ניר כהן – לחצתי על הפולאר

אני דוחף את הרגליים למהירות גבוהה קדימה, מביט סביבי ולרגע המום…
איפה כולם? כל האנשים שאני רגיל לראות את הגב שלהם, פתאום אני לא מוצא אותם!
מביט אחורה, אה… הם מאחוריי!
אלוהים, תחרות מטרה! איזה כיף!

הגוף שלנו הוא מכונה מדהימה, זה פשוט לא יאומן איך בזמן תחרות, הכל נעלם לפתע, נשאר רק לעבוד,
100% עבודה, רק אתה עם עצמך, כל השאר מתפזר באוויר מסביב. הדבר הכי מדהים בעולם!
כל הכאבים, כל החששות, הלבטים, הכל נדחק החוצה, כלום לא מעניין אותך מלבד הרצון לראות על השעון את הזמן שקבעת לעצמך.
לרדת מ -34 דקות במירוץ הרצליה, בחישוב לא כל כך מהיר, זה אומר 3:24' לכל ק"מ.
למה לא מהיר?
תביטו בתעודת בגרות שלי ותבינו לבד, בכל מקרה, זו חתיכת מטרה.

שלושת החודשים שאחרי המרתון הוקדשו למספר יעדים מרכזיים.
הראשון היה ירידה במשקל, וכאן נכנס לעבודה גוון היקר, שלמעשה אמר לי במילים פשוטות שאני צריך להיפרד לשלום מ-1500 קלוריות בכל יום, שבימים לא רחוקים היו שווים לפיצות עם גבינה כפולה ופפרוני (מהסוג ה"כשר") ואייס בלנד ריבת חלב של ה"קופי בין".

השני היה שיפור הטכניקה והגברת המהירות, החלק הפחות נחמד בכל הסיפור. עד אז, ההיכרות שלי עם זוהר היתה ממספר ריצות בבן שמן ומסיפורים על אופי האימונים שלו ששמעתי מטל שמואלי. הייתי חייב לבדוק בכדי להאמין, ואלוהים, כמה שאני שמח שסמסטר ב' התחיל. מה עושים?
"רן, תשמע, ימי חמישי? מעולים, כן, אבל לצערי הרב מאוד לא אוכל להגיע אליהם יותר, לימודים אתה יודע, קורס מבוא לכדורסל".
רן החליט לתגבר את אימוני המהירות שלי, וכך מצאתי עצמי שועט מדי שלישי בהדר יוסף באימוני אינטרוולים חזקים ובימי חמישי על מסילה בחדר כושר.

תארו לעצמכם חדר כושר קטן, לא מהמפוארים או מהמשוכללים שראיתם, משהו אינטימי, מהסוג הישן.
מסביבי ילדים בני 14, נשים בנות 60 ובחורות בגיל הקשה ביותר שגורם להן לסדר את השיער אחרי כל צעד ורבע. בקיצור, אני על מהירות השווה בערך ל3:30, מזיע כמו טירון במהלך תרגיל אב"כ על במ"פ מלא, לא מחזה סקסי במיוחד… תאמינו לי.

השלישי היה שיקום יחסי של חיי החברה שלי. לא נרחיב בנושא, אבל אסכם בכך שהשיקום צלח. שוב, תודות לכמה "טיפים של אלופים" מגוון, ולא, לא רק בנושא תזונה…

מטרות, כך נראה, נועדו והוצבו במקומם בכדי שאעמוד בהן. עוד לא החלטתי מהו הקשה יותר, להציב את המטרה או להאמין שאעמוד בה.

מצד אחד, בשביל לקבוע את המטרה יש לחזות משהו שעוד לא נברא. כלומר, את המטרה הזו קבע רן מתישהו לפני חודשיים בערך, אין לי מושג איך הוא עושה את זה או על סמך אילו נתונים, אני רק יודע שבדיוק לפני כמה דקות החזרתי סמס לחבר ורשמתי שם "רן שילון… סוג של קוסם".

מצד שני, ממני נדרש להאמין בה, על סמך מה בדיוק?! את זה הייתי צריך למצוא לבדי.
כפר סבא? מירוץ נוראי, דלקת בגיד אכילס 36:33… רעננה? עומס רב של אימונים, מסלול קשה 36:40…

בטחון חייב להיות מוזן ממשהו, הוא לא צץ סתם. שניים שלושה אימונים טובים יכולים להיות התחלה טובה,
אבל ידעתי שאני מגיע למירוץ הזה למטרת "ניסוי כלים". פעם ראשונה על הקצב הזה, פעם ראשונה במסלול, פעם ראשונה שאני לא מאמין בעצמי ב 100%…

ישבתי מול מפת המירוץ ביום שישי לפי השינה וניסיתי לדמיין את עצמי רץ על המסלול, עובר את הפינות המוכרות של הרצליה, חולף על פני קניון שבעת הכוכבים, דרך תחנת הרכבת, חוזר לצומת, לבריגדה, מסתובב וכו'… בשלב השני התעקשתי לדמיין את המספרים הנכונים בכל פייס בשעון, פחות מ3:24! פחות מ3:24!
והשלב השלישי, לדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום עם התוצאה הנכונה… 33:50, זה מה שרציתי לראות.
מיותר לציין שהדופק, בשלב הזה, נמצא בערך בטווח המקסימום שלו, ואני בכלל יושב, כן?

