סיכום התחרות בשמוני / אילן פריש

נחזור כמה ימים אחורה כשגבי כספי (שנרשם למקצה הארוך – 160 ק"מ) ואנוכי הגענו לשמוני (צרפת), היה לנו כבר ברור שחם לא יהיה לנו. אבל בדיעבד, לא ממש הבנו מה מצפה לנו ולמרות ששמענו סיפורים ועצות, עדיין- צריך להיות שם כדי להבין. יומיים לפני התחרות עלינו ברכבל ל aiguille du midi (גובה 3800), כדי לשהות שם מעט ולנסות להסתגל לגובה, רק מלעלות 20 מדרגות לקפיטריה לקח לי רבע שעה להרגיע את הדופק. הזוי לגמרי. לאחר שעתיים של מרק חם ותמונות עם נופי גן עדן, ירדנו ברכבל לגובה 2300 ומשם בריצה קלה במדרון לשמוני. שום דבר באותו יום לא נתן סימן למה שמחכה לנו, את הריצה לשמוני סיימנו עם מכנסיים וחולצה קצרים. עוד באותו אחה"צ הלכנו להירשם ולקבל את שקית המשתתף. מאות אנשים בתור משתרך, אבל הצרפתים האלה יודעים לתקתק עבודה, תוך שעה יצאנו משם עם כל מה שצריך. מזג האוויר כבר התהפך לגמרי. גשם ללא הפסקה וקר. בנייד קיבלנו סמסים מאיימים על תנאי קור קשים. שלג בפסגות מעל 1800 מ' ורוחות עזות. בשורה התחתונה – כל תרחישי האימה על מזג האוויר הולכים להתממש. ממש נהדר !

כמובן שעם התחזיות המאיימות גם הלחץ מתגבר. ערב התחרות אוכלים את הפסטה המסורתית ובודקים את הציוד פעם אחר פעם. בחוץ קר מאוד והגשם פשוט לא מפסיק. ביום המרוץ התעוררתי לבוקר קר, אך לפחות עם הפוגה בגשם, עליתי להסעה לקורמאייר שבאיטליה, יחד עם אתי, אשתי המדהימה שליוותה אותי לאורך כל התחרות (עוד יסופר בהמשך) ועם קלוד – הבחור הבלגי הנחמד שהיה איתי בשבוע ההכרות לפני חודש. קיבלנו החלטה אסטרטגית שנרוץ יחד, בדיעבד זו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי באותו השבוע. בתוך מנהרת המון בלאן בדרך לנקודת הזינוק . שקט מופתי, כולם באוטובוס מרוכזים, אוכלים, ישנים, אבל בעיקר שותקים. ביציאה מהמנהרה מפציעה השמש לרגע קל וכולנו אחוזי התרגשות, אולי התחזיות היו קשות מידי ? אז זהו שלא ! בצעידה לקו הזינוק חזר הגשם והקור. הכרוז חוזר ומתריע ללא הפסקה על תנאים קשים בפסגות, ומעדכן על שינויים נוספים במסלול. הפסדנו כמה מאות מטרים של טיפוס, ממש וואו. ואני, עם כל 4 השכבות שעליי, אומר לעצמי – דיי כבר רוצה לזנק. בשעה 10 בבוקר בדיוק 3 זינוקים בהפרש של 10 דקות, יצאו לדרך. אני וקלוד בזינוק השני, התרגשות עצומה, לצלילי 1492 של ואנגליס. סוף סוף יצאנו לדרך !

המרוץ נפתח ישר בטיפוס ראשון ל refuge bonatti, כבר אז קלוד ואני הבנו שזינוק בסוף המקצה השני היה טעות ! עומס עצום של אנשים בעליה ובהמשך יתברר לנו שגם בירידות, אבל זה מה יש. הגשם אומנם שוב פסק, אבל הבוץ, אוי הבוץ. עוד לא הבנו כמה בוץ נאכל כל המרוץ הזה. לאחר שעתיים וחצי הגענו ל bonatti ומכאן מגמת ירידה עד לArnuva . הגשם חזר במלוא אונו וכך גם הקור. בירידה רצים במהירות, משתדלים לעקוף במהירות, מה שלא תמיד מתאפשר בגלל עומס הרצים. נלחמים בקור וברוחות, וגם בבוץ המאיים בירידות, המסלול מוכר לי, הייתי כאן לפני חודש. אבל איזה הבדל, חשבתי לעצמי, הבדל של חורף וקיץ, תרתי משמע.

