המראות המזעזעים של תאונת האופניים בשבת העלו חזרה את כל אותם רגשות אותם אנחנו מדחיקים ביומיום – רכיבת אופניים מסוכנת!
כמי שנמצא בענף זה כבר שנים רבות, כל תאונה, כל חבר שאנחנו מאבדים ועכשיו התאונה הנוראה הזו, שקרתה ממש "בחצר האחורית" שלנו, מעלה גם אצלי חששות ופחדים, כי הרי כל אחד מכם אחראי על עצמו ומחוייב כלפי משפחתו, אבל אני אחראי על שלומכם כבר שמונה וחצי שנים, שבת אחרי שבת, אימון אחרי אימון, מחנה אימונים אחרי מחנה אימונים ותחרות אחרי תחרות.

אגלה לכם סוד קטן, כל שבת כשמסתיימת הרכיבה ללא פגיעות, אני נושם לרווחה. כל מחנה אימונים המסתיים ללא פציעות, אני נושם לרווחה, כל שחייה בים, כל ריצה בשטח, כל אימון – בסיומו אני נושם לרווחה.
בשבת האחרונה, בזמן התאונה, הייתי באמצע ריצה. כשחזרתי לאוטו, גיליתי מספר גדול של שיחות ושל סמסים. לא צריך להיות מנתח מח כדי להבין שמשהו קרה. אלה הרגעים הקשים ביותר שלי כמאמן, לקבל את אותן הודעות! תודה לעינב שהיה רגיש מספיק לכתוב לי ש"אנחנו בסדר". אבן נגולה מעל ליבי. עכשיו יכולתי להתחיל לברר את הפרטים. ידעתי שתוך שעות מספר נגלה את שמות ההרוגים והפצועים ואחרי שעות בודדות נוספות, גם נבין מה לעזאזל שם קרה. אתמול, לקראת סוף היום, כבר התבהרו רוב הפרטים.
הקושי הגדול בגילוי היה ש.. כנראה לא ניתן היה למנוע את התאונה הזו! רכב ליווי לא היה עוזר הפעם ויתרה מכך, הכמות הגדולה של הנפגעים נובעת מהעובדה שהם רכבו כקבוצה בפלוטון.

במשך שמונה וחצי השנים האחרונות, אני בוחן כל תאונת אופניים בישראל. בחלק מהמקרים אני אפילו מצליח לקבל דו"חות משטרה. למה? כדי לראות אם ניתן להסיק מסקנות, לשנות את נהלי האימונים שלנו ולמזער סיכונים.

סקירה כללית בעולם, או האם הדשא של השכן ירוק יותר
מצב תאונות הדרכים בישראל ככלל, הוא מהגרועים בעולם המערבי. במאמר שהתפרסם ממש לפני כשבועיים, מסתבר שישראל אחרונה באירופה בתחום בטיחות בדרכים

בעזרתה של שירי, אספנו קצת נתונים על תאונות פטאליות של רוכבי אופניים במדינות "מפותחות".
נתחיל בארה"ב הגדולה – את השנים הראשונות שלי ברכיבה ביליתי שם. גם שם נאבקנו כרוכבים על מקומינו בכביש ובכל עונה שמענו על חברים שנפגעו בתאונות. לאנס ארמסטרונג מספר בספרו הראשון על "מלחמותיו" בכבישים.

