עומדים על קו הזינוק. המון אנשים, שכולם נראים מאומנים יותר, נחרצים יותר (ורזים יותר) עומדים לצידי, כשהמנטרה שאני חוזרת ולוחשת לעצמי 'את יכולה' ו-'כלום לא יקרה לך אם תתאמצי קצת' וכמובן 'אח"כ תגיע לך הארוחה במסעדה החביבה ההיא'.

אז זהו שלא.

לרוץ עם דובים (running with the bears) בגרינויל קליפורניה היא ריצה אחרת לגמרי. כבר עם הגיענו ל'מלון' הפסיק בעל המלון את מלאכת השקיית החול ופנה לשוחח עמנו. תוך כדי מסירת המפתחות הודיע לנו שלמחרת הוא ייקח אותנו באופן אישי לעיירה הסמוכה, כי אנשים רבים רוצים לפגוש ולהכיר אותנו. אנחנו לא רק תיירים מחו"ל, אלא תיירים מרחוק – מישראל. וכך היה. כולם רצו להכיר אותנו ולשוחח . מארגני התחרות כל כך התרגשו שאפילו תלו את מפת העולם וסימנו עליה בכוכבים את ישראל, כדי שכולם ידעו מאיפה מגיעים אליהם (הם סימנו את ישראל הגדולה, הכוללת את סוריה, לבנון וחלקים מתורכיה, ערב הסעודית וכמובן סיני). שמנו יצא כל כך למרחוק שאפילו אחרי המירוץ ובמרחק שעת נסיעה לאגם, עצרה לידינו קבוצת קייקים ששאלו אם אנחנו המשפחה (המפורסמת) מישראל.

ועכשיו למרתון עצמו – הגעתי לקו הזינוק 20 דקות לפני שעת ההתחלה. אני והמארגנים. אף רץ בפוטנציה לא נראה באיזור. מכיוון שאני אטרקציה איזורית פניתי בידידותיות יתרה  לאישה שהייתה עסוקה בסידור שער הסיום: האין המירוץ אמור להתחיל ב-7:00 (האנגלית שלי מצויינת כפי שאתם ודאי מבחינים) כן. אבל אם כבר הגעת ואת רוצה להתחיל עכשיו, רק תגידי לי ואכתוב את שעת ההתחלה ואיך נדע כמה זמן ארכה הריצה ? כשתגיעי חזרה המערכת כבר תפעל ותרשום את הזמן.

וכך התחלתי לרוץ 20 דקות לפני שאר המתחרים. ואיך הייתה הריצה ? התחלתי עם סוודר וסיימתי בחום גדול ונורא. ככה זה אמצע אוגוסט בקליפורניה על גבול נוודה. ואיך עוד ? אני לא רצה מהר, ומכירה את סגנונות הריצה של כולכם בעיקר מאחור, אך זכיתי להיות הראשונה שהגיעה למייל ה-3 (מסיבות מובנות) ושלהקת הרוק הכבד השכונתית תכריז עליי במיקרופון ותנגן במיוחד ורק עבורי. אח"כ התחילו לעקוף אותי רצים אמריקאים-קהילתיים שעודדו אותי וציפו לשיחה בנושאי מזג האוויר, הפיתולים בדרך (לגובה ולרוחב) ואיכות תחנות השתייה. הם אמריקאים מנומסים ואני בכל זאת הגעתי מישראל, כך שבהתחלה עוד עניתי להם אך בהמשך נזכרתי שאני כאן כדי לרוץ והאמת היא שלו היה לי כוח לדבר הייתי מגבירה קצב ולא גולשת לשיחות אישיות. עקפו אותי גם כלבים עם מספר משתתף מלווים בבני-אדם (היו תחנות שתייה גם להולכים על ארבע) וצבי אחד נעמד על הכביש לפניי אך ירד ממנו עקב חוסר עניין לציבור הצבאים.

ולבסוף  הגיע גם שער הסיום וה'עוד קצת זה נגמר' והכרוז המכריז שסוף סוף הגעתי ואז המים ומדליית המשתתף וחיפוש פינת הצל (שלא הייתה) והעז. איזו עז ? גם אני קצת הופתעתי אך התברר שהיא החליטה להצטרף למירוץ ורצה אחרינו מהמייל ה-5 עד ה-7 ואז פרשה לשער הסיום ובעת חלוקת המדליות הצטרפה  שוב והתחילה לכרסם את הפודיום העשוי קוביות תבן. היא רצה, לכן גם לה מגיע.

בסיכום הכללי המארגנים היו מאד מרוצים מכיוון שהמירוץ גדל אקספוננציאלית (73 סיימו את המרתון בטווח הזמנים שבין 2:46 לבין 7:00 שעות) והם גם גייסו די הרבה כסף למשפחות אומנה.

והדב ? התברר שהיה דב במייל ה-17 אך הרץ הראשון שהגיע אליו גרם לו לחזור ליער. כן דובים וכן יער. הברחתי אותו עוד לפני שהגעתי. ואם תרצו להגיע למסלול הזה בדיוק בשנה הבאה ? אי אפשר לאותו מסלול בדיוק, מכיוון שיום אחרי התחרות התחוללה סופת ברקים שגרמה לשריפה של חלק ממסלול התחרות. לא רק שהברחתי את הדב גם השארתי אחרי אדמה חרוכה. ותודה לטלי שהביאתני עד הלום.

עדנה כהן