על פניו, שמע אמא!! אמא אחת מצביעה מתוך האוטו ואומרת לבנה הקטן בכסא הבטיחות; וּוִי ! תראה תראה !! הנה איש בלי יד …"

גידי מחייך, ואני שכבר מכיר אותו יודע שהוא טרומפלדור מודרני. מה שהוא עושה ומספיק עם יד אחת אפילו תמנון אנושי לא מסוגל.

מנש הס, אנדיור.