סוזי דבוסקין: אחרי

6 באוגוסט, 2008
זהו זה, אני בבית! אני מאושרת, גאה, מרוצה והרגליים שלי מאוד כואבות.

בעוד ימים ספורים אהיה בת 62, האישה המבוגרת ביותר במירוץ והמתאמנת המבוגרת ביותר באנדיור. סיימתי את תחרות חצי איש ברזל באנטוורפן בתוצאה של 6:42:24, שעה ושמונה עשרה דקות מהר יותר מהזמן לו ציפיתי.

אמון, בטחון, עקביות, מסירות. עשו מה שהמאמן שלכם אומר לכם לעשות – הקפידו על תכנית האימונים שלכם, תזונה, שתייה, מנוחה, התאוששות, עבודה, עבודה, עבודה, ותשיגו את המטרה שלכם.

למעשה, הצלחה בכל תחום, אם זה טריאתלון ואם זה עלייה לתורה בבר מצווה (אם אתם זוכרים, זה הכובע השני שלי), לעולם אינה מובנת מאליה, אינה נסמכת על "המזל" אלא על הכנה נכונה. ככל שהמאמן והאימונים איכותיים יותר, ככל שההכנה אישית יותר ומאומן נחוש יותר, יש סיכוי טוב יותר להשיג את המטרה בקלות.

איך בקלות?
התגובה שלי במהלך רוב התחרות היתה "זה הכול?" זה באמת "רק" טריאתלון, משהו מוכר – שחייה, רכיבה ואז (החולשה שלי) ריצה.
נהניתי!!!
ונכון, עבדתי (ההוראה של רן "אל תירדמי" לא חדלה מלהתרוצץ במחשבות שלי).

תכנון התחרות היה בהחלט מכריע. רן צייד אותי בתכנית מפורטת לימים שקדמו לתחרות וליומיים שלאחר מכן. התכנית כללה גם אכילה ושתייה במהלך כל חודשי האימונים, היות והיה לי ניסיון רע – בחילה שגרמה לחוסר יכולת לאכול ולשתות במהלך מאמץ גופני מתמשך. מצאתי את הדרך הקלה ביותר לבלוע את הטעם של הג'לים והחטיפים ולמדתי איך לעטוף אותם כך שאוכל להשתמש בהם למרות שיווי המשקל וקואורדינציית הרכיבה העלובים שלי, באופן יחסי, כמובן.

לאחר כמעט 14 שנים של עיסוק בטריאתלון, רן גרם לי לרכוש אירובר ויותר מזה – להשתמש בו ולאהוב את הרכיבה איתו.
במהלך התחרות אכלתי ושתיתי בהתאם לתכנית. הדיוק גרם לזמן לחלוף במהירות, שמר על הריכוז שלי, שמר שלא אחלום ונתן לי תחושה של שליטה מלאה ובטחון.

אני מתאמנת אצל רן שילון כבר כמעט חמש שנים, חולמת לעשות תחרות חצי איש ברזל כמעט ארבע שנים. בעזרת הסבלנות האינסופית שלו, הבנתו את הגוף – נפש שלי, החלקים החזקים שלי והחולשות שלי, האמונה, המקצועיות והתמיכה שלו – הוא הביא אותי למקום בו אני נמצאת כעת. אני מרגישה שאנו שותפים, צריך שניים לתהליך כמו זה. אין לי מושג איך אפשר להתכונן כל כך טוב לתחרות, במיוחד תחרויות מאתגרות (יש הגדרות שונות למה מאתגר אנשים שונים – זה היה בהחלט אתגר בשבילי), בלי להיעזר במאמן מנוסה. האימון לטווח הקצר ולטווח הארוך של רן היו הכרחיים להצלחה שלי.

וכמובן, תודות לדני שנסע איתי ותמך בי. האמת היא שהוא רצה לקחת חלק בתחרותו, אולם בעיות הברך שלו הגבילו את יכולת הריצה שלו. במקום, הוא סחב את המזוודה שלי, למד לארוז את האופניים (תודה מיוחדת לצוות "טיים טריאל" שהראה לנו איך), דאג לי, בדק יחד איתי את מסלולי השחייה, הרכיבה והריצה, נשען על הגדר מחוץ לשטח ההחלפות כדי לעודד אותי לאחר השחייה, מצא את הדרך ורכב למקום הסיבוב של הרכיבה ואפילו רכב הלוך וחזור בנקודות שונות במסלול הריצה! זכיתי גם לעידוד פרטי נוסף לאורך המסלול. בעלי הצימר בו שהינו בעיר – עמדו לאורך המסלול, העידוד שלהם והחיוכים שלהם מוערכים מאוד.

