SMS העיר אותי מוקדם בבוקר יום שישי ה- 08.08.08.

הטכנולוגיה המתקדמת של המאה ה-21 לא נותנת שניית חסד של הכנה נפשית והבשורה הנוראית מתפוצצת מול פנים הלומי השינה: "ז'קלין שלנו האהובה איננה".

ז'קלין הייתה אדם מדהים ומיוחד, אהובה, ענווה, יפה, חכמה ומיוחדת. רו"ח בהשכלתה, עסקה בניהול כספים והקדישה זמן ניכר ליצירה ולאומנות. נולדה בעירק בשנת 1961 ועלתה ארצה עם אחיה בשנת 1971. הוריה הצטרפו אליהם מאוחר יותר.

הותירה אחריה את הדס בת ה- 9, אופיר בעלה, אם, אחיות, אח והרבה מאוד חברים.

שנים רבות לא חשתי בכאב ובאובדן כה קשה. תגובתם של ילדיי, שכל כך אהבו את ז'קלין, חידדה אצלי את המחשבה שאני חייב לעשות משהו לזכרה, משהו שיתרום, ולו במעט למאבק הקשה והעיקש במחלת הסרטן.

בשנים האחרונות אני נוהג לרוץ בבקרים ברחוב שלנו. באחת הפעמים בהן רצתי, ביום בו הייתי תשוש במיוחד, יצאה ז'קלין מהחנייה של הבית שלה וכמעט דרסה אותי. שבועות רבים לאחר מכן, בכל פעם שפגשה בי התנצלה. מאז מותה, בכל פעם שאני עובר שם, מתחילות הדמעות לזלוג מעצמן. הנסיך הקטן אמר: "נוף זה הוא בעיניי הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו…כי במקום זה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ ומכאן נעלם".

בטיול האחרון המשותף שלנו ירדנו מהגלבוע. ז'קלין הייתה כבר חלשה, ובשלב מסוים לחשה לי "מבחינתי אפשר לסיים" אמרתי לה שאין שום בעיה, אני יכול לסחוב אותה על הגב!
"עכשיו אני מבינה בשביל מה אתה רץ כל כך הרבה" אמרה לי וצחקה.
כמובן שלא סחבתי אותה כי ז'קלין לא היתה מהמוותרים, אולם מכאן נבט הרעיון.

ביום ראשון, ה- 19 באוקטובר 2008, ארוץ את המרתון הראשון שלי באמסטרדם, ואהיה בדיוק בגיל שבו ז'קלין עזבה אותנו.
על החולצה שאלבש בריצה הארוכה תהייה תמונתה של ז'קלין, ואני אגייס תרומות למחקר מחלת הסרטן. תרומות אלו יועברו למחלקת המחקר במכון שרת שב"הדסה" ירושלים.

אני יודע שרוחה תוסיף לי כוח ברגעי המשבר של הריצה הכל כך ארוכה.

אני מודה לכולכם מראש, ניצן ברזילי