המדע חוקר את נושא הריצה מזה שנים רבות ומספק "בסיס מוכח" והדרכה שתסייע לאנשים להבין מדוע הריצה היא דרך יעילה וטבעית לשמירה על גוף בריא. מחקרים בנושא מתפרסמים על בסיס חודשי, לעיתים מנפצים אמונות קודמות וגורמים לגל תגובות ולפעמים יוצרים בלבול.מרתון מזיק? מחקר שפורסם השנה על ידי בית הספר לרפואה באתונה (יוון) גילה כי לרצי מרתון ישנה עליה בהתקשות של העורקים הגדולים, ורמז כי פעילות גופנית בעוצמה גבוהה עשויה בעצם להזיק ללב. המחקר, אשר לדברי החוקרים, היה הראשון לבחון את ההשפעה ארוכת הטווח של אימוני סבולת אינטנסיביים וממושכים על אזורים אלסטיים של העורקים הגדולים, מצא כי בקרב רצי מרתון גברים (נשים לא נכללו במחקר) חלה עלייה משמעותית בהתקשות של אבי העורקים, העורק העיקרי המוביל מן הלב, בהשוואה לאנשים שנטלו חלק בפעילות חובבנית.

החוקרים בדקו את לחץ הדם ואת גמישות העורקים של 49 גברים בריאים שהתאמנו בקביעות לריצות מרתונים ו 46 אנשים בקבוצת ביקורת שלא היו ספורטאי סבולת.

לרצי המרתון היה לחץ הדם הסיסטולי גבוה משמעותית מאלו שלא היו רצי מרתון, בערך 11 נקודות יותר בממוצע, אשר נמדד בעורק הזרוע העליונה. לחץ הדם הממוצע שלהם, גם הוא היה גבוה בכ 8 נקודות מקבוצת הבקרה.

החוקרים טוענים שהסבר אחד אפשרי לכך הוא שפעילות גופנית קיצונית עלולה לגרום ללחץ חוזר ומופרז על קיר העורק, דבר שמוביל לעייפותו.

"אימוני סבולת קבועים וארוכי טווח בדרך כלל מועילים לבריאות הלב, אך נראה שמערכת הלב וכלי הדם היא כמו מנוע של מכונית ספורט. אם לא תשתמש בו, הוא יתפרק, אך אם תפעיל אותו מהר מדי למשך זמן רב מדי, אתה עשוי לשרוף אותו" כך אומר החוקר שהוביל את המחקר ד"ר דספינה קרדרה מבית הספר לרפואה באתונה, בהודעה לעיתונות.

שומרים על צעירותכם

מחקר בגרמניה של אנשים פעילים ושאינם פעילים, באמצע שנות חייהם, מצא כי לרצים יש פחות נזק תאי.

ד"ר קריסטיאן וורנר נשיא אוניברסיטת סארלנד אומר: "הרבה ספורטאים באמצע שנות חייהם, נראים הרבה יותר צעירים מאשר קבוצת הבקרה שבה היו אנשים לא פעילים, בני אותו גיל. המדענים בדקו את כדוריות הדם הלבנות של הנחקרים וכן את אורך הטלומרים שהם אזור של דנ"א אשר חוזר בסוף הכרומוזום, ומגן על קצה הכרומוזום מהידרדרות.

אם התאים מחולקים ללא טלומרים, הם יאבדו את קצות הכרומוזומים שלהם, ואת המידע הנחוץ שהם מכילים. בסופו של דבר, אם הטלומרים של התא יהיו קצרים מדי, התא ימות או שיכנס למצב של הפסקת תיפקוד, אומר סטיבן רוט, פרופסור לקינסיולוגיה באוניברסיטת מרילנד שלומד על כושר וטלומרים. רוב החוקרים מקבלים את אורך הטלומרים כסמן אמין של גיל התא. באופן כללי, ככל שהטלומרים קצרים יותר, התאים יתפקדו ביתר עייפות וזיקנה. בקרב הנחקרים הצעירים, הטלמורים היו בערך באותו אורך ללא קשר לפעילות גופנית. אולם כאשר החוקרים מדדו את הטלמורים בקרב נחקרים באמצע שנות חייהם, המצב היה שונה. לנחקרים לא פעילים, מבוגרים, הטלומרים היו קצרים בממוצע ב 40 אחוזים מאשר אצל נבדקים צעירים פעילים, דבר המצביע על כך שהתאים מזדקנים בדיוק כמו בעליהם. בקרב הרצים, לעומת זאת, היו הטלומרים צעירים להפליא, אמנם קצרים יותר משל רצים צעירים, אבל רק בכ -10 אחוזים.

