אני מין טיפוס כזה, של החלטות משונות, כמו למשל, שהחלטתי שאני בחיים לא אעשה מרתון.
אני כבר "ותיקה" לשטויות כאלה, המפרקים, אתם יודעים זה לא מה שהיה פעם, למי אני צריכה להוכיח. ובכלל כולםםםם עושים מרתון. מין אופנה כזו, לי זה לא מתאים. חשבתי שכך אשיג את הבידול שלי, כולם כן ואני לא. אפילו השבעתי את גדעון שאם אני אמות, שיוודא שכתוב על מצבתי, "היא לא עשתה מרתון…"
אני גם הבטחתי לעצמי, שאם, והיה, ואולי, במקרה אשנה את דעתי, דבר אחד ברור לי, אני לא אכתוב באתר, שכמה היה לי מדהים, ואיזו חוויה, וזה פעם בחיים.
אני לא.
וזו הייתה חוויה של פעם בחיים, וזה היה מדהים. ואני כן
הכול התחיל במרתון ברלין, כשלוויתי את בעלי ישי, וניצבתי בק"מ ה-35, כי שם, רן אמר, מתחיל הקטע הקשה. לעודד היה דווקא די קל, אבל כשראיתי את כל החברים חולפים על פניי נחושים, ממוקדים, ובייגלה של הילה מעל ראשיהם, ידעתי שנדבקתי במחלה.
זה בער בעצמותי וידעתי, חוזרים לארץ ומתחילים להתאמן למרתון פריס. כי אם כבר מרתון אז שיהיה בסטייל, ובמיוחד כשגיליתי, שהמרתון נופל על יום הולדתי ה-55.
סימן.
אומרים שהמספר 5 מסמל לאנשים שרוצים חופש, לעוף גבוה. אז 55? בטח יצמחו לי כנפיים ואני ארחף על המסלול, עודדתי את עצמי כשעטפתי את גופי בעוד שכבת פליז באימוני הבוקר הקרים של חורף 2008. התברר שאף אחד מאנדיור לא משתתף במרתון, ונגזר עלי להתאמן לבד.
איך שורדים את זה?
עמדה בפניי שנה לא קלה. התחלתי להנחות בבית הספר להורים של מכון אדלר, עיסוק שתבע ממני המון השקעה ואחריות כלפי ההורים. העבודה כמנהלת מדורי אופנה במגזין "עולם האשה" , חייבה התגייסות מוכפלת לאור המצב. האימונים הארוכים, ואם שכחנו, אז אני גם אמא וגם רעיה. איך זורקים את כל הכדורים באוויר ומצליחים לתפוס? איך קמים ב-05:00 בבוקר, מתאמנים, רצים לעבודה ממשיכים להנחיה, וחוזרים ב-22:00 עם אנרגיות חיוביות הביתה, לעבודת הקודש, לבית שלי למשפחה שלי? ואולי לשחות פעם בשבוע בערב? או לצאת לרכיבת יום שבת? על מה מוותרים. איך מתמרנים? איך מגיעים לקו הסיום?
ואני מגלה – שאני לא לבד. שיש חברים שמוכנים לקום מוקדם בבקר ולרוץ איתי שעתיים בפארק, (תודה עמית) ויש שמלווים ונותנים כתף ושתי אוזניים ולשמוע כל יום איך אני מרגישה (ותודה לך אנני ואפי וסוזי). לאט לאט מתגבשת לה "חבורת הזבל" שלנו, אלה של מרתון תל אביב, רן גבריאלי ואלי הגבוה, ואז גם איילה, ויחד אנחנו גומעים קילומטרים, משווים תוכניות, משווים יכולות, מעודדים אחד את השני, ומתקדמים משבוע לשבוע. מתכנית לתכנית.
ואני מגלה – שיש לי מאמן שאני סומכת עליו במאת האחוזים, שמכיר אותי וקורא אותי כמו ספר פתוח,הוא מכוון את המרתון שלי לסיום עם חיוך ולא לתוצאות. ואני אוהבת את זה. זו הליכה משותפת, המטרה לסיים עם טעם של עוד.
"מאיפה לקחתי את היהירות, לחשוב בכלל שאני מסוגלת לעשות מרתון?", אני שואלת אחרי כל אימון שקשה לי, ולי קשה כל אימון. והוא עונה "את מוכנה". מי מוכן? מה מוכן? קילומטר קשה לי לרוץ באצטדיון!!!" והוא בשלו "מבחינתי סעי היום ועשי מרתון, את מוכנה."
