רוני ארבל: אבודים ביער, חלק ראשון

מהרגע שיצאנו לריצה לא הפסקתי לנדנד: "מתי כבר מגיעים לסינגל?", "זה עוד רחוק?"

בגילי הרך, הגיוני שתהיה לי בעייה בדחיית סיפוקים, אולם נדמה לי שאילו בנדורה ומישל היו בוחרים לניסוי שלהם רצים ועליות במקום ילדים ומרשמלו, הם ותיאוריית הלמידה החברתית שלהם היו חוזרים עם זנב בין הרגליים.

קח רץ, כל רץ, הבטח לו עלייה וראה כיצד הוא לא יפסיק לנדנד עד שיבוא על סיפוקו. דליה מרגיעה אותי "כן, זה בהמשך, אלכס מכיר את הדרך". אנחנו ממשיכים לרוץ בדרך 4X4 ואני לא מפסיקה לפזול להרים שמסביבי. בכל פנייה שמסמנת שיפוע אני מנסה לשכנע את דליה לפנות "לא, לא, זה בסדר, העלייה פה בהמשך". אנחנו רצים ורצים ועליה – אין. לפני כל עיקול אני מנסה לשכנע את עצמי, כי לאחריו, ממש בקרוב, תהיה הכניסה לסינגל. ככה אנחנו ממשיכים למעלה משעה עד הכניסה ליער הקדושים, שם אנחנו מפסיקים להדחיק את המציאות ומודים שטעינו בדרך.

אנחנו מתחברים לשביל הירוק שבאמת מתחיל בשיפוע, אמנם דאבל ולא סינגל, מקווים להגיע לאיזושהי פסגה. 1:34 לתוך הריצה אנחנו מסתכלים אחד על השני, מסתכלים על הסביבה ומבינים – נדפקנו חזק. לאט לאט נופלת ההכרה שריצה מעגלית הופכת לריצת הלוך-ושוב, הווה אומר שעה וחצי נוספות עד לרכבים, כשמפלס המים בבקבוקונים שלנו נמוך מדי. This is a long way down.

אנחנו מסתובבים ומתחילים לרדת, ואני משתעשעת בדמיון בין מסלול הריצה שלנו למסלול רכבת ההרים "האנקונדה" בלונה פארק תל אביב. כנראה שהמסלול שלנו הרבה פחות צפוף, ובסיומו ה"היי" הרבה יותר גבוה.

אני תוהה האם נתנו כולנו לרוכבי השטח שחלפו מולנו בדרך חזור את ה – Manhattan Once Over, מנסים לאמוד במשך הזמן הנדרש כדי לברך לשלום מבלי לנעוץ מבט בכמות המים שהם נושאים ולהחליט האם יהיה זה מנומס לבקש קצת. אני ממשיכה לרוץ וממולי חונה רכב, לידו משפחה בפיקניק. Pinky, are you pondering what I’m pondering

בעודי מהרהרת בסוגיה אתית חשובה זו, מסב את תשומת ליבי עמוד רב חיצי של קק"ל. הקרקע נשמטת תחת רגליי. אני מבחינה בחץ עם סימון שביל ישראל המכוון לתוך הקיר, ובאחת מתחוורת לי התמונה. אני מרימה את האף מהקרקע ומטר מעליי, מעל הקיר, מתגלגל לו בהתרסה שביל צר. זה הסינגל, לשם היינו אמורים לרוץ. בדרך הלוך פספסנו את החץ, רצים בחשיכה מוחלטת. מרוב אושר ניסיתי להתקשר לדליה (שכבר מזמן נעלמה לפני) אך לא הייתה קליטה. בסיום הריצה החלטנו, ברוב של שלושה, לחזור ביום ראשון ו"לסגור את הפינה הזאת".

אני יוצאת מחוות התבלין ומוצאת את עצמי על פרשת דרכים. ימינה ליער הנשיא, הראל והביתה לרחובות; שמאלה לצובה, הדסה והביתה לקריית יובל. לרגע אני מהססת, ופונה.

רוני ארבל, אנדיור