רן שילון: הריצה הכי טובה שלי

פעמים רבות אני נשאל מה היתה הריצה המדהימה ביותר שרצתי עד כה וחשבתי על כך לא מעט. מה הופך ריצה מסוימת לריצה הנפלאה ביותר שהייתה לי?
האם המסלול החשוב, האם זו התוצאה, האם הקהל או החברים איתם רצתי?

נזכרתי בארוחה האיטלקית, אותה הכתרנו אשתי, אנוכי וזוג חברים נוסף, כארוחה הטובה ביותר שאכלנו אי פעם.
מסעדה איטלקית קטנה בעיירת הנופש קנקון שבמקסיקו, שני בקבוקי יין, ארוחה מלאה, והמחיר לארבעתנו הסתכם בפחות מ 25$
מה הפך ארוחה זו למיוחדת כל כך? נדמה שלא היה זה האוכל, אלא השילוב בין האווירה, החברה ומצב הרוח בו שרינו ארבעתנו.

נחזור לעניין הריצה. רצתי בכל 5 היבשות, רצתי בתחרויות ורצתי באימונים, ריצות ארוכות וריצות קצרות, ריצות בערים הסואנות בעולם וריצות בשטחים מבודדדים. חיפשתי את הריצות המיוחדות וניסיתי להבין מה הפך כל ריצה כזו למיוחדת.

להלן רשימת חמש הריצות הגדולות שלי (ולסדר אין חשיבות)

אנטוטו אתיופיה: ריצת אימון של כשעתיים באחד ממסלולי הריצה שמקיפים את אדיס-אבבה. הריצה מתחילה בגובה של 2800 מטרים ומטפסת עד לגובה של 3300 מטרים. במהלך אותו שבוע, זו הייתה הריצה השלישית שלי בגובה זה וכבר התרגלתי לגובה הרב. הריצה מתחילה בעלייה ארוכה מהכפר אנטוטו לאורך שביל עפר רחב. משני צדדיו של השביל, נשים אוספות זרדים וכשהן רואות אותי הן צועקות לי – בראבו פרנג'י (יופי לבן). ברור שאני הלבן היחיד שרץ כאן. שני ק"מ לריצה, אני מבחין ברץ העושה דרכו למעלה. כשאני מגיע אליו, אני מגלה כי זהו רץ אתיופי בשנות השישים לחייו. הוא פותח בשיחה במבטא אנגלי – how do you do (מה שלומך) ו how do you find the weather (איך מזג האויר).

אנחנו מנהלים שיחה קלילה בעלייה ולאחר מספר דקות, אני מברך אותו ושועט קדימה. בשני צדי המסלול חורשות של אקליפטוסים, שמסתבר כמתאים לא רק לייבוש ביצות בארץ ישראל, ועל סלעים גדולים יושבים…. קופים, המסתכלים עליי בחשדנות רבה. אני ממשיך לרוץ ופתאום מבחין בין העצים בקבוצה של רצים. אני רודף במשך דקות ארוכות אחריהם וכשאני מתקרב, אני מגלה שזו קבוצה של בנות עשרה המתאמנות עם מאמן שרץ בראש. מתקרב למאמן ומבקש להצטרף. הוא מאשר ובמשך חצי שעה ארוכה אני עם הקבוצה. הבנות מצחקקות ובכל מקום אני שומע את המילה פרנג'י. מה לכל הרוחות הוא עושה כאן? הריצה מסתיימת באחו פתוח ובו קבוצות רבות של מתאמנות. אני לא מאמין שיכולתי להיות קרוב יותר לרצים באתיופיה מאשר החוויה שעברתי היום.

מרתון מרקש במרוקו: המרתון האחרון בו רצתי היה בתחילת 2008 במרקש. העיר הצבעונית הזו, המשלבת ישן וחדש, אלף לילה ולילה עם בניינים בעלי חזות מערבית, מהווה כל שנה בחודש ינואר אתר לריצת מרתון וחצי מרתון. סה"כ כ- 1500 משתתפים, רובם רצי חצי מרתון ומעטים רצי מרתון מלא. הריצה של כולם מתחילה יחד וב- 19 הק"מ הראשונים אנחנו עוברים באתריה הנפלאים של העיר. בק"מ ה 19, מסתובבים רצי החצי מרתון ואנחנו ממשיכים הלאה, לתוך השכונות העשירות של העיר.