באופן כללי, אובדן הטלומרים הופחת בכ 75 אחוזים בקרב מבוגרים שרצים. כלומר, לפעילות גופנית יש השפעה של אנטי אייג 'ינג," אומרת ד"ר ורנר.

הנחיתה על ה Midfoot היא הטובה ביותר

מחקר שנעשה באוניברסיטת הארוורד מצא, כי למי שנועל נעליים עם ריפוד בעקב יש סיכוי גבוה יותר (75 אחוז) לנחות על העקב ובכך לגרום לפציעה.

החוקרים גילו כי בזמן שאנשים רצים במגוון דרכים, רצים יחפים נוטים לנחות על קדמת כף הרגל שלהם או על ה midfoot, אשר סופגת השפעה רבה יותר, אומר דניאל ליברמן, פרופסור מהרווארד במחלקה לביולוגיה אבולוציונית אנושית.

ליברמן מציע לאמן את עצמינו לנחות תחילה על החלק הקדמי של כף הרגל, אבל זה מחייב מעבר הדרגתי כדי למנוע דלקת בגיד אכילס.

יש כאלו שנולדו לרוץ מהר יותר

מבחינה גנטית, חלק מאיתנו נולדו לרוץ מהר ואחרים פשוט לרוץ.

במחקר ישראלי שפורסם בחודש פברואר ב "Physiological Genomics", חוקרים בדקו 155 ספורטאים בשטח ומצאו כי 80 אחוזים מהמצטיינים באירועי סבולת, כגון מרתונים, היו בעלי וריאציות של הגן NRF2, לעומת 46 אחוזים מהאצנים.

בבדיקת 240 ספורטאים שאינם עלית, נמצאו ממצאים דומים.

בעוד שהמחקר מראה קשר בין וריאציות הגן וסבולת אתלטית, הוא לא הראה השפעה של סיבה ותוצאה. מחקר נוסף נדרש על מנת לקבוע בדיוק מה תפקיד הגן NRF2 בביצועים אתלטיים.

עם זאת, מחקרים קודמים הראו כי הגן NRF2 עוזר לייצר מיטוכונדריה חדשה (מבנה תאים המייצר אנרגיה) ומקטין את ההשפעות המזיקות של חמצון ודלקות, אשר גדלים במהלך פעילות גופנית.

"ממצאים אלו מראים שגן ספציפי זה, עשוי להגדיל את ההסתברות להיות ספורטאי סבולת," אומר אחד ממחברי המחקר, ניר עיינון ממכון וינגייט בישראל "מה שמלמד שחלק מאיתנו באמת נולדו לרוץ."

נשים וזיהום

מחקר שפורסם בגיליון מרץ של "American College of Sports Medicine" מצא כי רמות גבוהות של חלקיקים באוויר קשורים לביצועים איטיים בקרב נשים, בעוד שגברים לא הושפעו באופן משמעותי.

הערכה התבססה על מרתונים גדולים בארה"ב בערים כמו ניו יורק, בוסטון ולוס אנג 'לס, שבהן הזיהום נוטה להיות הגבוה ביותר, נבדקו שבעה מרתונים במשך תקופה של שמונה עד 28 שנים. שלושת הגברים והנשים שסיימו ראשונים נבדקו בתוצאות הזמנים שלהם, בשילוב נתוני המסלול ורמות זיהום האויר, כאשר טמפרטורות גבוהות אשר מזיקות לביצועים נלקחו בחשבון.

אמנם נכון הדבר שאנשים לא יכולים להיות מושפעים באופן משמעותי מאיכות אוויר ירודה, אך עדיין, רצי מרתון אינם מקרה טיפוסי, בשל דפוסי הנשימה שלהם.

"מחקר קודם הראה כי במהלך מירוץ, רצי מרתון שואפים ונושפים נפח של אוויר הזהה לנשימתו של אדם לא פעיל במהלך יומיים שלמים," אמר החוקר הראשי ד"ר לינזי מאר. "לכן, רצים חשופים לכמויות רבות יותר של מזהמים… למרות רמות הזיהום במרתונים, שעדיין לא היו חריגים מהתקנים הלאומיים של איכות האוויר, עדיין הושפעו הביצועים. "

החלקיקים נראו כגורם היחיד שמשפיע על ביצועים, באיכות האוויר, רמות פחמן חד חמצני, אוזון, תחמוצת חנקן רמות דו תחמוצת הגופרית לא נמצאו כמשפיעות על זמני המירוץ.

תרגום מאמר The science behind running מאת David Quick