החלטתי שהפעם אני לא מבריזה, אחרי שיצא לי שם כזה בחודשים האחרונים, כבר לא נעים ונגמרו לי התירוצים. וחוץ מזה, איך אפשר להבריז לאנשים רציניים כאלה כמו אביב ומוני??

ערב לפני, התקשרתי לאביב להנחיות אחרונות – מה להביא? "כמה שיותר, ככה יהיה יותר מה לסחוב וזה מצוין"! (מעולה… חשבתי לעצמי, אפשר להביא את כל קולקציית הריצה ויש מי שיסחוב), חגורת ריצה? מים? "לא צריך, יש הכל…" ממש פרינססה.

הוזהרתי שכל מה שאני הולכת לשמוע מחר בנושא "יחסינו לאן" והזוגיות הנרקמת בין השניים חסוי, לאוזני בלבד, וכך יהיה! (כי איך אפשר להיות אחד בתחת של השני, או כהגדרתם "מי נותן ומי מקבל" כ"כ הרבה אם לא עובדים על זה… ובזוגיות כמו בזוגיות, זה לא קל).

06:30 "חורשת" אפולוניה – מפחדת שהאוטו ישקע בחול, אבל כמובן אביב ישר מרגיע – "ואם ישקע?! יש וו, חבלים, יהיה בסדר… כמו שהריצה תהיה בסדר", המרגיע הלאומי.
או המרגיע של מדבר גובי.

מוני רוקן את כל המטבח לתיק – 2 קילו סוכר, קטניות, חליפת השחייה – הכל על מנת להוסיף עוד משקל לתיק, 6-7 קילו, כאילו המשקל שלו עצמו לא מספיק….
אביב גם דאג להביא איתו כל מיני אוכלים מיובשים לריצה (גיסתו מכינה את זה – כנראה הבעיה לא רק אצל אביב) ובכלל לגובי: לדר בננה יבש ומגולגל שנראה במבט ראשון ג'חנון לכל דבר (ג'חנון,  זה הסוד!!) או דייסה מיובשת שבתוספת מים נמסה והופכת לדייסה מהבילה (כמה כבר יכולה להיות מהבילה…)

באיחור קל יוצאים לדרך, יום אפור, קר, עדיין בלי גשם והחול בשמורה מהודק למשעי. התכנון הוא שעתיים, אפולוניה – וינגייט ובחזרה עפ"י חלוקה של 50:10 ואח" 40:10 (הליכה:ריצה בהתאמה) – התמסרתי….
מוני שכח את מצלמת הוידיאו לתעד ולהנציח, הבטיחו לי לפעם הבאה – שנוכל לצלם את שניהם, שני המטורפים בפריים אחד.

הסתכלתי על 2 החבר'ה האלה, מדהים – הם פשוט עולם ומלואו –
ידעתם שקומולוס בלי הנימבוס (ולא של אסיקס) לא יכול להוריד גשם?? ידעתם שהרותם כבר פורח או הצלחתם לזהות פעם את עקבות בעלי החיים שעברו שם קצת לפניכם – בכלל שמתם לב לדברים האלה??
הם רואים הככככל – מבינים חזאות, מכירים את מגדיר הצמחים ובעלי החיים – הם פשוט חיים את השטח – נהנים מכל רגע!!
הקילומטראז' השבועי וקצב הריצה הנוח בדפקים הנמוכים מאפשרים כנראה לראות את כל המסביב ואשכרה – ליהנות מכל רגע.
הגוף מגייס את כל האנרגיה להנאה נטו וחוויה צרופה!

אביב מקפץ לפנינו כאילו אין לו על הגב חצי בית. מוני קורא לו גורילה (הוא לא רואה את עצמו, הוא לא רואה שגם הוא הופך כזה….)
באחת מעליות השמורה אני נופלת ונמרחת על החול (מזל שזה חול), לא מרשה לעצמי להתפנק ליד 2 הגורילות האלה…. ממשיכים
עד ליציאה מהשמורה שם יש מעבר צר, 2 משקופי ברזל צרים שבימים טובים נטולי תרמילים אין להם בעיה לעבור אותם, אבל עכשיו צריך לחשוב ולתכנן אסטרטגית את המעבר.