הגענו לArnuva .פגשתי את אתי, איזה כיף לי הרגשתי מצוין, אכלנו, שתינו. תוך כדי, אני מרים את הראש למעלה, לפנינו העלייה הכי קשה בתחרות ל Gran col de Ferret. קו הגבול בין צרפת לשווייץ בגובה של 2560 מ', הפסגה נעולה בתוך ענן לבן. מראה מהמם ביופיו . בלי לחשוב פעמיים הוספתי עוד שכבת ביגוד ויצאנו לכבוש את העלייה. כל מטר שעלינו הרגשנו את הקור מתגבר, לאחר טיפוס של שעה לערך בשבילי בוץ, הגשם השוטף הופך לשלג, הרוח מתגברת. ככל שממשיכים לטפס הקור חודר יתר ויותר והשלג הקל הופך למאוד לא קל, הראות יורדת בגלל ערפל. אני שם לב שחלק מהאצבעות שלי פשוט קפואות, אבל אני יודע שהפסגה קרובה מאוד. מרחוק אני כבר שומע את צלצול הפעמון הכול כך מוכר (מדובר בפעמון התלוי על הצוואר של עדרי הפרות באזור), בנקודת הביקורת בפסגה עומדת אחת מהמתנדבות האמיצות ומצלצלת בפעמון בכל כוחה וצועקת לכולם courage , courage !! אנחנו מגיעים לפסגה הלבנה. אנסה לתאר איך זה נראה – שני מבנים טרומיים קטנים ושקופים הוצבו במקום, למקרה חרום בלבד. לתוכם יכולים להיכנס רק המתנדבים או מי שנאלץ לעצור, או לפרוש. רוחות חזקות בפסגה מלוות בשלג כבד, הכול מסביב לבן. הזהירו אותנו שבשום פנים ואופן אסור לעצור בפסגה. המשכנו קדימה, המטרה הבאה La foully , אני מתחיל לרוץ במדרון וקלוד איתי. בניגוד לפעם הקודמת שהייתי פה, הפעם השביל חלקלק ביותר. אני משתמש במקלות הריצה ומאיץ את הקצב. ברגע מסוים אני משחרר הכול, רץ למטה בכל המהירות ועוקף רצים ללא הבחנה, מידי פעם מאט כדי להישאר בשליטה. הקור המקפיא והשלג, מתחלפים שוב בקור סביר (רק כמה מעלות) ובגשם. אני וקלוד ממשיכים עד La foully בשיא המרץ. בנקודת הביקורת אני חש רעב אבל לא מצליח להכניס כלום. החלטתי לקחת מנת גיינר, מה שבדיעבד התברר כטעות ! התחנה הבאה : Champex במרחק של 9 ק"מ ירידה מתונה ועד 5 ק"מ של טיפוס.

כבר ביציאה אני מתחיל להרגיש את הבטן והבנתי שלא פעלתי נכון, הכאב מאט אותי, קלוד כבר לא ממתין לי ושועט קדימה. ואני בסבל מופתי ממשיך להתקדם בכל הכח. בטיפוס אני שוב פוגש את קלוד שעצר לאכול והחליט להמתין לי כמה דקות. הערב כבר מתקרב, מתקרבים לעיירה, שם מחכה לנו תחנה ענקית עם אוכל אמיתי . ואני מבהיר לעצמי שאני לא עוזב את Champex בלי שאכלתי מכל הבא ליד, אני יודע שאתי מחכה לי שם. אני נכנס לתחנה, יצאתי מהפוקוס לגמרי. הבטן כואבת אני רטוב כולי. אני פוגש את אתי וישר מתחיל להתלונן שרע לי. הדבר הראשון שאני עושה – מחליף לביגוד יבש. בינתיים אתי דואגת לי לאוכל. מרק ? בבקשה. עוד מרק ? קבל ! רוצה גם פסטה ? בדרך אליך. לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה… אני יושב ליד השולחן ומכניס בכוח את האוכל, המרק קצת עוזר, אבל הבטן עדיין כואבת. אתי מעדכנת אותי שהמקצה הארוך (UTMB) קוצר ל100 ק"מ בלבד, בשל תנאי הקור, כמובן שחשבתי על גבי באותו רגע. לאט לאט דחפתי את כל הקלוריות שהייתי צריך. בחוץ כבר היה חשוך לגמרי, גשם וקור (4 מעלות) קלוד ואנוכי מעמיסים עלינו את שכבות הלבוש, התיק עם הציוד והאוכל ועכשיו מתווסף גם פנס ראש. יצאנו לטיפוס הבא לכיוון bovine.

האוכל עזר לי, מרגיש הרבה יותר טוב. הטיפוס שוב עמוס ברצים וקשה להתקדם. המון בוץ, הרבה מים זורמים, המון סלעים. פנסי הראש מאירים לנו את הדרך והטיפוס קשה ואיטי. ושוב הקור מתגבר ככל שצוברים גובה, הגשם הופך לשלג שנערם יותר ויותר. לפני הפסגה הרוחות מתגברות ויורד שלג כבד שנערם גם עלינו. הקור חודר ומשתק. אני רק רוצה לרדת למטה למקום בו אוכל להפשיר. הגענו לנקודת הביקורת, כפי שתיארתי בתחילת הפוסט, סוג של מחזה סוראליסטי. התחנה הבאה נמצאת למטה ב trient, עדין בגבולות שוויץ. אני וקלוד רצים למטה בכל הכוח, נעזרים במקלות, מחליקים למחצה עם כל צעד. עוקפים המון אנשים בדרך למטה, שחלקם נחמדים וזזים הצידה וחלקם – עושים הכול כדי לא לתת לנו לעבור. הטמפרטורה עולה מעט ואני מרגיש את האברים שקפאו מתחילים לחזור לחיים. המסלול מוכר לנו וזה בהחלט עוזר. הגענו לtrient ושוב טקס האכילה/שתיה. משתדלים לקצר את השהות בתחנה ולהזדרז.