המרתון מאורגן בצורה מעולה. כל 2.5 ק"מ עומדים ילדים ומחלקים ספוגים, וכל 5 ק"מ תחנת שתייה. למרתון מרקש הגעתי לאחר חודש אימונים קשה, שכלל את מרתון טבריה שבועיים קודם, כפייסר (נותן קצב) של 3:15 וריצה סביב הכנרת (62 ק"מ) שבועיים לפני מרתון טבריה. הריצה במרתון הייתה קשה, אך הנופים והאוירה חיפו על ההרגשה הקשה.

טריאתלון חוף הכרמל 2006: תחרות זו חלה מספר שבועות לפני שיא העונה שלי במרתון אמסטרדם. הגעתי לתחרות בשיא האימונים של למעלה מ 160 ק"מ ריצה באותו שבוע. הרגליים היו כבדות ולא היה לי מושג איך בכלל אצליח להתחרות. כאשר הגעתי והתחלתי לסדר את הציוד שלי בשטח ההחלפה, הרגשתי את ההתרגשות ובעיקר את ההרגשה הנפלאה של האדרנלין הזורם בעורקים ומשכיח כל כאב. התחרות מתחילה בשחייה למרחק של 1500 מטרים, אותה אני מסיים "במקום טוב באמצע". לא היכן שאני רוצה, אבל "זה מה שיש". עולה על האופניים ומתחיל את הרכיבה למרחק של 40 הק"מ.

ברכיבה אני מרגיש חזק ומצליח לעקוף כמעט את כל מתחריי. המתחרה החזק ביותר שלי מגיע מאחור, כנראה השחייה שלו הייתה גרועה משלי, ושנינו ממשיכים כמעט בצוותא לשטח ההחלפה ולריצה למרחק של 10 ק"מ. המתחרה שלי רץ מצוין ושנינו יודעים שהתחרות תיקבע על ידי הרץ הטוב יותר באותו יום. לקראת שטח ההחלפה אני פותח פער של כ- 20 שניות ומתחיל את הריצה המהירה ביותר שלי בטריאתלון מאז ומעולם! מסלול הריצה מורכב משני סיבובים בני 5 ק"מ כאשר כל סיבוב בנוי בצורת כוכב, כך שאנו יכולים לראות אחד את השני מספר רב של פעמים במהלך הריצה. את הריצה אני מתחיל בקצב מסחרר ופותח פער של 20 שניות נוספות.

בכל סיבוב שנינו רואים זה את זה. כאשר אנחנו חולפים זה מול זה, שנינו בודקים בשעון "מה המצב". מי מוביל והאם הוא מצליח לסגור את הפער. איני רואה כלל את הקהל ואיני שומע את קריאות העידוד. במהלך כל הריצה אני רואה רק את עצמי ואותו. מסיבוב לסיבוב הפער גדל ואני מסיים את התחרות בניצחון.

מרתון אמסטרדם 2006: זו השנה השלישית ברציפות בה אני רץ את מרתון אמסטרדם. השנה הגעתי על מנת לשבור את שיאי. לשם כך לקחתי מאמן קנדי, הנחשב לאחד המאמנים הגדולים בעולם בתחום, התאמנתי שעות ארוכות והגעתי מוכן. בשבת, יום לפני התחרות, יצאתי לריצה האחרונה שלי והרגשתי "שהכל מתחבר". אני מוכן פיסית ונפשית להתמודדות של מחר.
לכל מרתון יש את הרגעים הקשים שלו, וזו כנראה הסיבה שאנחנו חוזרים ורצים אותו. כל מרתון שונה ובכל מרתון ההתמודדות אחרת. אני מגיע בבוקר לשטח הכינוס ומגלה כי רוח קרה וחזקה נושבת ולכן אצטרך לרוץ "חכם" יותר. אני נכנס למכלאה שלי, הנמצאת ממש מאחורי הרצים הבכירים ומתחיל חימום. מתחרי המרתונים הגדולים מתחילים את הריצה באיזור המיועד לרצים ברמתם, על מנת שלא יפריעו זה לזה.
הכרוז מזניק והריצה מתחילה. ברור לי שביום קר כמו היום, אהיה חייב לרוץ בתוך קבוצה ולא להלחם ברוח לבד. הקבוצה בה אני מוצא עצמי מתחילת המרוץ, רצה בקצב הגבוה מהתכנון המקורי שלי, אך אני מחליט להישאר בקבוצה זו. עד הקילומטר ה- 15 הריצה עוברת ללא ארועים מיוחדים. אנחנו מחליפים מילים קצרות, שני דנים, צרפתי אחד ואנוכי, ומתחלפים בהובלה. בקילומטר ה- 15 אני חווה את המשבר הראשון שלי. פתאום, ללא שום התראה מוקדמת, הריצה מתחילה להיות קשה ונשאר כל כך הרבה זמן לסיום! מנסיוני, אין טעם להילחם בהרגשה ומה שנשאר לעשות הוא "להוריד את הראש" ולחכות בסבלנות שהמשבר יחלוף. ואכן, בסביבות הק"מ ה 20-, הכאבים נעלמים ואני נמלא אנרגיה בשנית. עוברות מספר דקות נוספות וכבר חצי ריצה מאחורי.