יכולתי לסכם את המירוץ שלי כאן, אבל כדי שאני עצמי אזכור אותו לפרטיו וכדי שאוכל לחלוק את החוויות שלי אתכם, הרי הפרטים הקטנים יותר.

התחרות התנהלה בהתאם לתכנית – כמעט…
השיבוש הראשון היה עוד טרם ההזנקה באגם גלגנוויל. שני שטחי החלפה הוקמו, אחד בכל גדה של הנחל. המשתתפים החנו את המכוניות שלהם בשטח החלפה מספר 2, ונדרשו לרכוב לשטח החלפה מספר 1, מתחת לנחל, דרך מנהרה. מעליות נפלאות שעוצבו כך שיוכלו להכיל בתוכן מספר רוכבי אופניים אמורות להסיע את משתתפי התחרות מעלה. היינו כ-10 משתתפים ועשרה זוגות אופניים, הצטופפנו במעלית אחת, ירדנו למטה, רכבנו קילומטר אחד לצד השני, הצטופפנו, סגרנו את הדלת החיצונית, סגרנו את הדלת הפנימית, ואז חיכינו…
הדלת הפנימית נתקעה ולא יכלה להיסגר, הדלת החיצונית נתקעה ולא יכלה להיפתח.

והנה אנחנו כאן, סרדינים שמנסים להגיע לשטח ההחלפות מספר 1 לפני שהוא נסגר. טריאתלטים אחרים אמרו למארגני התחרות שאנחנו תקועים, מישהו אחר צלצל לטכנאי המעליות, ואנחנו – חיכינו.

אתם מכירים אותי, בזמן שהמתנו שאלתי את כולם מי עשה כבר תחרות חצי איש ברזל קודם, מאיפה הם וכו'. חברותיות נפלאה, שלמעשה הרגיעה את כל העצבים שלנו. הדופק שלי ירד מ-120 ל-80. כשטכנאי המעליות הגיע לבסוף, לאחר חצי שעה, היינו כולנו צריכים לטפס כ-100 מדרגות, לסחוב את הציוד והאופניים עלינו. רן אמר שזה היה חימום לא רע.

השהייה במעלית היתה "שריפת" הזמן המיותר לפני שהמירוץ מתחיל. איזו הקלה. הגעתי לשם, הנחתי את האופניים שלי במקום המסומן, מספר 960, בדקתי את הבלמים של האופניים באמצעות העזרה מרחוק של דני, שכבר עמד מעבר לגדר, רציתי להיות בטוחה שהבלמים אינם נוגעים בגלגלים, במיוחד לאור העובדה שהאופניים נחבטו במעלית – ואכן כן, היה צורך ביישורם ולמזלי היה מי שעזר לי ליישר אותם.

ניגשתי לשירותים, לבשתי את חליפת השחייה, דחפתי "בנימוס" את דרכי (כן, אני ישראלית!), למרכז ההמון (בהתאם לתכנית, כמובן), ואז החילותי לרדת במדרגות המתכת למים. את עניין הכניסה והיציאה מהמים תרגלתי כבר ביום שישי.

עבור אנשים גבוהים מדובר בפעולה זניחה, אבל כשאני בתוך חליפת השחייה שלי, לא יכולתי לצאת מהמים החוצה בקלות. תרגלתי שלוש אפשרויות, בחרתי את בטוחה מביניהן ואז גיליתי שבתחרות, המארגנים הוסיפו מדרגה ושטיח.

כשהשעון שלי הראה שנותרו עוד שתי דקות לזינוק, השחיינים החלו להתפרס ולשחות למה שאני חשבתי שיהיה נקודת זינוק טובה יותר. הצטרפתי אליהם, עמדתי בצד, כמו שתכננו, והתחלתי להרגיש כמו שק חבטות. כבר? התחרות עדיין לא החלה אפילו. מספר שניות חלפו עד שהבנתי שהתחרות אכן התחילה, איפסתי את השעון והתחלתי. שחיתי!