אני ממש, אבל ממש, לא אוהבת שקשה לי. ידוע, שאותי לא יוציאו מה"קומפורט זון" שלי, שנע אי שם בין זון 3 ל-2. אני, בגילי לא ממהרת לאף מקום, יש לי המון זמן. וגם מר רן שילון היקר לא יזיז אותי מהגבינה שלי. אבל מתה מפחד ממנו ועושה את כל התוכנית כמו שכתוב. לא מחמיצה אף אימון.
ואני מגלה – שאני יכולה. ועם הזמן זה אפילו לא כל כך קשה. מתחילה ליהנות מהדרך, מהאימונים, מרמת הקושי שעולה. מזהה שאני מתחזקת, לא קורסת. לאימון של גווין בהרצליה אני מגיעה מזיעה מריצה לפני, ויודעת שכשכולם יסיימו, אני אמשיך עוד חצי שעה בריצה הביתה.(ותודה לך אושיק) ותנו לי להמשיך ורק להתאמן עד קץ הדורות, וקחו ממני את המרתון עצמו.
ביני לבין עצמי אני תוהה האם יש מישהו מאלפי מתאמני המרתון בעולם, שקם יום בהיר אחד ואומר "אני מוכן!".
כי אני לא. אני לא שם. לא מרגישה מוכנה. עוד לא.
מחנה האימונים במשאבי שדה היה נקודת ציון חשובה בדרך המעניינת הזו. שם יסדתי את מדינת היהודים, טוב, לא מדינה ולא יהודים, אבל שם ידעתי שזהו. אני מוכנה.
ובבת אחת ירדה עלי שלווה. נכנסתי לטייפר עם הרגשה שאין משהו שהיה עלי לעשות ולא עשיתי, אין אימון שהייתי צריכה לעבור ולא חוויתי, עם זה בתוספת התמיכה של רן, יוצאים למלחמה. אני מוכנה. ואני, אני טיפוס לחוץ. השלווה הזו לא מתאימה לי,
אבל, אני רגועה.
טסים לפריס
טופז מתקשרת, "תאכלי עוד פסטה", הכול מאורגן. הכול מתקתק כמו שעון,
כן גם הקניות, והטיולים, כי בלי ביקור במבנה של אופרה, זה לא פריס,. ואני עדיין רגועה. מתי הלחץ יגיע?
5.4.2009 בוקר. קו הזינוק. יום הולדת שמח לי.
רן אמר להידחף קדימה. אני ממושמעת. התור לשירותים לא אנושי והצרפתים הציבו רק בית שימוש נייד אחד. המרתון יגמר ואני עוד אעמוד בתור. רואה 4 צרפתיות שעושות מעגל ובפנים מישהי "מתפנה". אני מחייכת, והנה הן עושות מעגל גם סביבי. יש, אפשר לצאת לדרך.
ישי, בעלי, לצידי, הוא ילווה אותי ב-10 הק"מ הראשונים זה נותן לי המון כוח.
יוצאים לדרך. המכנסיים נופלים מכמות הג’לים, ככה זה כשמתכננים לרוץ 5 שעות, ולקחת ג'ל כל חצי שעה. זה הרבה וזה כבד. האיי-פוד עם המוזיקה שהבנות המקסימות שלי הכינו לי מלווה אותי חזק באוזניים, ישי לידי ואני מרגישה חזקה.
עוברים 5 ק"מ ונוצר צוואר בקבוק, כולם עוצרים ל-2 דקות עד שהפקק נפתח, עכשיו אני צריכה לקזז את הזמן הזה. אי אפשר לסמוך על הצרפתים. אצל הגרמנים זה לא היה קורה. מסיימת את קו ה-10 ק"מ לפי התכנית עם קיזוז של דקה, ישי מחייך אלי ושולח אותי לדרכי. הוא יסיים את המרתון ה-4 שלו, 4 שעות מאוחר יותר.
זהו, עכשיו זה רק אני עם עצמי.
הקצב נשמר, מביטה כל קילומטר על השעון לדעת שלא נגררתי לקצבים שישרפו אותי אח"כ, מזהה שאני על קצב השיוט שלי, שרה כנסיית השכל, שרה שלמה ארצי, מסתכלת על המונומנטים של פריז, מסמנת מקומות שכדאי לחזור אליהם, מקדישה את הקילומטר של גשר אלכסנדר המקסים לסוזי דבוסקין, עוקפת ועוקפת, לא כואב לי, לא קשה לי, אני לא עייפה. אלפי אנשים עומדים בצידי הדרך, מריעים, מה? יכול להיות שכולם פה בגלל היומולדת שלי? שלטים בצרפתית. ברור שזה בשבילי. אני מחייכת, מבסוטה.
istockphoto
חולמת על הקילומטר ה-30. זה יוצא במגדל אייפל. אנשים אומרים ששם מתחיל המרתון. מעולם לא רצתי מרחקים כאלה קודם, לא יודעת איך זה מרגיש. מחכה. נרגשת. גם 30 ק"מ וגם מגדל אייפל. שילוב מנצח!
