כיצד מדחיקים את הכאב, כמו האלופים

"עיקשות נפשית – והיכולת לשלוט בהצלחה בכאב – הם המפתח שמבדיל בין בני תמותה לבין בני האלמוות בריצה" אומרת גב' ויטנברג, "ניתן לראות זאת על פניהם מלאי הרוק של רצי העלית במרתון ניו יורק. יש לנו מגבות בסיום המרתון כדי לנגב את הרוק מפניהם של המנצחים, ויחד עם זאת, הצוות היצירתי שלנו לפעמים צריך לטשטש זאת מתמונות כדי שנוכל להשתמש בהן."

טום פלמינג, שזכה פעמיים במרתון ניו יורק ורץ מרחקים שדורג במקום הרביעי בעולם, מסכים עם הדברים הללו ואומר שיש סיבה לכך שהיה כל כך מהיר: "קיבלתי גוף שיכול להתאמן מדי יום ביומו וחשיבה נפשית שמאמינה שאם אתאמן כל יום – ואני יכול להתאמן כל יום -. אני אביס אותך. החשיבה היתה שאני אעשה כל מה שצריך כדי לנצח הייתי לגמרי מוכן לקבל את הכאב הגרוע ביותר. הייתי לגמרי מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לנצח במירוץ. "

אולם השאלה היא, איך הם עושים זאת? האם ניתן לאמן את עצמך לרוץ, לרכוב, לשחות או כל ענף ספורט אחר, בקצה גבול היכולת של הגוף, או שזוהי יכולת שמעטים נולדים איתה, ואשר הופכת אותם לעלית?

רופאי ספורט שבדקו שאלה זו טוענים, שרוב האנשים יכולים להגיע לביצועים הרבה יותר טובים אם רק ידעו מה נדרש מהם לשם כך.

ד"ר ג'רואן סוורט, רופא לרפואת ספורט, פיזיולוג של הכושר, ואלוף רכיבת הרים cross-country שעובד באיגוד המדע והספורט המכון של דרום אפריקה טוען שיש אנשים שחושבים שספורטאי עלית עושים זאת בקלות, אך זה רחוק מאד מן האמת. ככל שספורטאים משתפרים, נעשים מהירים יותר ושוברים את השיאים של עצמם, "זה לעולם לא נהיה קל יותר, הקושי הוא אותו קושי, אבל, היכולת לדעת איך להתמודד עם זה מאפשרת לאנשים לשפר את ביצועיהם."

אחד הטריקים הוא לנסות את המסלול לפני המירוץ. במחקר מסויים, ד"ר סוורט ביקש מרוכבי אופניים מיומנים לרכוב הכי מהר שהם יכולים במסלול של 40-קילומטר. ככל שהם הכירו יותר את המסלול, כך הם רכבו מהר יותר, זאת על אף תפיסתם האישית, שהם הפעילו את אותו מאמץ מירבי בכל פעם.

לאחר מכן, ד"ר סוורט ועמיתיו בקשו מהרוכבים לרכוב מסלול במאמץ מירבי, אך הסתירו מהם מידע על כמה רכבו וכמה נותר. בתת מודע, רוכבי אופניים לא רכבו במיטבם משום שהשאירו אנרגיה למקרה הצורך.

זו הסיבה שרצי עלית יבחנו את המסלול וירוצו אותו לפני שיתחרו בו. זו הסיבה שלאנס ארמסטרונג התאמן ל Tour de France המפרך ברכיבה במעלה ההר שוב ושוב."אתה לומד בדיוק את הקצב המתאים לך" אמר ד"ר סוורט.

טריק ביצועי נוסף במהלך תחרויות, הוא ריכוז אינטנסיבי בפעולת הריצה או הרכיבה, או בכל ענף ספורט אחר, אומר ג 'ון ס רגלין, פסיכולוג ספורט באוניברסיטת אינדיאנה.

במחקרים על רצי קולג', הוא מצא כי ספורטאים בעלי השגים שאינם גבוהים, נוטים לחשוב על משהו אחר מאשר הריצה, כדי להסיח את דעתם. "לעיתים ההתנתקות הזו מאפשרת לרצים להאיץ, כי הם לא מתעסקים בכאב ובמאמץ," הוא אומר. "אבל מה שקורה לעתים קרובות, הוא שהם פוגעים ב"קיר פיזיולוגי" שמאלץ אותם להאט, ולכן הם רצים בחוסר יעילות ובקצב לא יציב." אבל ההתחברות, ד"ר רגלין אומר, היא קשה לביצוע וזו עשויה להיות הסיבה שהרוב לא עושים אותה. כך גם ברכיבה.

"ההשערה שלנו היא שספורטאי עלית מסוגלים להניע את עצמם ללא הרף והם מסוגלים לרוץ מבלי לדחוף חזק מדי – דבר שיביא לחוסר יכולת לסיים ולביצועים ירודים" אומר ד"ר סוורט. כדי למצוא את המוטיבציה הזו, הספורטאים צריכים להדחיק את התחושת העייפות שגורמת להאטת הקצב, ובמקום זאת, הם צריכים להתרכז בהגדלת עוצמת המאמץ שלהם. זה דורש "חוסן נפשי," אבל מאפשר להגיע לביצועים קרוב ליכולת המירבית."

ד"ר סוורט טוען שהוא ניסה זאת בעצמו, אבל זה דורש ניסיון ותרגול כדי לעשות זאת נכון. היו מרוצים רבים ש "דחפתי את עצמי מעבר ליכולותיי ונאלצתי לפרוש, כיוון שהייתי מותש לחלוטין."לבסוף, עם יותר ניסיון, הפך לאלוף רכיבת הרים cross-country של דרום אפריקה בשנת 2002.

ישנם אנשים שמתמקדים על ידי מעבר למצב טראנס וחסימת הסחות דעת. לאחרים, כמו ד"ר סוורט, יש שיטה אחרת: הוא יודע מה היכולות שלו ואילו מתחרים הוא יכול לנצח, ועוקב אחריהם תמיד במבטו, לא נותן לעצמו ליפול לאחור.

"אני פשוט שונא להפסיד", הוא אומר. "הייתי אומר לעצמי שאני הכי טוב, ורק צריך להוכיח זאת."

לקים סמית יש אסטרטגיה דומה, "אני לא רוצה לתת לשאר הבנות להתקדם מהר יותר ממני, אני מנסה תמיד להתמקד באדם שלפניי." סמית קושרת את הצלחה שלה ל"כישרון ריצה", אך עם זאת היא אומרת שישנם אנשים רבים מוכשרים כמוה. "צריך להיות מוכשר, ושיהיה לך את היכולת לדחוף את עצמך דרך הכאב. "

ו… כן, פניה מכוסים ברוק.

"זה לא ספורט יפה," אומרת סמית. " לא נראים טוב בסוף."

תרגום מאמר How to Push Past the Pain, as the Champions Do מאת  GINA KOLATA