האירוע הזה הינו תמציתם של חודשי השהות שלי פה ותמציתה של תרבות ניגריה בכלל.

על קו הזינוק עמדו קרוב לשלושים אלף רצים, מתוכם כחמישה עשר רצים לבנים, ואני ביניהם.

ים שחור ענק, רצים מכל רחבי היבשת שהגיעו לרוץ איתי ועם לורנס, איש התחזוקה שלנו שרץ איתי בכל התקופה האחרונה. נדמה לי שאני בין הישראלים הבודדים, אם לא הראשון, שהשתתף במרוץ כזה, כך שלאורך כל המסלול צעק לי הקהל WOHIBO- שזה לבן בסלנג המקומי.

שעת זינוק:  7:00,  יצאנו בדיוק ב 7:49.
מאות אנשים רצים יחפים, בגרביים בלבד, בנעלי שבת ועוד כיד דמיונכם הטובה עליכם.

amichay1

לורנס ואני

הכבישים אמנם סגורים, אך האוקדות (טוסטוסים מקומיים שמשמשים כמוניות ביומיום) עובדות כרגיל.

לא מעט רצים תפסו מדי פעם טרמפ על אוקדות או על אמבולנסים מצחיקים שפינו כאלה שנתפסו להם שרירים, נתלים מאחור כמו על אוטו זבל- מחזה שגרתי כאן ביומיום…

חום של 30-35 מעלות, טירוף אמיתי, בקושי הצלחתי לנשום, שתיתי מים, ריעננתי את הגוף ואת הראש, וכל 30 דקות לקחתי ג'ל, אבל  עומס החום והריחות מסביב הפכו את הנשימה לכמעט בלתי אפשרית.

סיימתי לאחר כשעתיים, לא ברור הזמן המדויק כי למרות שהיה לי מספר חזה, צ'יפים אין כאן.
הסיום היה באצטדיון הלאומי של לגוס, נכנסנו, ומה שהיה שם הוא ברדק אחד גדול.

חוויה אדירה, עמיחי ברם, לאגוס, ניגריה