היה קשה לסמן אובייקטים כמטרה אליה יש לשחות, אז עקבתי אחרי ההמון הסואן ואחרי המצופים. בדרך חזרה סומנו העגורנים הבולטים שלכדו את תשומת ליבי באימון של יום שישי, וישר למדרגות. הבטתי בשעון והופתעתי לראות שהוא הראה שחלפו רק 34 דקות! הייתי בטוחה שאסיים את השחייה לאחר 40-45 דקות. השארתי את המשקפת ואת הכובע ים על הראש בזמן שפתחתי את הרוכסן של החליפה (הוראות מלמעלה), מסרתי את הכובע בהתאם לחוקי התחרות, ואז יחד עם כולם הורדתי את השרוולים בזמן הריצה לעבר האופניים. לקחתי את הזמן שלי, התארגנתי, שמחתי שיכולתי להישען על הגדר כדי לחלץ את הרגליים שלי מהחליפה. המשכתי.

כולם עברו אותי ברכיבה (שום דבר לא חדש) אבל אני הייתי מאושרת, גיחכתי וידעתי ששחיתי טוב יותר מכולם – בחורים צעירים עם קסדות וגלגלים מיוחדים. דרך אגב, רק 86 נשים השתתפו בתחרות של 1060 משתתפים בסך הכול.

היינו צריכים לרכוב מתחת לנהר אבל הפעם על כביש ולא בתוך מעלית. באופן אישי אני מעדיפה שלא לנהוג, אפילו, במנהרות, לא חיכיתי בציפייה לחלק זה של הרכיבה, 2 ק"מ בתוך מנהרה. דני ואני נסענו בקטע זה ביום שישי, כך שהייתי מוכנה. בלי רוח ועם הירידה לתוך המנהרה, הרכיבה הייתה מהירה. לאחר התחרות הסתכלתי בשעונים שלי וראיתי שהגעתי למהירות של 55.8 קמ"ש. מדהים!

רן הציע שאחלק את התחרות לחלקים, כך שהיא לא תיראה ארוכה כל כך. ברכיבה מדובר ב- 18 ק"מ עד להתחלת ההקפה, פעמיים 28 ק"מ ואז 16 ק"מ חזרה.
לקחתי כל חלק כשלם, מה שגרם לכל חלק להיות קצר יותר ואפשרי…

גשם ירד ברוב מסלול ההקפות של 28 ק"מ, הייתה רוח נגדית ב-35 הק"מ האחרונים, רובה בדרך חזרה.
ברכתי את הגשם. הוא היה נפלא. מעולם לא רכבתי קודם בגשם אמיתי, לקחתי את הסיבובים בשמרנות מופלגת, למרות שיכולתי לשמוע את מקסים אומר "אל תאטי בפניות", אבל היה לי כיף.
ברכתי את הגשם (לבטח זה קל יותר מהרכיבה ברמת הגולן במחנה האימונים האחרון). למעשה, למדתי את הברכה האמיתית לברקים ורעמים, שהייתה חלק מתחזית מזג האוויר, אבל לא הייתי צריכה להשתמש בה.

היה לי חשש גדול שלא אצליח לעמוד בדרישות הזמנים של חלק הרכיבה בתחרות – 3:45 שעות לאחר השחייה ולאחר 40 הק"מ הראשונים, 5:30 שעות לאחר השחייה ו-90 ק"מ של רכיבה. ידעתי שעליי לעמוד במהירות ממוצעת של 20 קמ"ש אפילו בזמן שרוכבת נגד הרוח, כדי לעמוד בזמנים.

רן הבטיח שאני אעמוד במגבלות הזמן ללא כל בעייה.
הפתעה אחרת חכתה לי: עם הרוח הגבית הספידומטר שלי הראה כל הזמן 32 קמ"ש. הייתי צריכה לנגב את טיפות הגשם ולהסתכל שוב. אפילו נגד הרוח, רכבתי במהירות של 22-24 קמ"ש, יורדת מתחת ל-20 קמ"ש רק פעמיים בזמן עלייה על גשר שמעל תעלה. ברכיבות שבת האחרונות בלטרון רכבתי, בממוצע, במהירות הנמוכה מ 22 קמ"ש.

