דתן ריזנהיים, אחד הרצים האמריקנים המוכשרים ביותר, קרס. הוא היה לכוכב לאומי כבר כשלמד בבי"ס תיכון, אולם מזה זמן רב שהוא חש שהוא הגיע לישורת בה הוא לא מצליח להשתפר כמו שהוא רוצה, הוא סבל משברי מאמץ ושבר פעם אחר פעם עצם קטנה בכף רגלו השמאלית.

הוא והמאמן שלו ניסו למצוא את הסיבות למצב, והגיעו למסקנה שלאימונים בגובה יש השפעה לא מבורכת על ריזנהיים. הוא התגורר והתאמן בבולדר, קולורדו, בתקווה לנצל את היתרון של האוויר הדליל, שעשוי להגביר את כדוריות הדם האדומות שמסייעות להעביר יותר חמצן לשרירים. מצד שני, ריזנהיים והמאמן שלו חשבו, אולי אימונים בגבוה של 5430 רגל, העמיסו על גופו של ריזנהיים? ריזנהיים, המאמן שלו ומשפחתו עברו ליוג'ין, אורגון – 430 רגל. "זה לא עבד", אמר ריזנהיים. הוא לא השתפר, ולצערו, הוא סבל משברי מאמץ אחרים.

בחודש יוני, ריזנהיים הצטרף לקבוצת ריצה, נבחרת רצי עלית באימונו של אלברטו סלזר, שניצח בשלושה מרתונים רצופים בניו יורק, בתחילת שנות ה-80. "זה עשה את כל ההבדל", אומר ריזנהיים. הוא הוטען באנרגיות חדשות, חזר להתרגש שוב מריצה, וחשוב מכל, הוא התאמן עם רצים מהירים שדחפו אותו לעבוד קשה יותר משיכול היה אי פעם לבד. ב-28 באוגוסט, ריזנהיים שבר את השיא האמריקאי ב-5000 מ' – כשקבע תוצאה של 12:56:27. השיא האמריקני הקודם, שלא נשבר כבר 13 שנים, היה 12:58:21. ריזנהיים משוכנע שההצלחה שלו נובעת מריצה ואימון בקבוצה. הוא טוען שכשרצים לבד "אתה לא יכול לדחוף את עצמך באותה עוצמה". מר סלזר, מאמנו של ריזנהיים אומר שהוא מאמין גדול באימוני קבוצה. הוא עצמו התאמן בקבוצה "שעזרה לפתח את טובי הרצים האמריקאים בשנות ה-70 וה-80".

אימוני קבוצה הם נושא רחב בספורט, שמעולם לא נחקר באופן מדעי. פיסיולוגים אומרים שלא ניתן להוכיח את ערכם היות ועפ"ר יותר מדי דברים משתנים בו זמנית כאשר אנשים מתחילים לרוץ בקבוצה: המאמן, המיקום, שיטת האימון ותכנית האימונים. כדי לעשות מחקר נכון, יהיה נחוץ לחלק ספורטאים באופן אקראי בין "אימונים עצמאיים" ובין "אימונים קבוצתיים" ולהעריך את הישגיהם לאחר תקופת זמן – משהו שיהיה קשה באופן קיצוני, שלא להגיד בלתי אפשרי.

למרות המחסור בהוכחות מוצקות, יותר ויותר ספורטאים מתחילים להכיר בערכם הרב וגם רצים חובבים שרוצים לרוץ או לשחות או לרכוב מהר יותר אומרים ששותפים נכונים לאימונים עושים את כל ההבדל.

"צריך להתאמן בקצב תחרות", אומר אדוארד קויל, פיסיולוג מאמץ אוניברסיטת טקסס באוסטין. "כדי לעשות את זה, אתה צריך מאמן וספורטאים אחרים שידחפו אותך". גם ספורטאים חובבים יכולים להרוויח מאימוני קבוצה, אומר ד"ר קויל. "רבים רצים לבדם או בלי תכנית וסביר להניח שהם לא מעריכים נכונה את היכולות שלהם. ריצה בקבוצה תעזור להם במידה רבה ביותר. מבוגרים רבים מתאמנים בקבוצות – קבוצות מאסטרס בשחייה, רוכבי כביש תחרותיים ומתחרים ורצים שמצטרפים לאגודות או קבוצות שרצות יחד באופן קבוע.

אבל יש גם חסרונות לאימון קבוצתי. ספורטאים איטיים יותר יכולים לנסות לדחוף את עצמם מעבר ליכולות שלהם, ומהירים יותר עלולים להיות לא מאותגרים מספיק. מייקל ברי, פיסיולוג ספורט ורוכב אופניים תחרותי, אמר שהוא לא יכול לרכוב עם הקבוצה שלו בימי ההתאוששות שלו, כשהאימון שלו אמור להיות קל. הוא תמיד מוצא את עצמו רוכב חזק מדי.