בינתיים הספקתי לשבור את שיאי האישי במרחק של 15 ק"מ ובחצי מרתון. כאמור, אני מתמלא באנרגיות אדירות ומחליט לעזוב את הקבוצה ולפרוץ קדימה. אני יודע האסטרטגיה הזו מסוכנת מכיוון שעדיין מוקדם מידי להאיץ, אך מחליט לקחת סיכון. את המחיר אני משלם 4 ק"מ מאוחר יותר. הרגליים מתחילות לכאוב ועדיין נשארו ק"מ רבים עד הסיום. בקילומטר ה- 30 הכאבים כבר בלתי נסבלים. אך אני מביט סביב – כמעט ואין כאן רצים. הרצים סביבי נראים כולם "כמו מליון דולר", שברתי גם את השיא האישי שלי בריצת 30 ק"מ ואני מאושר. מצד אחד – הכאבים נוראים ואני מתחיל להאט, אך מצד שני ברור לי שאשבור את שיאי ואני מאושר. הקילומטרים האחרונים עוברים באותו שילוב מוזר של כאב ואושר. אני עובר את קו הסיום ודמעות זולגות מעיניי. עשיתי זאת!

הרי ירושלים, יום העצמאות 2007: מידי פעם, אני שם על גבי את תרמיל המים ויוצא לריצת הרפתקאות. את המסלול בהרי ירושלים רכבתי פעמים רבות והפעם החלטתי לרוץ אותו דרך השטח. המטרה – לצאת מצומת אשתאול שליד בית שמש, לטפס לקיבוץ צובה, לרדת לנחל שורק ולסיים בנס הרים. מה המרחק? אין לי מושג. מכיוון שהכרותי את השטח הייתה אז מוגבלת, בקשתי מחבר הרוכב על אופני הרים באיזור שיתלווה אלי על אופניו. הוא ניאות והעריך שמדובר בריצה באורך שבין 35 ק"מ ל- 50 ק"מ. אין צורך לציין שההבדל תהומי!
הריצה מתחילה לאורך נחל כסלון ומטפסת לאיטה לכיוון צובה. טיפוס מצטבר של כ- 500 מטרים העובר בניחותא.

לאחר למעלה משעה אנחנו נמצאים למעלה, עוברים דרך קו פרשת המים ומתחברים לדרך עפר לכיוון הר הטייסים. הדרך מתפתלת לאורך המצוק ופתאום, ללא הודעה מוקדמת, נפתח נוף בראשית נפלא, כשרחוק באופק ניתן לראות את האנטנה של נס הרים. ברגע שאני רואה את המרחק הרב, נכנסתי ללחץ והרגשתי כי הנשימה קשה לי. אין לי מושג אם אצליח להגיע כל כך רחוק. אני נאלץ לעצור את הריצה ולסדר את הנשימה מחדש. לאט לאט אני נרגע וחוזר לרוץ. הדרך יורדת לה לתוך הערוץ של נחל שורק ומשם, בחרנו במסלול המטפס לאורך מסילת הרכבת ומשם מטפס בתלילות לאורך אחד המצוקים בואכה נס הרים. שלוש וחצי שעות ואנחנו מתקרבים לסיום. עשרות רבות של פעמים הגעתי לבית הקפה הזה מכל הכיוונים האפשריים. מעולם לא שמחתי כל כך ומעולם לא הרגשתי הרגשת סיפוק כל כך גדולה.

רן שילון, נובמבר 2008