פסי הרכבת שיראתי מפניהם.. שביל מיוחד נבנה בין קונוסים אדומים של כבישים, שהיו מכוסים בשטיחים!! ראיתי שניים שנפגעו בזמן שניסו לחצות את המסילה שלא על השטיחים…

במסלול הרכיבה היו 5 תחנות התרעננות. עברתי את הראשונה, שהייתה קרובה מדי ל-15 הק"מ המוצהרים, זרקתי את אחד הבקבוקים הכמעט ריקים בק"מ ה-30 ולקחתי בקבוק תחרות (שהיה בו משקה איזוטוני מתוק מדי, כך ששתיתי ממנו רק קצת), עצרתי כמתוכנן בק"מ ה-58 כדי להכין לעצמי משקה איזוטוני מאבקה שהבאתי מהבית, לקחתי 2 ג'לים מהפאוץ' והנחתי אותם ב"תיק האוכל" של האופניים.
בלעתי את האדוויל שהמתין לי (לקחתי שניים שעתיים לפני הזינוק). לא הייתי זקוקה לתחנת הרענון בק"מ ה-75.

היו שם חצאי בננות, ג'לים, משקאות איזוטונים בבקבוקי רכיבה ומים בבקבוקים רגילים של 500 מ"ל, שנטו ליפול מאוחזי הבקבוקים שעל האופניים שלי. המון מתנדבים מושיטים את כל האפשרויות שמניתי. כל הכבוד להם שהם עומדים בגשם במשך שעות!! מחייכים ומציעים את הצ'ופרים שלהם.

סיימתי את הרכיבה בזמן מדהים (יחסית לעצמי) של 3:30 שעות. הייתי משוכנעת שהרכיבה תיארך כ-4:30 שעות, קיוויתי שזה יסתכם בארבע שעות.

מזג האוויר היה קריר ובאופן יוצא דופן נפלא. אחרי תקופת אימון של 30-35 מעלות בלחות גבוהה, יום התחרות באנטוורפן היה מעונן, 16 מעלות. בשעה 11 בבוקר המעלות טפסו ל- 18, כאשר המקסימום היה 22 מעלות. מדהים! כמו שאמרתי, הגשם היה חוויה, חידוש, והרבה יותר נעים מהחום.

ואז, באופן בלתי נמנע, היות ובכל זאת מדובר בטריאתלון, הגיעה הריצה. הריצה הארוכה ביותר שלי הייתה 1:37. נפח הריצות הארוך ביותר שלי בשבוע – 3:15. הבנתי שהמרחק הגדול ביותר שלי היה – 13-14 ק"מ.

21.1 ק"מ המתינו לי כעת.
לרן היתה תכנית (כמובן). התאמנתי ב"שיטת" ריצה של 30 דקות ריצה+5 דקות הליכה, אחר-כך 25 דקות ריצה ו- 5 דקות הליכה וכך הלאה, שיטה שעבדה עבורי.
התכנית הייתה לרוץ 40 דקות, ללכת 5 דקות, לרוץ 30, ללכת 5 דקות, לרוץ 25, ללכת 5 דקות, לרוץ 20, ללכת 5 דקות ואז לרוץ את כל השאר. מלבד העובדה שזאת הייתה תכנית שבאופן בסיסי ניסיתי בהצלחה (למשך שעה וחצי), היא עזרה לחלק את הריצה למקטעים מבורכים ואפשריים.

מגיעים להחלפות, אבני מרצפת עגולות, ירדתי מהאופניים, חלצתי את נעלי הרכיבה והולכתי את האופניים כשהנעליים בידי. הופתעתי לראות שאנשים פשוט הניחו את האופניים שלהם במקביל למתקן, ולא במקום המיועד להם., גם אני עשיתי כך, מרימה את תיק הריצה שלי שהנחתי שם יום קודם. לקחתי את משכך הכאבים מהיר הפעולה שתכננתי, שיעמוד לצידי ולצד כאבי הגב והרגליים שיופיעו בריצה. (אוקיי, הייתי אמורה לקחת אותם בתחנת השתייה הראשונה…אבל לא חיכיתי). הפסקת שירותים מתוכננת באחד מאותם שירותים כימיים נקיים ויפים שהיו שם…דני היה שם לעודד אותי ולתעד את ההחלפה.

