מנש הס: מטולת – שיר אהבה לארץ הזאת

11.6.09 13:50
כביש הערבה. קילומטר בערך לפני מחסום הכניסה לאילת. השעה העשרים ושתים לרכיבה. 43 מעלות צלזיוס. אני שולח את צבי ברכב הליווי קדימה שיצלם אותי נכנס בשערי אילת, במחסום הביקורת. צבי מתמרן ואומר לחיילים שוטרי מג"ב שאני מגיע ממטולה באופנים עוד כמה דקות ומבקש רשות לעמוד עם הרכב בדיוק בכניסה כדי לצלם. כשהחיילים מעכלים שהוא רציני הם מפסיקים לבדוק את הרכבים ומתאספים במחסום הימני מבטם צפונה משם אני מגיע. אדום כולי, מפורק לגורמים ראשוניים, אך ממוקד ועטור זר דמיוני של מנצחים.
5 שוטרי מג"ב קשוחים ועזי מבט וחיילת אתיופית צחורת חיוך עומדים כבמשפך מאולתר וממלמלים; "לא יכול להיות לא יכול להיות" והם מוחאים לי כפיים. קצובות. נמשכות.

ואני, שחצן שכמוני, אפילו לא עוצר לידם להודות, אלא מפטיר חיוך לֵאֵה, מוריד הילוך ונעמד על האופניים, מתקדם בנחישות לעבר הים האדום, מושא חלומותי זה כמה שעות.

הספקתי לזרוק את הפלאפון מהכיס ונכנסתי למים הקרים עם הקסדה ונעלי הקליטים, החולצה ושרוולי הקיץ. כמו לובסטר אדום, כמו סכין מלובנת המוטבלת במים אני מרגיש שהכל סביבי תוסס. מבעד לשרעפי העונג אני משחזר בדמיוני את המסע הארוך, הבלתי נתפס.

קילומטר אחר קילומטר. עמק החולה-בקעת גינוסר-בקעת בית שאן- הבקעה- ים המוות – סדום- ערבה –כושי-אילות – אילת. את השבירות והרצון להקיא, את הפחד שלפני העליות. את רוח הפנים המייבשת-עוצרת ואת החום הנורא העולה מן הכביש.
למה ? למה אני עושה את זה ?

מנש הס, אנדיור

לקריאת כל פרקי "מטולת – שיר אהבה לארץ הזאת", לחצו כאן