בנקודת הזינוק של המירוץ כשהייתי, אם לומר את האמת, במצב של פאניקה מוחלטת, שאלתי את עצמי את השאלה הבלתי נמנעת: למה? למה לנסות אולטרה מרתון?בתקופת האימונים לאולטרה, בחרתי להאמין שמדובר בכיף אמיתי, אם כי קצת אחר. במשך חמש עשרה השנים שקדמו לאולטרה רצתי באופן די רציני, סיימתי מספר מרתונים ו- 42.2 ק"מ כבר לא יייצגו את המקבילה לאוורסט. הונעתי מהרעיון להרחיב את הגבולות הפיסיים והמנטליים שלי. התעלות הנפש, או אם תרצו לקרוא לזה התרוממות רוח, היא, לדעתי, תופעת הלוואי העיקרית של תשישות. מירוץ אולטרה מרתון שאורכו 100 מיילים, והמטרה לסיים אותו תוך 24 שעות, נראה כגבול חדש.

יש תשובה עמוקה יותר, אותה הבנתי בחשכת הבוקר לפני תחילת המירוץ, בזמן שקשרתי את נעליי. אין לי תשובה ברורה. תשוקה מטורפת וסקרנות לדעת עד כמה אני יכול לענות את עצמי הביאו אותי לכאן, לקליפורניה, במטרה לרוץ משהו הקרוב לארבעה מרתונים, זה אחר זה אחר זה אחר זה, כשרוב הריצה היא בשטח קשה ונוקשה, שבילים זרועי אבנים, בזמן שצריך לנווט בהרים ובעמקים וביערות. הסבר יותר מדויק לרצון לרוץ אולטרה מרתון, אני מניח, יהיה לאחר שאנסה אחד.

המירוץ החל עם עלייה מייגעת באורך 4.7 מיילים, במעלה הסיירה נבדה, מקום בו אפילו בסוף יוני יש שכבת שלג המכסה את שביל הריצה. לקחתי את הזמן שלי ונכנסתי בצעדים קטנים לקצב הליכה משמר אנרגיה – צעדים ארוכים, הזזת מרפקים מטרונומית – סגנון שאימצתי במהלך 25 שנות טיולי תרמילים. אולטרה מרתון אינו מאורע שאתה באמת יכול להתכונן אליו. זה מירוץ, שפחות או יותר חיית לכבודו והוא מגייס כמעט את כל הניסיון המצטבר של חייך הספורטיביים.

התחלתי לצעוד, משנן לעצמי כל הזמן שאני חייב לשמור על מהירות ממוצעת של 14 דקות למייל. השלג חדר באלימות לא מתחשבת לנעליים שלי ולאחר 10 מיילים של צעידה-ריצה השלפוחיות בכפות הרגליים הגיעו למצב של פריחת-שיא. מה ניתן לעשות עם שלפוחיות ברגליים כשנותרו 90 מיילים נוספים למירוץ?

כלום. אם יש דבר אחד שניתן לסמוך עליו שיתלווה אלייך במהלך כל אולטרה מרתון הוא סוג מסוים של כאב מנדנד – כאב בטן, גיד מעצבן, ברך סוררת. כאב הוא נתון, וצריך לדעת איך מתמודדים איתו. השלמתי עם העובדה שהרגליים שלי ייצלו כמו המבורגרים, והבטחתי להן שבחודש הבא הן יהנו ממגורי יוקרה במעמקי נעלי הבית הפרוותיות. העסקה נחתמה, ולאחר מספר מיילים של כאב, הרגליים שלי נכנסו בדממה מוכנעת למצב של תרדמה סטואית.

western states endurance run2

בחלק של העמק, שליש מירוץ מאחוריי, עלו הטמפרטורות למספר תלת ספרתי (פרנהייט, כמובן), אבל דווקא לחום ולעליות הכנתי את עצמי במהלך סופשבוע לא שגרתי באביב הקודם. נסעתי לעמק קופר במקסיקו, מקום שבתם של רצי ה- Tarahumara האגדתיים.