ואז הופיעה תקלה מספר 2…לאחר חצי שעה של ריצה, השרירים של הירך הימנית שלי התכווצו – זה לא שהם הסתפקו בתלונה בלבד, הם יצאו בשביתת מחאה של כאב. זה היה משהו שלא התאמנתי עליו, וטכניקת המתיחות הרגילות שלי לא היתה זמינה, היות והרגליים שלי היו עייפות מדי, וקרובות להתכווץ במקומות אחרים.

יצירתיות ואלתור – מצאתי עמוד, נמתחתי, אין שיפור. ניסיתי לעמוד זקוף ולהימתח, אין תגובה. שפשפתי את הרגליים, עיסיתי את האזורים המכווצים. התחלתי להשתחרר. ניסיתי ללכת, אופס…כאבי התכווצות איומים שוב, עכשיו ללא עמוד שיכולתי להישען עליו.
עובר אורח הציע לי עזרה שסירבתי לקבל היות ולא רציתי להיפסל. שוטרת שהייתה בסביבה המליצה שאשב – "לא, תודה". פחדתי שלא אצליח להזדקף שוב. המשכתי לעמוד, להימתח ולשפשף עד שהתחלתי להרגיש שהשרירים נרפים. עמדתי ללא תנועה למשך מספר שניות נוספות, מספר צעדים קטן – זה עבד! הלכתי, רצתי בעדינות רבה, ואז חזרתי לרוץ.
מה שטוב, ולבטח הוא גם תוצאה של התמודדות עם משברים אחרים בניצוחו של רן, לא נכנסתי ללחץ מיותר. וואו!
החלטתי שההפסקה של שלוש הדקות האלו לא תיספר בדקות ההליכה המתוכננות שלי, המשכתי את 40 דקות הריצה ואז הלכתי 5 דקות.

שתי ההקפות הראשונות (שתיים מתוך שלוש) של הריצה היו "סבירות".
בכל נקודת התרעננות – כל 2 ק"מ, רבעי תפוזים, חצאי בננות, ג'לים, משקאות איזוטונים, מים ובדרך כלל גם ספוגים ואפילו כוסות קולה בתחנה אחת, לא עצרתי, אבל בצורה "מאוד מקצועית" "סחבתי" ספוג ובקבוק מים.
למרות שמזג האוויר היה קריר, השתמשתי בטכניקת הצינון הרגילה שלי, שפכתי מים על העורף ושתיתי לגימות ספורות. בנקודה אחת ניסיתי לשתות משקה איזוטוני, אולם שוב הוא היה מתוק מדי. בהקפה האחרונה שטפתי את הפנים מספר פעמים.

בסוף כל הקפה קיבלנו גומיית שיער בצבע שונה שהשחלנו על פרק היד. כשהיו לנו שלוש גומיות, יכולנו לרוץ למסלול הסיום של כיכר שוק גרוטה, במקום למסלולים 1,2, או 3.

ואז הגיע "המבחן" – ההקפה השלישית, 7 ק"מ אחרונים.
כמו שאמרתי קודם, מעולם לא רצתי את המרחק הזה, אבל גם לפני טריאתלון הספרינט הראשון שלי לא רצתי 5 ק"מ, ולפני טריאתלון אולימפי ראשון לא רצתי 10 ק"מ. כאן מדובר באמון מלא שלי ברן. וזה היה עבורי בהחלט החצי איש ברזל אמיתי. הרגליים שלי כאבו. הן הרגישו כאילו אני טריאתלטית ירוקה שמעולם לא עשתה אימוני החלפות, והן היו כמו עמודי בטון כואבים.
לא הצלחתי להרים את הרגליים וחששתי שאפול על המרצפות או שאחליק על המדרכה הרטובה.

מה שמשעשע בנוגע לשעון במהלך השליש השלישי של הריצה – הסתכלתי עליו, חושבת שחלפו 10 דקות ומבינה שחלפה דקה אחת בלבד. הזמן זחל.

