כנראה בשל הסיבה שזה נראה נכון אינטואיטיבית, נמשכת הסברה שריצה, בעיקר כאשר נעשית לטווח ארוך ועל פני מרחקים ארוכים, מזיקה למפרקים. אכן, יהיה קשה לחשוב אחרת כאשר בכל דריכת רגל, ברכו של רץ עומדת תחת לחץ של כוח השווה לפי שמונה ממשקל הגוף. התובנה השכיחה היא שריצה רגילה או משחק ספורט נמרץ, הנעשית בצעירותינו, חושפת את המפרקים לשחיקה רבה ולקרע שמגבירים את הסיכון לפתח אוסטאוארתריטיס – osteoarthritis – דלקת פרקים ניוונית, בשלב מאוחר יותר בחיים. מחקרים הראו כי עובדה זו נכונה חלקית: על פי מחקר של כ – 5,000 נשים שפורסם בשנת 1999, מצאו החוקרים כי לנשים אשר השתתפו באופן פעיל בספורט פיזי כבד, בשנות העשרה שלהן או פעילות של נשיאת משקל, בגיל העמידה היה סיכון גבוה מהממוצע לפתח osteoarthritis של הירך.

יחד עם זאת, במהלך השנים האחרונות, מתעוררים מחקרים אשר מוכיחים את ההפך, במיוחד כשמדובר בריצה. לא זו בלבד שאין כל קשר בין ריצה ודלקת פרקים, על פי המחקרים החדשים, אלא שריצה – וכנראה גם התעמלות רגילה נמרצת וקבועה – אף עשויה להגן על אנשים מפני בעיות מפרקים בהמשך. במחקר ארוך טווח ידוע שנערך באוניברסיטת סטנפורד, החוקרים עקבו אחר כ -1,000 רצים (פעילי מועדון ריצה) ואחרי אנשים שאינם רצים (אנשים בריאים אשר אינם מבצעים התעמלות אינטנסיבית קבועה) במשך 21 שנים. לאף אחד מהמשתתפים לא היו בעיות מפרקים כאשר המחקר החל, אך רבים מהם פיתחו את המצב בשני העשורים הבאים. כאשר צוות סטנפורד ערך את הנתונים, שפורסמו ב "Archives of Internal Medicine" ב -2008, הם גילו כי הברכיים של הרצים לא היו בריאות יותר או פחות מאלו של אנשים שאינם רצים, וכמות הריצה לא היוותה כלל גורם משפיע. "יש לנו רצים אשר בממוצע רצים 200 מיילים בשנה ואחרים אשר רצים בממוצע 2,000 מיילים בשנה. המפרקים שלהם זהים", אומר ג 'יימס פרייז, לשעבר פרופסור לרפואה באוניברסיטת סטנפורד וראש קבוצת המחקר. כמו כן, המחקר גילה כי רצים חווים פחות מגבלות פיזיות ושיעור התמותה נמוך בכ 39%, בקרב הרצים, מאשר אצל אנשים שאינם רצים.

בשנת 2007 מחקר בן 9 שנים שחקר 1,279 תושבים קשישים של פרמינגהם, מסצ 'וסטס, הסתיים בממצאים דומים, שהאנשים הפעילים ביותר, היו בסיכון זהה של דלקת פרקים לאנשים הפחות פעילים. כ 9% מכלל המשתתפים פיתחו דלקת מפרקים במהלך המחקר, שנמדדה על ידי הסימפטומים שדווחו לרופאים המטפלים בהם (כאבים וקושי בהליכה), וכן באמצעות צילום רנטגן. כמו כן, באותה שנה, חוקרים אוסטרליים אשר כתבו בכתבי העת Arthritis ו Rheumatism גילו כי לאנשים שהתעמלו במרץ, היה סחוס ברך עבה ובריא יותר מאשר לעמיתיהם שבילו את רוב זמנם בישיבה. זה מרמז שאנשים פעילים ככל הנראה נהנו גם מסיכון נמוך יותר לדלקת פרקים ניוונית, אשר נגרמת על ידי התמוטטות ואובדן של הסחוס.

יחדיו, הממצאים היוו תמיכה לתיאוריה כי דלקת פרקים ניוונית, אשר משפיעה על כ 20 מיליון אמריקאים, נגרמת בעיקר על ידי גנים וגורמי סיכון כדוגמת השמנת יתר (גברים ונשים שמנים הם בעלי סיכוי של פי 4 לפחות, לחלות בדלקת מפרקים מאשר עמיתיהם הרזים), ולא נגרמת על ידי פעילות גופנית יומית או קרע ושחיקה של המפרקים.

למעשה, "מפרק, המתפקד באופן נורמלי יכול לעמוד ולמעשה לצלוח תחת הרבה לחץ", אומר פרייז. בזכות העובדה שבסחוס – רקמת חיבור רכה המקיפה את העצמות במפרקים – אין עורקים המספקים דם, הוא נשען על פעולת השאיבה שנוצרת באמצעות תנועה כדי לקבל את המנה הקבועה שדרושה לו, של חמצן וחומרים מזינים. "כאשר אתה נושא משקל, המפרק דוחק החוצה נוזל וכאשר אתה מוריד את המשקל, הוא יונק את הנוזל,"מסביר פרייז, כדי להמחיש מדוע ריצה יומית קבועה, או כל אימון אחר חיוני לשמירה על סחוס בריא.