בפעם אחרונה שהדופק שלי הגיע לטווחים כאלו בישיבה, היתה מעורבת בסיטואציה בחורה, המשפחה שלה וארוחת צהריים, אבל זה כבר סיפור אחר.
אין ספק, כל הסיפור הזה של דמיון מודרך, משרה בטחון מסויים.
אם על הצד הפיזי סיימתי להתאמן, נותר רק הצד המנטאלי.

פתחתי את התחרות בקצב מהיר, התברגתי בחוד המוביל והתחלתי לראות עם מי אני צריך לעבוד היום,
לא ראיתי יותר מידי אנשים מסביבי. "יום קשה במשרד", אה?
אבל זה היה מדהים! פעם ראשונה שאני באמת יכול לראות את המובילים, הם לא רצים מולי, אלא זה אני רץ אליהם.

לא אכחיש, היו רגעים שבהם המילה פודיום עברה לי בראש, אבל אלה חלפו בק"מ השלישי בערך. בסדר, יש עוד הרבה מאוד עבודה עד שם..
בק"מ הרביעי רצתי עם מישהו, שמאוחר יותר התברר לי שהוא מטובי הטריאתלטים בארץ, עד הק"מ השביעי השתמשתי בו בכדי לשמור על הקצב.

ואז? אז הגיע זוהר! בהתחלה שמחתי לראות אותו, באמת, אבל אז התקרבתי אליו והוא התחיל לרוץ מולי ולמשוך אותי.
נגמרו המשחקים, אין מקום לוותר לעצמי. זוהר, אחרי זכייה במירוץ ה5ק"מ, הגיע לכאן בכדי למשוך אותי, אני לא יכול לאכזב אותו ולהתפרק.
הוא התחיל לרוץ, בהתחלה עוד ניסיתי להרגיע אותו מעט עם הקצב, "זוהר, זה מוקדם מדי" צעקתי לעברו, והוא הגיב בזעם, הגביר קצב ומלמל משהו על כך שאתחיל לעבוד ושבאתי לעבוד ועבודה עבודה עבודה.
הבן אדם גאון, משהו בכריזמה שלו גורם לך באמת לעבוד, לקלל את ההורים שלו ואת רן שצירף אותו לאנדיור, אבל בשורה תחתונה, אני רץ מהר!

באדיבות טלי שיאצו

בק"מ השמיני היו רגעים מבדרים ממש, החולפים על פנינו התחילו לעודד את זוהר ולדרבן אותו, הם חשבו כנראה שהוא מתחרה ולא הבינו מה לעזאזל הוא עושה "רחוק" מאחור.
פונים שמאלה, ישורת אחרונה, ק"מ לסיום, הבחור מאחורי ואני מתחילים להיאבק על ההובלה, אני בשיקול אסטרטגי מוטעה נגרר למאבקים הללו.

מתקרבים לסוף, רן ממתין בצומת מחוייך כולו, זוהר ממשיך לשאוג עלי שאגביר קצב, הבחור מאחורי מחליט שהספיק לו מהגב שלי, פותח מבערים ומשאיר אותי מאחור.
בנסיונות כושלים אני מנסה להגביר את הקצב ולעקוף אותו, אך הרגליים כבר עשו את שלהן להיום.
הנה קו הסיום, שנייה לפני שמגיע אליו עוד מספיק להעיף נשיקה להורים, לשלוח את הידיים ולחצות את קו הסיום בתוצאה מדהימה של 33:41. מקום שביעי.
ההרגשה שאחרי מדהימה, מספקת, מרגשת, חוויתית, מומלצת לכולם כולל נשים בהריון.
עשיתי זאת, עמדתי במטרה שהצבתי לעצמי.
ביום שישי בצהריים עוד מלמלתי שגם לרדת מה 34:30 יהיה טוב, עכשיו אני מבין שהיכולות שלנו הם ערך נזיל, הגוף שלנו הוא מדהים והשמיים הם סוג של גבול, אבל סאב 34 כבר לא.

מטרות, כך נראה, נועדו שאעמוד בהן, ולאחר מכן אציב אחת חדשה ואעמוד גם בה.

והתודות:
לדני שחור על התמיכה וההנעלה בנעלי התחרות של ברוקס, שהודות להן היה מקסום למהירות .
לגוון, על כך שבעזרתו השלתי 6 ק"ג מיותרים מאז המרתון ועכשיו (עינב) כן רואים את הריבועים…
לזוהר, על התמיכה בשלושת הקילומטרים האחרונים ועל הליווי הצמוד. אין מילים להודות.
ואחרון רן שילון, שהפך גם את זאת לאפשרי.

"זה לא יהיה קל יותר מעכשיו… רק מהיר יותר…"

ניר כהן, אנדיור