בנו מ. ניג, הינו חוקר מוביל בנושא מדרסים –תוספות לנעל שספורטאים רבים משתמשים כדי לנסות למנוע פציעות. ומסקנותיו לגבי יעילותם, אינן מרגיעות.

במשך יותר מ 30 שנים ד"ר ניג, פרופסור לביומכניקה ומנכ"ל משותף במעבדה לביצועים אנושיים באוניברסיטת קלגרי, אלברטה, שאל איך מדרס משפיע על התנועה, הלחץ על המפרקים ועל פעילות השרירים. האם זה עוזר או מזיק לספורטאים שמשתמשים בהם? והאם תעשיית הענק של המדרסים –מבוססות על מדע או על משאלת לב?

המסקנה הכוללת שלו היא: שתוספות לנעליים, או מדרסים, עשויים להיות מועילים כפתרון לטווח הקצר, במניעת פציעות בקרב ספורטאים מסוימים. הרעיון שהם אמורים לתקן בעיות יישור מכני, לא מחזיק מעמד.

ג 'וזף המיל, אשר למד ביומכניקה של גפיים תחתונות באוניברסיטת מסצ 'וסטס באמהרסט, מסכים.

"מצאנו הרבה תוצאות דומות", אמר ד"ר המיל, פרופסור לקינסיולוגיה ומנהל המעבדה הביומכנית של האוניברסיטה "אני מניח שהדבר העיקרי הוא לציין כי, כביומכנים, אנחנו באמת לא יודע איך המדרסים עובדים."

המדרסים, לטענת ד"ר ניג, אינם לוקחים בחשבון את היתרונות שהמטופלים שלהם תופסים.
המדד להצלחה, אומר ג 'פרי פ. וונסמן, מנהל השירותים הקליניים והטכניים של מדרסים ובמרכז התותבות באוניברסיטת מישיגן, הוא שהמטופלים מרגישים טוב יותר."הרוב המכריע של המטופלים שלנו מאושרים עם המוצר" אמר.

שיימוס קנדי, נשיא ובעלי מעבדות Hersco Ortho בניו יורק, אמר כי יש שפע של ראיות ומאות מאמרים שפורסמו – על כך שמדרסים מסוגלים לטפל ולמנוע ב"בעיות בתנועה מכנית ברגל" המובילות לפציעות נפוצות כמו כאבי ברכיים, כאבי שוקיים וכאבים בכף הרגל.

"מדרסים אכן עובדים," אומר קנדי. "אולם בחירת המוצר המתאים, דורשת מידה רבה של זהירות."

סקוט ד. קאמינגס, נשיא האקדמיה האמריקאית של מדרסים ותותבות, אומר שעד כה, רוב ההתמקדות בכיוון זה היתה בהערכה קפדנית של מדרסים ותותבות עבור מצבים שונים, כמו עקמת, ופחות עבור ספורטאים בריאים.

"אנו יודעים אילו עיצובים עובדים ואילו לא" אמר קאמינגס, מ Next Step במנצ 'סטר, אבל כשמדובר במדע ומחקרים קפדניים, הוסיף , "יחסית, אין המון ראיות בחוץ."
גם ד"ר ניג מסכים עם דבריו. במחקריו הוא מצא שאין שום דרך לנבא את ההשפעה של מדרס נתון. קחו, למשל, תוספת שדוחפת את הרגל הרחק מעמדת פרונציה, או סיבוב כלפי חוץ בצורה מוגזמת. ניתן לחשוב שאותו אפקט חל על כל מצב פרונציה, אבל זה לא.אדם אחד יכול להגיב על ידי הגדלת הלחץ על החלק החיצוני של כף הרגל, ואחר על החלק הפנימי. ואילו יהיו כאלו שכלל לא יגיבו, במודע לתקן את שינויי המדרס.

"זו הבעיה הראשונה שיש לנו," אמר ד"ר ניג. "אם עושים משהו לנעל, אנשים שונים יגיבו בצורה שונה." הבעיה השנייה היא, כי ייתכן שיש מעט הסכמה בין מייצרי המדרסים בנוגע לאיזה סוג של תוסף לרשום.

בספרו החדש, "ביומכניקה של נעלי ספורט," שלח ד"ר ניג, רץ מרחקים מוכשר לחמש יצרניות מדרסים מוסמכות. כל אחת נתנה לו סוג אחר כדי "לתקן" את הבעיה שלו.

הספורטאי שם כל סוג של מדרסים למשך שלושה ימים ורץ 10 ק"מ. הוא אהב שניים מסויימים ורץ מהר יותר איתם, מאשר עם שלושת האחרים. אבל המבנה של השניים שאהב היה שונה לחלוטין.

ד"ר ניג שאל בסדרה של מחקרים, מה מדרסים בעצם עושים ?