אבל, וכאן מדובר בהישג האמיתי שלי ובמקור לגאווה שלי בעצמי – המשכתי בתכנית. רצתי בהתאם לתכנון והלכתי בהתאם לתכנון. חייכתי ושמחתי שאני פועלת כך. הגבתי למי שעודד אותי. אבל את צעקות העידוד של בעלי הצימר לא שמעתי. הסבל שלי היה ניכר. אולם, כמו שרן אמר כשדיברנו על תכנון התחרות שלי, מה שהתנגן לי בראש עוד ועוד היה "לכולם כואב, זה בסדר". ההקפה הזאת עשתה אותי חצי איש ברזל. הקפה של מאבק, של כיבוש הכאב, של אתגר, לא וויתרתי – זה מה שמילא אותי בגאווה של ממש בהישג שלי.

דני פגש אותי 3 ק"מ לפני קו הסיום, נתן לי את דגל ישראל, אותו הנחתי בתיק הטריאתלון שלי מיד לאחר יום העצמאות, כבר אז דמיינתי את עצמי בקו הסיום.
הייתי שם כבר ביום שישי האחרון, עמדתי בכיכר שוק גרוטה והנפתי את הידיים בתנועת נצחון. הייתי שם גם בשבת, כששער הסיום כבר הועמד במקומו, כך שיכולתי לדמיין את עצמי מגיעה לשם. נצרתי את התמונה של חציית קו הסיום בגאווה ובהנאה, והמשכתי לרוץ.

הריצה הייתה החלק היחיד שצדקתי באומדן הזמן שלו. חשבתי שזה יקח כשעתיים וחצי. קיוותי מאוד שזה "יתקצר" לשעתיים ורבע, ובסוף זה היה 2:27.

חשבתי שאסיים אחרונה. מעולם לא היה לי אכפת להגיע אחרונה – הראשונה מתוך כל אלה שלא יכולים או לא ינסו לעשות את זה. אבל לא הייתי האחרונה. הייתי מספר 18 מהסוף, וסיימתי את התחרות, לעומת 50 מתחרים אחרים שנפסלו או פשוט לא סיימו.

הגעתי ראשונה מבין שתי נשים בקבוצת הגיל שלי. למקום הראשון הוצעה אפשרות להשתתף אליפות העולם בחצי איש ברזל בפלורידה, בנובמבר 2008, או להשתתף באליפות העולם באיש ברזל מלא בקונה, הוואי באוקטובר 2008. שתי האפשרויות לא עניינו אותי. ההישג שלי היה התחרות שסיימתי כאן ועכשיו. אני לא צריכה יותר מכך. לאחר שחציתי את קו הסיום, בעלה של גרטה, המתחרה השנייה מקטגוריית הגיל שלי, פנה אלי ושאל אותי על המקום בתחרויות הקרובות. הוא מאוד שמח לשמוע שאני מוותרת על הכבוד. כשאשתו סיימה את התחרות, נפגשנו, התחבקנו, אכלנו והצטלמנו עם הבעלים שלנו, ומהר מאוד התיידדנו, חלקנו את ההנאה, את ההישג החדש, שתינו הגשמנו בהצלחה את החלומות שלנו.

חברה שאלה אותי אם בכיתי על תמר במהלך התחרות. רק בסיום. גרטה אמרה שהיא ובעלה חפשו את השם שלי במנוע החיפוש באינטרנט כדי לראות את הזמנים שלי, ובמקרה גילו את האתר של טריאתלון הנשים וקראו על "הסיפור שלנו". ברגע הזה בכיתי. תמר הייתה איתי במהלך התחרות, אבל גם כולכם.

האנרגיות שלכם, המילים שעודדו, חזקו אותי, האמונה שלכם בי, הנסיון שלכם, כולם היו איתי כששחיתי, כשרכבתי וכשרצתי. תודה לכם.

שלט חיכה לי בבית: זאת ציפור, זה מטוס. לא, זאת סופרסוזי, אשה מברזל.
איזה יופי!!

באהבה, סוזי

רק לאחר סיום התחרות התברר לי שאחד המתחרים, בן פחות מ 40 סבל מהתקף לב חמור במהלך השחייה. החדשות הראשונות בשרו את מותו, אבל שמעתי שהוא בטיפול נמרץ בבית החולים. איחולינו הכנים והעמוקים להחלמתו המהירה.