לפני שהחל לרכוב, הוא רץ, והייתה לו בעייה דומה. "נגיד שיום שני היה יום ההתאוששות שלי, ריצה קלה של 5 מייל", אומר ברי, בן 53. "מישהו שלא רץ במהלך סופהשבוע היה מופיע. יצר התחרותיות שלי היה כזה שאמרתי לעצמי שאינני צריך התאוששות. אבל כשהתבגרתי הבנתי שכן, אני אכן זקוק להתאוששות".

ועדיין, "כוח הקבוצות עולה בחשיבותו על חסרונותיהן", אומר קווין הנסון. הוא ואחיו קית' פתחו קבוצות ריצה שמשכו מאות רצים ברוצ'סטר, מישיגן, ובשנת 1999 הם הקימו נבחרת של רצי עלית. קווין הנסון אמר שהוא ואח שלו קיבלו הרעיון להקמת קבוצת עלית כאשר עלתה השאלה למה הישגי הרצים האמריקאים ירדו בשנות התשעים.

"פרנק שורטר, ביל רודג'רס, גרג מאייר", שבשנת 1983 היה האמריקאי האחרון שניצח במרתון בוסטון, כולם התאמנו בקבוצות, אומר הנסון. בשנות התשעים, רצים למרחקים ארוכים התחילו להתאמן לבד, בהדרכת מאמן. ואמריקאים הפסיקו להיות הטובים ביותר בעולם. "התחלנו לראות ירידה בענף, ומנגד, הארצות שמהן הגיעו הרצים למרחקים ארוכים הטובים ביותר – אתיופיה, קניה ויפן – כולן שמו דגש על אימון בקבוצות. הגענו להישגים מדהימים כשהתאמנו בקבוצות. שלושת המדינות המצליחות ביותר בעולם מתאמנות בקבוצות. המסקנה ברורה".

הנסון ואחיו החלו לגייס רצים לקבוצת העלית שלהם. היתרונות הבולטים שלה, הוא אומר, הם שלרצים יש מוטיבציה משותפת והם תומכים זה בזה. לעיתים קרובות קשה לצאת החוצה לאימון ריצה, אולם כאשר 8 או 10 חברי קבוצה סומכים עלייך, אתה שם.

זה בדיוק מה שקארה גאוצ'ר אומרת. היא רצה את המרתון הראשון שלה בשנה שעברה, בניו יורק, והגיעה שלישית בקרב הנשים. התוצאה שלה – 2:25:53, הייתה הטובה ביותר שאישה אמריקאית קבעה במרתון ראשון. קארה מייחסת את ההצלחה שלה לאימוני הקבוצה. היא סיימה את לימודי הקולג' בשנת 2001 ורצה לבד, מאומנת ע"י מאמן הקולג' שלה במשך שלוש שנים. "נאבקתי, נפצעתי שוב ושוב, היו לי מספר שברי מאמץ, פציעה בברך ושין ספלינטז. לבעלה, אדם גאוצ'ר, שגם התאמן לבד עם מאמן הקולג' שלו, יש סיפור דומה. בסתיו 2004, הם עברו לגור באורגון והצטרפו לקבוצה של סלזר. "אני חושבת שזה אפשרי להתאמן לבד, אבל בטוחה שעדיף לעשות זאת בקבוצה", היא אומרת. "אתה רואה הצלחה אצל כל אחד. הכל נראה בר-השגה ואתה מרגיש מחויב לקבוצה".

קווין הנסון מוסיף שכשלאחד מחברי הקבוצה יש תוצאה יוצאת דופן, שאר חברי הקבוצה שואבים ממנה ביטחון. הם יודעים כמה כולם עובדים קשה, הם יודעים שהם יכולים לרוץ עם אותו חבר במהלך האימון הבא. "אם הוא עשה את זה, אם הוא רץ כל כך מהר, גם אני יכול"? דזירה דווילה, אחת מחברות הקבוצה רצה את מרתון ברלין בתוצאה של 2:27:53 וסיימה במקום ה-11. היא בת 26, והאישה האמריקאית היחידה שרצה מרתון בתוצאה כל כך טובה בגיל כל כך צעיר הייתה ג'ואן בנואה סמואלסון, בשנת 1983. זו הייתה חווייה מעודדת לכל הנשים בקבוצה שלנו", אמר הנסון.

ג'ינה קולטה, ניו יורק טיימס