ואני רואה אותו. את המגדל, ואני מייחלת לו, ויש.
הגעתי, שוב מסתכלת על השעון, יש לי ספייר של 4 דקות, וגם תיקנתי את ה-2 דקות מהבסטיליה. עכשיו זה בטח יתחיל. ואני עדיין עם כוחות. חזקה ובטוחה בעצמי. פה אני מבינה שגם התוצאה תהייה בכלל לא רעה, מעבר למה שפנטזתי. רוצי נילי רוצי.
"זה הכול?" אני ברגע של חשבון נפש אישי. "באים, רצים, מסיימים?" איפה קירות, איפה מאבקים. איפה קשיים. כולה מרתון? ואני, איילה ארץ ישראלית מצויה.
בק"מ ה-35 פגשתי אותו. ככה, בלי הכנה מוקדמת, הוא חיכה לי. תקראו לזה קיר, תקראו לזה מחיצה. מבחינתי הגעתי לשלב האדים. ובבת אחת. קשה. אין לי כוח. שוב רן צדק. כמו אז בברלין, כשהייתי קהל ולא יכולתי להבין את הקושי. יער בולון, שמפניה בכניסה, ומאות משתתפים סביבי הולכים בנחת, מפטפטים, זה עושה חשק להצטרף, להם אין את רן שילון על הראש. הרי הוא ינדה אותי לעולמי עד אם עכשיו, שריח האורוות באפי, אני אעבור להליכה. מפעילה את כל הטריקים. "6 דקות של סבל את יכולה, רוצי עוד קילומטר אחד" זה עובד, וזה עובר. למה צחי וניר לא מחכים לי פה כמו שחיכיתי להם בברלין. שייקחו אותי כל אחד ביד ויעשו לי "אחת שתיים וששששששששששלוש…" מה כבר ביקשתי. מי יושיעני? מהיכן יבוא עזרי? כולם אנטישמים פה, אין לי על מי לסמוך. רק על עצמי. ולי, לי אין כוח.
ניסיתי לשקר לעצמי. "רק עוד 5 ק"מ, קטן עליך". ואני יודעת שיש 7. הראש נאבק, אבל הרגליים עושות את העבודה. לא יורדת בקצב, ממשיכה. רק לא לעצור, זו ממש לא אופציה. לא רואה בעיניים, לא שומעת באוזניים. בפעם הראשונה אני מחליטה לקחת אוכל בתחנה הבאה, חייבת עוד אנרגיה. תוקעת בננה, מרימה רגליים, גוף נוטה קדימה, רק לא להישבר,
ואז אני רואה אותו, כן אותו, את השער. שער הסיום.
עוד 200 מטר וזהו, צמרמורות, עיוורון, ערפול, הכול בערבוביה. אין כוח. רק לא לעצור, רק לא. חייבים להמשיך. רק עוד 100מטר. רק עוד….
ושקט.
אני יודעת שמרוח עלי חיוך דבילי שגם מיץ לימון מעץ לימון שלם, לא ימחק אותו.
סיימתי.
אני מאושרת. היום למדתי מה זה אושר אמיתי. היכולת להתגבר על מכשולים, הכוח לעמוד בקשיים. הביטחון בעצמי, הם האושר הנכסף. הרווחתי את זה בכבוד ואני גאה!
וכן, נשבעתי גם שאם, והיה, ובמקרה, אני כן אכתוב לאתר, בטוח, במאת אחוזים שאני לא אכתוב את המשפט השחוק הזה "תודה למאמן היקר שלי, שהאמין בי יותר משאני האמנתי בעצמי, שהיה שם תמיד כשהייתי צריכה אותו" ולא בגלל שזה לא נכון.
אז תודה רן. אחלה מתנה ליום ההולדת
ושם על קו הסיום, כשהתוצאה שלא פיללתי לה חרוטה לה על השעון (4.11.25), אני גם נשבעת שלעולם, אבל לעולם יותר אני לא אעשה עוד מרתון.
עוד צימוקים, עוד תפוח, שנים שלושה תפוזים. אני מתאוששת. זהו? ומה עכשיו?? מישהו יודע מתי מרתון תל-אביב? עוד אפשר להירשם?….
נילי בר-לב – מרתוניסטית
Leave A Comment