הכול התחיל כשנודע לי שיש מחנה אימונים בתחילת נובמבר ברמות, כשהשיא הוא טיפוס לחרמון ביום שבת.
אני לחרמון?!?!
בשיחת טלפון עם תמי המאמנת באמצע שבוע שעבר היא שואלת: "נו, מה החלטת?" אני מסתייגת "מה יהיה והאם אני בכלל מסוגלת?!".
"אם לא תבואי, ההר יהיה יותר גבוה" עונה תמי, "תתחילי את המחנה, תגיעי לשבת
ותחליטי!".

ramot23tami

חמישי ושישי עברו בכיף, הייתי קל"ב, כל ערב חזרתי לישון בבית, כשכמובן החרמון יושב על העורף ומקיץ אותי משנתי בלילות שלפני.
בשבת בשעה 7:00 בבוקר אני מגיעה לקיבוץ הגושרים. ההר מולי גדול, גבוה ומפחיד, שנינו מנהלים דיאלוג. אני אומרת את המילה האחרונה "אני אנצח!".

זהו, מתחילים. דופק סביר, כיסים מלאים בג'לים ותמרים, שתייה מוכנה. יצאנו לדרך בשתי קבוצות (חזקים וחזקים מאוד). רן אמר "שעתיים וחצי ואתם למעלה", נו שיהיה..
התחלנו לטפס, השד מתחיל להיראות הרבה יותר קטן ממה שהיה נדמה קודם.

הפסקה ראשונה במבצר נמרוד, אני אומרת שעד עכשיו היה סביר בהחלט ומקסים מבטיח שכך יהיה גם בהמשך. ממשיכים בטיפוס, מגיעים לנווה אטיב. הפסקה שנייה, אוכלים, שותים וחזרה לאופניים.
" קירון קטן " ביציאה והלאה למג'דל שמס, שם מחכה לנו הקיר השני, רע מקודמו, אבל גם אותו עברתי בשלום. זהו, הרחוק מתחיל להיות קרוב.. כך היה נדמה לי לפחות, הטיפוס ממשיך ובנוסף מתחזקת הרוח כאילו לא היה מספיק קשה.

ממול אני מתחילה לראות את קב' החזקים-מאוד כבר יורדת ואני עדיין לא הגעתי למעלה. עינב עם האוטו מדרבן, רן יורד מולי בריצה ומדרבן, חבורת הרצים, ותמי ביניהם, מעודדים.

ramot1

הגעתי לקופות, זה הסוף לא?! לאאאאאאאאאאאא… עוד 2 ק"מ לרכבל התחתון, הרגליים מודיעות על קיומן אבל הראש מנצח, הגעתי עד לכאן, עכשיו לא אשבר, לא ולא!

עוד קצת ואני שם, ואז זה מגיע –  אני רואה את בובת השלג הגדולה וצעקה נפלטת ממני וכמה דמעות בעיניים של עשיתי את זה . הגעתי, החברה מעודדים, ירדתי מהאופנים, אוכל שתייה, התאוששות וקדימה לירידה, תענוג אמיתי: ישיבה אחורנית על המושב, ידיים באחיזה תחתונה, וקדימה למטה.
אחרי שעה אני מגיעה חזרה לגושרים, חיבוק גדול ונשיקה מתמי ותחושה של מעכשיו "הכול קטן עלי".

ramot18

ולסיום, תודה ענקית לכל צוות אנדיור שבלעדיהם כל זה לא היה קורה.

מרב טל, 4 בנובמבר 2007.

תמונות באדיבות מקסים שחף