קצת סטטיסטיקה יבשה – בשנת 2009 נהרגו בארה"ב 640 רוכבים ונפצעו למעלה מ 51,000 בתאונות, עלייה חדה מהשנים הקודמות

באנגליה, נהרגו בשנת 2009 104 רוכבים, ירידה מהשנה הקודמת ונפצעו למעלה מ 17,000 רוכבים בתאונות

בגן העדן בניו-זילנד נהרגו מתחילת שנת 2011 7 רוכבים וב 12 החודשים האחרונים סך כולל של 12 רוכבים
באוסטרליה המצב טוב יותר, נכון? אז זהו, שלא – בשנת 2010 נהרגו ברחבי אוסטרליה 40 רוכבי אופניים, עלייה חדה משת 2009 ( 31 הרוגים)

אין לי ספק שאם נבחן במדינות אירופה, נגלה שבכל המדינות, ככל שגדל מספר רוכבי האופנים, כך גדלה כמות תאונות הדרכים. במחקר שנערך בהולנד, מסתבר שבשנת 2010 נהרגו 162 רוכבים, ירידה משנת 2009 (185)

ודרך אגב, בכל מהמדינות, כולל בישראל, מספר הולכי הרגל שנפצעו או נהרגו גבוה הרבה יותר ממספר רוכבי האופניים
לא נכנס לניתוחים סטטיסטיים היכן בטוח או מסוכן יותר לרכוב. מה כן?

מה ניתן לעשות כאן
במשך השנים האחרונות כתבתי רבות על בטיחות ברכיבה. להערכתי, הבטיחות מתחילה אצלנו הרוכבים. היא מתחילה קודם כל בשליטה שלנו באופניים, ממשיכה בהבנה וההכרה שלנו את הכביש ומסתיימת ברכיבה הקבוצתית
למה הכוונה, וסליחה אם אני חוזר על עצמי:
שליטה – משליטה בסיסית של הורדת יד אחת ושנייה, שתייה ואכילה, טכניקת סיבובים, שימוש בהילוכים, רכיבה "בדרופים" וכל אותן יכולות, שבלעדיהן, לא ניתן בכלל לרכוב. להזכירכם, אימוני ימי שני עוסקים בדיוק בכך. מה קורה בפועל? מעט מתאמנים מגיעים לאימונים אלה כי "לא מזיעים בהם מספיק". יש לנו בתקופה זו יותר רוכבים מאשר אי פעם, אבל עדיין מעטים מידי! התוצאה – נפילות ופציעות (בקבוצה אחרת, פגעה רוכבת לפני שבועיים בגלגל של הרוכב שלפניה, איבדה שליטה, נפלה מעבר למעקה הבטיחות, שברה כתף ושמונה צלעות. הרוכב שלפניה, ששלט טוב באופניים, אפילו לא נפל) ובמקרים קיצוניים, גם הרוגים (רוכבת שנהרגה לפני שנה באיטליה, בגלל שליטה מוגבלת)
הבנה של הכביש – רוכבים רבים, בגלל השליטה המוגבלת שלהם באופניים, רוכבים במרכז הכביש, במקום בשוליים! כמה פעמים שמעתם את המאמנים מבקשים, מזכירים וצועקים לרדת לשוליים?

למה רוכבים באמצע הכביש?
קודם כל, מפאת חוסר תשומת לב
ואח"כ, בגלל פחד וחוסר בטחון בשוליים

רכיבה קבוצתית – פעם נוספת, אימונים "משעממים" בהם אנחנו לומדים להתחשב לא רק בעצמנו, אלא בכל הסובבים אותנו – מגיבים בעדינות, מסמנים ומזהירים
וכמובן, להימנע מרכיבה בכבישים מסוכנים. מצורף לינק למאמר שנכתב ב bikezone לפני כשנתיים, אחרי עוד אחת מהתאונות המזעזעות והמיותרות. המאמר, כמו מעט מאמרים אחרים, עוסק באחריות האישית שלנו, הרוכבים, לבטיחות שלנו, עוד הרבה לפני שאנחנו מאשימים את הנהגים.

