בין יתר הדברים עליהם הזדכיתי עם השחרור העברתי חתימות גם על שביזות יום א'. המחליף שלי הסכין עם עשרות המברגים שהעברתי למשמרתו ואפילו לא התלונן על "ציוד הצעירים" שהותרתי אחרי, הוא רק כרכם פניו כנגדי באשר לשביזות יום א' שהורשתי לו, מלווה בתורנויות, שמירות וההגעה הבלתי נסבלת לבסיס בתחבורה של יום ראשון. אבל אני כבר דילגתי בצעד עליז לארקפה, מקום בו חוקיות החלל והזמן נשלטת על ידי משנתו של "מר איפכא", וכך מצאתי את עצמי מצפה בכיליון עיניים לימי ראשון המביאים עמם משב של שלווה ומנוחה אחרי סוף השבוע העמוס.
יום א' זה היה טוב מקודמיו. התעוררתי בשעה היעודה בזכות מספר שעונים וחברות שהתנדבו למשימת ההשכמה ויצאתי מהבית בזמן וברוח קלה. עם תחילת ההתפתלויות בואכה הרי ירושלים העפתי מבט קצר בשעון, 05:06:57. לא יכול להיות. מבט נוסף והפעם בשעון הרדיו: 05:13. הרמתי מבטי והרי ירושלים השיבו לי מבט אפלולי ומרושע, קורצים אלי בשטניות. "נו באמת! את צוחקת עלי? דווקא הגרמין? למה??" כל כך ציפיתי לבחון את הניווט שלנו לאחר הריצה…
אנחנו מתחילים לרוץ ותוך זמן קצר מגיעים לקיר המוביל לסינגל. בימים כתיקונם הייתי משלחת בקיר את חרון אפי ומשתרעת עליו בפישוק איברים, חורקת שיניים וברה"ל צה"לי מטפסת תוך שאגות קרב. אולם ההכרה שמרתון מחכה מעבר לפינה (בזכות טלי שמקפידה לציין בראשית כל שבוע את מניין השבועות שנותרו לריצה) וגם הסלידה הגוברת שלי מ"צלקות קרב" כמזכרת מאימונים מנעו ממני לעשות זאת. בחרתי לעצמי נתיב טיפוס פשוט ושמתי דגש אמיץ לא ללכלך את הבגדים ולא להיפצע. שטפתי את כפות ידי מהאבק וחייכתי בסיפוק, גאה על שהצלחתי לטפס בדרך מהוגנת ואלגנטית. מטרים ספורים בהמשך הסינגל ראינו שמישהו חצב בקיר כדי לאפשר עלייה נוחה.
אנחנו מתחילים לטפס. ממשיכים לטפס, זאת אומרת, נדמה לי שלא הפסקנו לטפס מיום שלישי שעבר. במהרה המותן כסל שלי מתחצף ומבהיר לי שאילולא היה נאחז בחוליות המותניות ובראש הירך כבר מזמן היה בורח לגוף של אחרת, ואני במחווה של רצון טוב מנסה לבדוק אם שרירים נוספים מוכנים להשתתף במטלה. "ירך אחורי? תאומים? מישהו?" אין קול ואין עונה. רק הארבע ראשי גונח ורוטן לעברי בבוז, רגע לפני שמתחיל לרעוד וליבב בבכי ואני תוהה, איפה במכונה המשוכללת הזאת אפשר להעביר לאובר-דרייב?
בסיום הסינגל אנחנו מתחברים לדרך נוף צפונית ורצים במישור. מולנו מגיח רץ אמיתי, בשר ודם. רגע לפני שאנחנו מתחברים לדאבל שמתפתל למטה בחזרה לנחל כסלון אני שואלת את דליה ואלכס מה מפתיע יותר – השועל משבוע שעבר או הרץ. אנחנו מסכימים פה אחד ומתחילים לרדת.
כעבור זמן מה בשביל הלא-מסומן אני רואה במרחק סימון שבילים אדום. אני רצה קדימה בשאגות "יש! הצלחנו!" ואנחנו מצטלמים ליד הסימון, מופתעים שלא טעינו בדרך. דליה קוראת לעברי "מי צריך GPS?" ופותחת צעדים. רק האוזניים מונעות מהחיוך שלי לברוח מהפנים, והפעם במקום ללונה-פארק תל אביב נודדות מחשבותיי אל חצי איש הברזל שיהיה באילת. מי אמר ריצה בירידה ולא קיבל?
אנחנו מגיעים בחזרה לחוות התבלין. אלכס משוחח עם רוכב שטח, דליה ממשיכה לרוץ כדי לסגור חצי מרתון, ואילו אני מתיישבת על סלע ומתפנה לפתור את המחלוקת שהתגלעה בין הגרמין וביני. בתחילה אני שומרת על קור רוח אך עד מהרה אני מתחילה לחבוט את השעון האומלל בקרקע ממש כאילו היה הוא בצל ירוק בליל סדר פרסי. "נו באמת! מאוד בוגר, ירושלים, זה כל מה שיש לך? לעצור את הזמן ולשסע בי את עליותיך? תצטרכי להיות קצת יותר יצירתית מזה אם ברצונך לשבור את רוחי!".
בימים הקרובים אחזור לרוץ בתל אביב אבל רק כדי לתת לה ליהנות מהספק. היא לא תדע מאיפה זה יבוא לה, היא לא תדע מתי, אבל אני עוד אשוב.
רוני ארבל, אנדיור
Leave A Comment