בשנת 1994, הגיע חואן חררה ארה"ב, נכנס ל Leadville Trail 100, הגיע במקום הראשון לאחר 17 וחצי שעות ריצה, שבר שיא וחזר הביתה.

דפקתי על דלת ביתו, הסברתי לאליל שלי שאשמח לשמוע ממנו איך רצים 100 מיילים ביום אחד. חררה הקשיב בנימוס לספרדית האיומה שלי, נעל זוג נעלי טניס ישנות ויצא איתי לריצה בת שעתיים בחום העמקים המקיפים את הכפר שלו. הוא לימד אותי טכניקת נשימה מחזורית של שאיפה מהאף ונשיפה מהפה, בדומה לנשימות יוגה. קיבלתי השראה מנדיבותו של חררה, ובזמן שנאבקתי בעמקים ובגאיות של אולטרה מדינות המערב, שמרתי על תנועת הרגליים שלי באמצעות הדמיית האימון האינטנסיבי שהיה לי איתו.

וכך סיימתי את המרתון ה"ראשון" של האולטרה, ואז רצתי עוד, שעה אחרי שעה, עד שריצה הפכה לחלק בלתי נפרד ממני, כמו הנשימה שלי. הגעתי לנקודת האמצע לאחר כ 12 שעות, כלומר כעת היה עלי לרוץ 50 מיילים מבלי להאט. זה נראה בלתי אפשרי. אולם במייל ה-62, פגשתי את אחותי, דיאנה, רצה ותיקה ומנוסה, שעמדה להתלוות אלי לחלק הלילי של הריצה ואחר כך עד לסיומה. אגב, במרבית מירוצי האולטרה, מותר להביא פייסר לחלק השלישי והאחרון של הריצה.

אחותי הייתה בת זוג אידיאלית, צד אחד שלה היה דמותה של שחרזדה המתוקה, מספרת סיפורים מבולבלים וארוכים מספיק, וצד אחר שלה היה דמות קלגסית רשעית, מריצה אותי קדימה ברגעים שכל מה שרציתי לעשות היה לשכב על אדמת היער ולהירדם. ריצת לילה, כך גיליתי, היא שיטה מוכחת, אם כי מעט מוזרה לחיזוק קשרי דם.

לאחר 75 מיילים, הגוף שלי היה בהחלט עייף. יכולתי לדבר בקושי רב, שלא לדבר על לאכול או ליימר קו מחשבה קוהרנטי אחד. הגב שלי כאב, המפרקים שלי זעקו, ועדיין נשאר לי מרתון שלם לרוץ. אבל עדיין יכולתי להניח רגל אחר רגל בקצב מתון, לעקוב אחר אלומת האור שהבליחה מפנסה של אחותי, דיאנה. הייתי במצב מוזר ולא מחובר, משהו הדומה לאופוריה, שהיא, כנראה, הצד הקיצוני ביותר של התשישות. עלייה האחרונה ואז לאיצטדיון הריצה של בית ספר תיכון, צעדים אקסטטים אחרונים וקו הסיום.

הזמן שלי – 23 שעות ו-48 דקות. ברגעי הסיום, נשבעתי שלעולם לא ארוץ מרחק כזה שוב, הבטחה שאפילו כעת, מספר שנים אחרי אותו מירוץ, יש לי תשוקה קטנה להפר. אבל הייתי מלא בתחושת הגשמה עצומה, ביממה אחת באתי חשבון עם היכולות שלי ועם החולשות שלי ומה שאני מנסה להגיד, הוא שהייתי מאושר באופן העמוק ביותר.

western states endurance run1

"תוצרי הלוואי" של הריצה הזאת הם בעיקר סבלנות של כלב, גבולות סבולת ששורטטו מחדש ומצבורי אנרגיה עצומים. הריצה שלי השתפרה, יכולת הריכוז שלי בעבודה השתפרה, אני מתמודד טוב יותר עם מתחים ועם עייפות, בצורה החיונית והמהותעת ביותר – השתניתי.

אני מניח שזאת התשובה שלי לשאלה למה לרוץ אולטרה מרתון: זה מרגיש כל כך טוב כשמסיימים.

 

מתורגם ומעובד ממאמר מערכת  שפורסם ב- Runner's World