אין זה כדי לומר שאין סיכונים בריצה. היא לעיתים עלולה לגרום לפציעות ברקמות הרכות ולשברי מאמץ, הנובעים מהמצאותם של סדקים זעירים בעצמות לאורך זמן. זה לא נדיר שסדקים זעירים כגון אלו יופיעו בעצמות הנושאות את המטען הכבד, כמו השוק (shinbone), אבל הם בדרך כלל מחלימים במהירות ונעלמים מבלי משים. שברי מאמץ מתרחשים כאשר מתרחש באופן פתאומי נזק לעצמות, מבלי שיהיה להם די זמן להתאוששות. למשל, ספורטאים בתיכון שמפסיקים את האימונים בקיץ, ואז בתחילת הלימודים שבים להתאמן בתדירות יומית, להם יש סיכון גבוה הרבה יותר של שברי מאמץ בשוק, מאשר לחבריהם שהתאמנו באופן סדיר במהלך הקיץ.

החדשות הטובות הן שיש דרכים שמסייעות בהפחתת הסיכון לשברי מאמץ. דרך אחת היא פשוט חיזוק השריר המחובר לעצם. במחקר שפורסם בגיליון דצמבר של Medicine & Science בנושא ספורט וכושר, חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה מצאו כי בקרב נשים שהן רצות תחרותיות, אלו בעלות שרירי שוקיים גדולים יותר, נטו פחות מאשר אלו שלהן שרירי שוקיים קטנים יותר, לסבול משברי מאמץ בעצמות. מדוע? ככל שהשריר חזק יותר, כך גדל הכוח שמופעל על העצם; כיווץ שרירים מפעיל לחץ בכיפוף על העצם, כמו מחרוזת בכיפוף כקשת – אינטראקציה שלאורך זמן עושה את עצם חזקה.

תרגילי-שריר השוק כל כך פשוטים, למשל התרוממות על קצות האצבעות כ 12 פעמים ביום, ועשויים להספיק כדי להגדיל את כוח עצם השוק, אומרת מחברת המחקר קריסטי פופ, אשר השלימה לאחרונה את הדוקטורט בפיזיולוגיה של הכושר באוניברסיטת מינסוטה. היא מציעה להוסיף אימוני שריר השוק לשגרת אימונים קבועה, אבל מדגישה שהגדלה של השריר וחיזוק העצם, זהו תהליך הדרגתי וששוקיים חזקות אין בהן תרופה לכל. אבל "אם יש בזה כדי לעזור למנוע שברי מאמץ,שווה לנסות," אומרת פופ.

במחקר השני באותו מגזין, חוקרים באוניברסיטת איווה השתמשו במודל ממוחשב כדי להבין איך אורך צעדיו של רץ עשויים לשנות את הכוח המופעל על העצמות שלו או שלה ובכך להשפיע על הסיכון של שברי מאמץ. החוקרים גייסו 10 משתתפים גברים, שכל אחד מהם בדרך כלל רץ כשלושה מיילים ליום, וחישבו את הסיכון שלהם לחוות שברי מאמץ – כ – 9% מעל 100 ימים. על ידי התבוננות בריצת המשתתפים ובאורכי צעדיהם השונים והקלטת כמות הכוח שרגלם מפעילה בנגיעה בקרקע, החוקרים הצליחו להעריך את הכוח שכל רץ מפעיל על עצם השוק שלו. על פי המודל הממוחשב, אם הרצים יפחיתו את אורך צעדיהם הטבעי בכ 10%, הם יוכלו להפחית את הסיכון לשברי מאמץ בכשליש. הסיבה נעוצה בפחות זמן האוויר, החוקרים טוענים שככל שרגלו של הרץ נשארת פחות זמן באוויר, פחות כוח מופעל כאשר היא נוגעת בקרקע. ובכל זאת, את תוצאותיו של מודל מתמטי קשה ליישם בחיים האמיתיים, בעיקר משום שהם דורשים אימון רב כדי להסתגל לצעד מקוצר. רצים אשר מקצרים את צעדיהם, אינסטינקטיבית מנסים להאיץ את הקצב שלהם כדי לפצות. זה יכול לבטל את יעילות השפעתם של קיצור הצעדים – כשמאיצים, הכוח המופעל על העצם מתגבר באופן יחסי. החוקר ברנט אדוארדס, מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, אומר "לעולם לא הייתי ממליץ קיצור צעדים לרצים תחרותיים," אולם הוא מציע את הטכניקה עבור אנשים עם היסטוריה של שברי מאמץ, כמו ספורטאים לשעבר. גורם הסיכון הגדול ביותר עבור שברי מאמץ, הוא מציין, היא פשוט הסטוריה של שברים כאלו. אבל העצה הטובה ביותר עבור רצים המעוניינים להפחית פציעות היא להמשיך לרוץ, כלומר, לרוץ בעקביות ולהמנע מתקופות ארוכות של חוסר פעילות. זה עשוי להיות קשה במיוחד בחודשי החורף המושלגים, אבל הרצים צריכים לנסות להתמיד באימון יומי – ניתן ליישם זאת גם בהליכון, בעליה וירידה במדרגות או אפילו גירוף החצר עשויי לעשות את העבודה. רק כדי לא לשבת מחוסרי פעילות כל החורף ואז להתחיל לרוץ שלושה מיילים עם בוא האביב.

זכרו, פעילות פתאומית מגדילה את הסיכון לפציעה.  

תורגם מאתר .time.com מאמרו של Adi Narayan