רוני ארבל: יש לי יום יום חג

ביום חמישי בבוקר חלפתי בריצה על פני שדרת העמודים של גוון ומעלה הדמעות של רן, ונזכרתי באין-ספור אימוני האמבטיה שערכנו בגבעת הטלטאביז הזאת.

המחשבה על קבוצה של רצים הנפוצים לכל עבר לכאורה באקראי, מזכירה לי תמיד את אחת הסצנות משר הטבעות בהם נראים ההוביטים משחקים בפלך שלהם, כל אחד מהם שקוע בעולמו ומונע על ידי המנגנון הפנימי שלו. כך גם אנחנו. חלק רץ ובדמיונו מרתון או איירונמן, חלק מתמודד עם חזרה לאימונים אחרי היעדרות בשל פציעה או חוסר רצון, חלק נאבק בעייפות גדולה, וחלק שקוע במטרת האימון הניצבת מולו בריכוז תהומי. רובנו משתייכים ליותר מ"חלק" אחד בזמן נתון והמשותף לכולנו – אנחנו תמיד חוזרים.

יומיים לפני כן באירוע הפותח של המחנה נאספנו באצטדיון וברכנו לשלום זה את זה ברוח צוהלת ובצעד קליל. החלפנו רשמים עם רצים מ"ימים אחרים" ולאחר מכן חלפנו על פני עונת אימונים שלמה בשעה אחת. ממהירות במסלול למדרגות (שטוח יש רק בנתניה, ומספרים שגם שם היו עליות), ומשם לדשא. סיימנו במתיחות ובסקרנות לקראת הבאות. בערב כבר עברנו למתכונת "שוטטות" אך הפעם מנסרות כתומות חיכו בשכיות החמדה ביניהן רצנו ולתל אביבים התוהים על פשר מעשינו היה קשה יותר להסביר. "אנחנו רצים, מנווטים בין תחנות, לא זה לא מרוץ, זה רק ערב של כיף…" הם לא הבינו.

אותם פרצופים שואלים קידמו את פנינו בחוף הצוק. אני לא בטוחה שהייתה זו הרכיבה במקום שהפתיעה אותם, רובם ודאי מכירים ספינינג ונדמה לי שמבחינתם כל רכב דו-גלגלי ובעל פדלים הוא אופניים. בשעתו התקשיתי להבין מדוע עוררנו כזאת פליאה בקרב באי החוף ששאלו שאלות ענייניות והסתקרנו כל כך.

הפילאטיס של חמישי בערב היה רמז מטרים לקראת ריצת שישי. הזדמנות פז להקשיב לזעקות השרירים רגע לפני שנשכיבם לישון, מבטיחים לעצמנו בפעם המי-יודע-כמה שעכשיו, והפעם באמת, מתחילים לעבוד על שרירי הקור.
ותוך מספר שעות כבר הגיע מחר, ואנחנו התחלנו לרוץ ימינה ושמאלה בלא חוקיות. ממעוף הציפור ודאי נראינו כעכברים שיכורים במבוך, אולם לציפור כבר מזמן לא אכפת ואילו אנחנו היינו שיכורים, אך משמחה ויכולת.

דווקא בתוך השוק, במקום הכי פחות צפוי, דווקא שם הבינו אותנו: "להרים רגליים, זה לא יפה ככה…" "אישה מובילה!" (דליה – כבוד!) "רגע, הם כבר עברו פה מקודם!" ולבסוף, מי שהגדיר זאת עבורנו ושאל – "חג היום?".
נדמה שהעיר כולה חגגה אתנו, בברכות "שלום" ו"בוקר טוב", במבטים תמהים וגם בעצבנות על שגדשנו את המדרכות. אני סבורה שהיינו אלה אנחנו, יותר מהכל, שהפכו את השבוע הזה לחול המועד קיץ, חוגגים את ימי החום האחרונים לפני החצב שמבשר את בוא עונת המרתונים.

ובתום הריצה, כשפג הקסם ורחובותיה של יפו שבו לדמדם בזוהמה והזנחה, הבנתי לבסוף מה היה הכישוף שהילך קסמים על התושבים. זה לא היה הציוד, לא החולצות, אני חושבת שאפילו לא כמות המשתתפים. זו כנראה הייתה החגיגה שהקרין כל אחד מאיתנו. אוהבים לדבר על בדידותו של הרץ אולם בריצה שלנו, בין אם רצנו בהמון ובין אם בגפנו, לא היה משהו בודד. היה בה הניצוץ השמח והחגיגי של האהבה לעשייה. זוהי אינה ריצה רובוטית ברחובות עם מדידה אנמית של קצב, דופק, זמן וקילומטרים, אלא משהו אחר. על אף שמו היה זה מחנה של שטח. אמנם לא היו בו מים, קוצים או שועל, אך היה בו האלמנט החמישי – הריגוש, היצירתיות, אי הוודאות, ההרפתקנות ורוח השטות – שהפך אותו למחדש ומרגש כל כך.

רוני ארבל, אנדיור