התגלה, שיש להם השפעה מועטה על קינמטיקה – התנועה בפועל של השלד, במהלך ריצה. אבל עשוייה להיות להם השפעה רבה על השרירים והמפרקים, לעיתים קרובות השרירים עובדים 50 אחוזים יותר עבור אותן תנועות וגדל הלחץ על המפרקים בשיעור דומה.

באשר למדרסים "מתקנים", הוא אומר, הם לא מתקנים כל כך הרבה אלא מפחיתים את כוח השריר.
ד"ר ניג ועמיתיו ניתחו מחקרים על מדרסים ומניעת פציעות. כמעט בכל המחקרים שפורסמו, הם מדווחים, חסרה קפדנות מדעית. למשל, הם לא כוללים קבוצות, לשם השוואה, שלא קיבלו מדרסים. או שהם הורידו אנשים שנשרו מהמחקר, למרות שהנושרים הם לרוב אלו שלא נהנים מן הטיפול.
כדי להיות נדיבים עם מחקרים בעלי פגמים בעיצוב שיכולים להפריז באפקטים, סיכמו ד"ר ניג ועמיתיו כי מדרסים מותאמיםם ללקוח, יכולים לעזור למנוע ולטפל ב"דורבן", פציעה נפוצה בגיד, בחלקה התחתון של הרגל, וכן שברי מאמץ בשוק, לאורך השוק. הם הוסיפו, כי המחקר לקוי כדי שיוכלו לבטוח במסקנות הללו.
ד"ר ניג גם עשה מחקר משלו עם 240 חיילים קנדים. לחצי מהם ניתנו התוספות ולצורך השוואה, היתר היו ללא התוספת.

אלו שהיו עם התוספות, יכלו לבחור בין שישה סוגים שונים שכל אחד מהם עשה דברים שונים למיצוב הרגל. כל אחד בחר לעצמו את התוספת שהיתה הכי נוחה לו, ולבש אותה במשך ארבעה חודשים. הגברים בחרו חמש מתוך שש תוספות בשכיחות שווה.

הממצאים היו תמוהים במקצת: בעוד שלקבוצה שהשתמשה בתוספות היו כמחצית הפציעות – המוגדרות ככאב שמנע מהם להתאמן לפחות למשך חצי יום – לא היה שום קשר ברור בין התוספת שכל חייל בחר והביומכניקה שלו בלי זה .

לכן ד"ר ניג אומר שלעת עתה קשה להבין אילו מדרסים יעזרו לכל אחד. האינדיקציה היחידה היא שמדרס נוח יותר, יכול להיות טוב יותר מאשר בכלל לא, לפחות עבור פעילותם של חיילים.

אז איפה זה משאיר אנשים כמו ג 'ייסון סטולמן? לג 'ייסון יש רגליים שטוחות – ללא קשת. הוא קיבל את זוג המדרסים הראשון שלו בגיל 12 או 13 ומאז הוא שם אותם כל הזמן, להליכה וריצה. לפני כשנה החליט לנסות ללכת בלעדיהם בחיי היומיום שלו: אבל הוא עדיין לובש אותם בריצה.

כל מומחה רפואי ניסה לתקן את רגלו השטוחה, אבל עם מעט מאד הסכמה על איך לעשות זאת.

כל פדיאטריסט או אורתופד חדש, היה תמיד מסתכל במדרסים שלו ואומר: " אלו לא כל כך טובים. המעבדה שלי עושה טובים יותר. הבעיה שלך בודאי קשורה לזה. "

אז הוא ניסה סגנונות שונים, חומרים שונים, מעבדות חדשות וכו'..

זהו סיפור אופייני, ד"ר ניג אומר. למעשה, אין צורך "לתקן" רגל שטוחה. כל מה שג 'ייסון צריך לעשות הוא לחזק את שרירי כף הרגל והקרסול שלו ולאחר מכן לנסות לרוץ ללא מדרסים.

ד"ר ניג אומר שהוא תמיד תהה מה לא בסדר ברגל שטוחה. הקשתות, הוא מסביר, הן שריד אבולוציוני, ששימש יונקים שאחזו בעצים עם הרגליים שלהם.

"מכיוון שאנו לא עושים את זה כבר, אנחנו לא באמת צריכים קשת. לפיכך רגל שטוחה זה לא משהו רע כשלעצמו. "

אז מדוע ג 'ייסון – או מישהו אחר, לצורך העניין – לא ילך פשוט לחנות ויקנה נעל שנוחה לו, בלי לדאוג "לתקן" פגם ביומכני נתפס?

"זה בדיוק מה שצריך לעשות," לפי ד"ר ניג.

תרגום המאמר Close Look at Orthotics Raises a Welter of Doubts מאת GINA KOLATA