מה עוד ניתן לעשות – בישראל הוקמה קבוצה לא מסחרית שמטרתה – קידום בטיחות הרכיבה באופניים. המטרות העיקריות של הועד הן:
הגברת המודעות בקרב ציבור הנהגים לכך שרוכבי אופניים הם משתמשי דרך לגיטימיים
תכנון ותחזוקת כבישים בישראל, כך שייקחו בחשבון את הצרכים של רוכבי אופניים
הדרכה והכוונה של רוכבי אופניים לרכיבה נכונה ולהכרת כללי הבטיחות בכבישים
פעילות מול משרד התחבורה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, החברה הלאומית לדרכים וגופים נוספים הממונים על תכנון ותחזוקת הכבישים הבין עירוניים כך שיילקחו בחשבון גם הצרכים של רוכבי הכביש
קידום תקנות וחוקים שיסדירו את מעמדם של רוכבי האופניים בכביש, יגבירו את בטיחותם וישפרו את האכיפה

רוצים לעזור? מצויין! הקבוצה מחפשת מתנדבים שיעזרו. פרטים נוספים בדף הקבוצה בפייסבוק – Israel Road Cycling

למה רכב ליווי נוסף אינו פתרון
תפקיד רכב הליווי אינו הגנה, אלה מתן שרותי ליווי (ללא הרפייה :))
רכב ליווי נוסף אינו פתרון. למה?
מכיוון שהפחד מהכביש הוא חשוב. הבעייה הקיימת היא שרוב הרוכבים לא מפחדים מספיק מהכביש. הם בעיקר מפחדים מהאופניים או מהרכיבה, אך לא מבינים את הקשר לכביש.
רכב ליווי גורם לתחושה שגוייה של בטחון ולכן מהר מידי חוזרים לשאננות, רכיבה ללא תשומת לב ובאמצע הכביש.

מה תפקיד רכב הליווי? להגן? על מי? האם כל הקבוצה צריכה לרכוב בפלוטון? כאן קיימת בעייה כפולה:
אין לחברי הקבוצה מספיק שליטה באופניים כדי לרכוב קרוב לרוכבים אחרים, וכמו שכתבתי קודם, אותם אלה שמרגישים לא נח בפלוטון גם לא מגיעים לאימוני השליטה
איך רוכב הפלוטון? לפי הרוכב האיטי ביותר באותו יום? ומה קורה עם אותם רוכבים המגיעים לעתים רחוקות? האם כל הקבוצה צריכה תמיד לחכות? אם זה יהיה המצב, הרי שלא נשתפר כלל ברכיבה.
רכיבה קבוצתית ככלל מתאימה בעיקר ל.. רוכבי אופניים. הספורט שלנו – טריאתלון, רק במקרה אנחנו משתמשים באותו כלי תחבורה. אנחנו צריכים לרכוב אחרת (לבד) ולהתמודד עם 40, 90 או 180 ק"מ של נגד שעון ולכן מה שעובד לרוכבים לא בהכרח נכון לנו
מה קורה כשיחזרו כל הרוכבים מחופשת הקיץ ונחזור ל 3 או 4 קבוצות? האם נזדקק לרכבי ליווי נוספים?
והאם רכב הליווי הנוסף נשאר עם כל מי שהתעייף\מחליף פנצ'ר או שאנחנו זקוקים לרכב ליווי נוסף כדי לשרת רוכבים אלה?
ואחרון, מי ינהג ברכב? מציאת רכב ונהג כל שבוע אינה מטלה קלה. האם חברי הקבוצה מוכנים להתנדב ולנהוג? האם מישהו מחברי הקבוצה מוכן להתנדב ולנהל את תורנות הרכב הנוסף?

מה כן הפתרון
כתב יפה זיו שוורץ, עורך מגזין MBA על האחריות האישית שלנו הרוכבים

ואוסיף, קל מאוד לזרוק את האחריות על המאמנים ועל הקבוצות, אבל הפתרון האמיתי מתחיל אצלנו הרוכבים
ועם כל הכאב שבדבר, את תוצאות התאונה של יום שבת אי אפשר היה למנוע. כן אפשר להוריד את הסיכונים מהנפילה הבאה ומהתאונה הבאה.

רן שילון