נחשו מה מגיע עכשיו ? עוד טיפוס ? נכון ! הפעם ל Catogne לכיוון קו הגבול בין שוויץ לצרפת. המסלול כבר דיי ריק מרצים. רק אני וקלוד והרבה שקט מסביב, מידי פעם מזהים אורות פנסי ראש הרחק מאחורינו, או הרבה מלפנינו. העלייה סיזיפית, הרבה יותר קשה לי עכשיו. באמצע העלייה קלוד ואני נפרדים והוא ממשיך קדימה. אני מזהה את כל נקודות הציון מהביקור הקודם שלי, אבל בכל זאת יש משהו שונה בפסגה הזו. השעה כבר 3 לפנות בוקר (או משהו באזור) אור הירח התחזק והפסגה המושלגת מרהיבה ביופייה. הרוח נחלשה מעט, גם הפוגה קלה מהשלג והקור נסבל כעת. לפחות פעמיים עצרתי ובהיתי בנוף המהפנט, אין דברים כאלה. בנקודת הביקורת בפסגה, נמצאים מספר מתנדבים עם בובת שלג אמתית לגמרי ומדורה קטנה, כדי להתחמם. ועכשיו 800 מ' ירידות חדות לכיוון vallorcine שבצרפת. ושוב אני שועט בירידות. מהר מאוד אני שם לב שאני היחיד שרץ. כל חצי דקה עוקף עוד חבורה ועוד חבורה, כולם יורדים לאט ובזהירות אבל אני לא מסוגל. למרות שאני כבר מותש, לתת גז בירידות זה כל הכיף. לאחר 400 מ' של ירידות לערך , תוואי השטח משתנה לסלעי ענק וכמויות בוץ לא מהעולם הזה. אני מתמרן בנחישות למטה, הגעתי למסקנה שלמרות הסבל , אני פשוט נהנה ! הגעתי לvallorcine . ושוב אוכל מכל הבא ליד, בעיקר מרק ולחם. הבטן מסמנת לי על רעב כל הזמן. עושה בדיקה גופנית מהירה. כפות הרגליים כואבות, והאצבעות קפואות עדיין, אבל יש לזה יתרון, אני לא חש את הכאב הרגיל בקצה האצבעות, לפחות לא כרגע. שפשפות רציניות לאורך ברך שמאל ובשוק ימין וכל זה כנראה בגלל המכנסים המסיביים שרצתי אתם. אבל זהו – מעבר לכך אף שריר לא סימן לי שהספיק לו. אני מרגיש נפלא, ככה זה שהסוס מריח את האורווה. שוב, בגלל מזג האוויר המקטע האחרון שונה, רק 400 מ' טיפוס ולאחר מכן גבעות מתגלגלות חזרה לשמוני. מריחים את הסוף.

יצאתי למקטע האחרון , כשסיימתי את הטיפוס הקצרצר כבר היה לי ברור, אני מותש לחלוטין. ניסיתי לרוץ בקצב איטי , אבל כל עליה קטנטונת שנתקלתי בה הוציאה אותי מהאיפוס. הליכה- ריצה-הליכה-ריצה, ככה התנהלתי עד לק"מ האחרונים. השעה כבר אחרי 6 בבוקר והאור עלה, אני כ"כ עצלן שאין לי כוח אפילו להחזיר את פנס הראש לתיק. משאיר אותו עליי וממשיך קדימה. עוד ק"מ ועוד ק"מ ואני אומר לעצמי, איפה לעזאזל שמוני? בדרך עוקפים אותי בקלילות הרצים הראשונים של מקצה UTMB שקוצר ל100 ק"מ. נקודת האור הראשונה מופיעה בדמות הרכבל המוכר, אומנם רחוק אבל יש לי נקודת יחוס. אני מגייס את האנרגיות האחרונות וחוזר לרוץ. מתקרב לשמוני לאט לאט. כאשר נכנסתי לעיירה הייתי בעננים . שומע את הכרוז מרחוק ונותן גז. עוד 400 מ' בלבד , השעה קצת אחרי 7 בבוקר אבל המון מעודדים בתוך העיר. אחרי כמה פניות, שער הסיום מולי ואני קולט שזה הולך להיגמר. תחושה שאי אפשר לתאר. מרים את מקלות הריצה לאות ניצחון וחוצה את הקו . עשיתי את זה !!

אז מה המסקנות ? 1. הגעתי מוכן !! תודה לרן שילון על ההדרכה וההכוונה, תודה לגבי כספי ואביב כפיף על שהסכימו לסבול אותי באימונים . תודה מיוחדת לאביב על העצות ועל הסבלנות הבלתי נגמרת לכל השאלות המציקות שלי. 2. תודה ענקית לאתי, אין דברים כאלה, עזרה לי ותמכה לאורך כל התחרות. זכיתי !! 3. "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ…" , כל עוד זה תלוי בי שנה הבאה אני חוזר לשמוני

אילן פריש