האם המוח מסוגל להילחם בעייפות ?

בסיום זמן הניסויי, רוכבי האופניים אשר שטפו את הפה במשקאות שמכילים פחמימות וכמובן ירקו אותם החוצה מבלי לבלוע, סיימו מהר יותר מאשר קבוצת הרוכבים ששטפו רק במים, בצורה ניכרת. כמו כן, גם שיעורי הלב שלהם ותפוקת הכוח היו גבוהים יותר. אולם, כאשר דורג קושי הנסיעה על ידי שתי הקבוצות, על סולם מספרי, תחושת המאמץ שהתלווה לרכיבה היה זהה לשתי הקבוצות. בחלק נפרד של הניסוי, המדענים גילו, באמצעות MRI פונקציונלי, שאזורים במוח הקשורים לגמול, מוטיבציה ורגש הופעלו כאשר הנבדקים שטפו את הפה במשקה הפחמימות. נראה כי המוח של הרוכבים שהשתמשו במשקאות המכילים פחמימות, חש כי הרוכבים עומדים לקבל יותר דלק (בצורת קלוריות), ואיפשר לשרירים שלהם לעבוד קשה יותר, למרות שהם לא באמת בלעו את הנוזל.

תפקידו של המוח בקביעת גבולות הזמן והקושי שבמסגרתם נוכל להתאמן – או במילים אחרות, בשליטתו בעייפות, שנוי במחלוקת. עד לאחרונה, רוב החוקרים טענו כי המוח שיחק תפקיד קטן בקביעת קושי האימון שאנו מסוגלים לו. פזיולוגים שייכו את עייפות השרירים כתגובה ביוכימיות בתוך השרירים עצמם. כלומר, השרירים החלו לקבל מעט מדי חמצן או שהוצפו יתר על המידה בחומצה לקטית או סידן ותגובתם לכך אופיינה בהתפסות והקשחה.

אבל ישנן בעיות בעצם התפיסה שהעייפות קשורה רק לשרירים. "אנו יודעים שאנשים מאיצים בסוף האימון" אומר רוס טאקר, חוקר מדעי הספורט במכון של דרום אפריקה, שחקר בהרחבה את עייפות הספורטאים. "אם סידן" או שינויים ביוכימיים אחרים בשרירים "גורמים לכישלון השרירים, יהיה זה בלתי אפשרי בסוף, כאשר שינויים אלה יגיעו לרמות הגבוהות שלהם."

במקום זאת, הוא ופזיולוגים רבים (אך לא כולם) מאמינים כעת כי תשישות אינה משוייכת רק לשרירים אלא גם כוללת את מעורבותו של המוח. "מה שאנו סבורים כעת הוא שהשרירים אינם פועלים לבדם", הוא אומר. "יש יחסי גומלין בתהליך העיבוד המרכזי ובמאמץ שרירים." מתחילתו של האימון "המוח מבקש ומקבל משוב קבוע מן השרירים ומערכות אחרות במיוחד על טמפרטורת הגוף" ובודק איך הדברים נעשים, אומר קרל פוסטר, פרופסור במחלקה למדעי ספורט וכושר באוניברסיטת ויסקונסין בלה קרוס. באמצעות מנגנונים שאינן מובנים במלואם, המוח עוקב וקובע נתונים ומידות של כמות הדלק שנמצא בשרירים, כמו גם את טמפרטורת הליבה של הגוף. כשרמת ה"דלק" יורדת והטמפרטורה עולה, המוח מחליט שסכנה קרבה. המוח בהתאם למצב המפורש, מתחיל לצמצם "את תדירות הירי של המנוע העצבי לשרירים הפועלים, מה שמוביל להפסד בייצור כוח", אומר אד צ 'יימברס, חוקר בבית הספר למדעי הספורט והכושר באוניברסיטת ברמינגהם באנגליה ומחבר המחקר של משקאות המכילים פחמימות. במילים אחרות, המוח, מזהה מצב שבו הגוף ככל הנראה פועל באופן קשה מדי ומתחיל לשלוח פחות הודעות שמורות לשרירים להתכווץ. השרירים מתכווצים בתדירות נמוכה יותר ובאופן חלש יותר. התחושה הנוצרת מוכרת לכל מי שנוהג להתאמן, שהרגליים לא מתפקדות.

הכוריאוגרפיה הנפשית של עייפות מורכבת וכוללת הודעות שנשלחות לא רק מהמוח אל השרירים המתאמצים אלא גם לאזורים שונים בתוך הנפש. נתונים מכמה מחקרים שנעשו על גלי המוח של ספורטאים הראו כי במהלך פעילות גופנית מאומצת וארוכה, יש לעתים קרובות רגע שבו חלקים של המוח נעשים "מגורים," אומר פוסטר. "זה דומה לדיכאון", הוא מוסיף, ומשחק במוטיבציה. אתה מתחיל לתהות למה לכל הרוחות אתה רץ, שוחה או רוכב כל כך קשה. ואז באה ההאטה.

"אני חושב שאפקט הלימודי של תיאוריה זו בעל פוטנציאל עמוק מאוד," אומר טאקר. "אימון כבר איננו פעולה פשוטה של לתרגל את השרירים לסף חומצת החלב או ללמד את הריאות איך לנשום יותר." אלא גם לאמן את המוח לקבל גבולות חדשים על ידי יותר מאמץ באופן מבוקר וזהיר" ברגע שהמוח מזהה שאינכם הולכים לפגוע בעצמכם," אומר פוסטר, "הוא ישמח לאפשר לכם להמשיך."

תרגום מאמר מאת GRETCHEN REYNOLDS אשר פורסם בניו יורק טיימס