את "מעלה זוהר" רובכם מכירים (האם על שם זוהר שלנו?!), שם נגמרות הבדיחות ומתחילות דפיקות הלב. אני בקושי סוחבת את ה-50 ומשהו ק"ג שלי והם עם הציודים (יודעת שאין מילה כזו ברבים) שועטים קדימה. איך יש להם עוד כוח אחרי הטריבונות של אתמול??

עוברים להליכה, חלפו להם 50 דק' מהנות/מענות (לבחירתכם). המעבר להליכה, זה בעצם, ככה מסבירים לי, המפתח לשרוד את האולטרא. ה-10 דק' התאוששות האלה יתנו לך את האוויר לנשימה מאוחר יותר. לקחתי בשתי ידיים… 10 דק' של טיול בוקר(תיכף תיפרש השמיכה עם סלסלת הפיקניק – זו התחושה)
אביב ואני קצרי סבלנות, מנסים לקצר ולחזור לרוץ – כוח ההרגל, זה מה לימדו אותנו – לא הולכים!! אבל עכשיו כן, ויש עוד דקה, מוני – האיש והטכנולוגיה נוזף בנו.
האמת זה פטנט לא רע, אבל מה קורה כשצריך לחזור לרוץ ולא בא לך??
ימים יגידו.

החזרה לרוץ באמת לא פשוטה, כאילו רק עכשיו התחלנו, כמה דקות וזה חוזר, מרגיעים אותי למודי הניסיון. גם זמן אוכל הגיע – מוציאה ג'ל מהתא המיוחד שהוקצה לי בתיק, ג'ל שוקולד.. ג'ל שוקולד קפוא או יותר נכון במצב צבירה שלא מאפשר בכלל מעבר בגרון… אביב מציע טרייד אוף על ג'ל פירות, מתאים יותר לבוקר- מה את לא יודעת?? עוד משהו למדתי הבוקר הזה.

הגענו לוינגייט באיחור קל, יהיה שעתיים ועשרה במקום שעתיים… הבנתי שזמן מקלחת לפני העבודה כבר לא יהיה לי, כ"כ נהניתי שהייתי מוכנה לוותר על זה.
הדרך חזרה היתה קלה ומהירה יותר מחוץ לשמורה וגם ההפסקה השנייה הגיעה מאוד מהר, אחרי 40 דק' ושוב טיול בוקר.
אביב גילה שדה מוריק ושלף ממנו 2 גזרים עם ריח של גזר אמיתי (ממש ביפ ביפ – ואולי זה הסוד..)
ומוני האיש והגאדג'טס מספר על הזמנת custom made של טייץ וחולצה טרמיים דרך האינטרנט – על זה עוד לא שמעתי – תופרים לך טייץ למידותיך (איך אפשר לחזות את היקף הרגליים בעוד חודשיים אחרי כל העליות האלה, כבר עכשיו יש להם 4 ראשי של גורילות..)

את 500 המטר האחרונים אביב מחליט שצריך להגביר, קצת טמפו, פיצוי על 20 הדקות שהיו אמורות לסגור שעתיים וחצי. והוא מגביר, ודוהר, ומתרחק מאיתנו ולא משאיר לנו הרבה ברירה ומצפון – אז מגבירים – מרגישה כמו באיצטדיון באינטרוולים, כאילו נותנת את כל מה שיכולה… וזהו, נגמר.

הם מכאן הולכים להחזיר את כל הקלוריות שאיבדו. ואני, אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה על החלק הזה אני לא מוותרת (ובוודאי שגם לא על החלק הראשון)

מירב פרי, אנדיור