אחד הזכרונות האחרונים שלי מהריצה בבודפשט הוא מראה תחנת השתיה ההיא, בין הק"מ ה 27 ל 28. כמו נווה מדבר היא חיכתה שם, עתירת שולחנות, מתנדבים וכוסות. כבר חם נורא. באין אפילו ענן אחד בשמיים, השמש חופשייה לבשל אותנו מכל הכיוונים.
שוב עברתי להליכה לרגע, כדי לשתות בלי שישפך. בדיוק כמו בתחנה הקודמת ובזו שלפניה.

הסצנה הבאה כמו צולמה בסלואו-מושן, עם רקע לבן ופילטר מטשטש. בליל של קולות, המולה סביבי. מה אני עושה על הגב? ולמה האנשים האלה מפריעים לסופרמן לרוץ? יד שמנסה לדחוף לי סוכריה לפה. כנראה כדור גלוקוז. עיזבו אותי, לא רעבה. רק צמאה. אף אחד מהקולות לא מדבר אנגלית.

קאט לסצנה הבאה, כבר פחות מטושטשת ואיטית. בתוך צמר גפן של חצי הכרה הבנתי שהריצה הזאת הסתיימה בצורה עגומה, ואחרת לגמרי מאיך שתכננתי שהיא תגמר. באמבולנס.
לא חושבת שאנחנו נוסעים. אז כנראה שלא לוקחים אותי לבית חולים. לפחות זה. שני מדיקים רוכנים מעליי, מנסים לבדוק אם קיבלתי מכה בראש כשצנחתי, אם אני פצועה. מכסחים לי את היד עם המחטים שלהם. מתקשרים איתי בתנועות ידיים וחלקי מילים, אבל אני אפילו לא מנסה להבין מה הם רוצים להגיד. מצידי שישימו לי ציאניד באינפוזיה.
ואולי אני בכלל חולמת? כן, זה חייב להיות מה שקורה כאן. חלום מסויט. תכף אתעורר, אגלה שהשעה 6 בבוקר והמרתון עוד לא התחיל. ואז אספר לחברים בדירה וכולנו נצחק על זה בארוחת הבוקר.
או שלא.

מתישהו הנוזלים קצת אוששו אותי, מה שגרם לעננים להתפזר ולמציאות לנחות. המדיקים אובדי עצות אל מול הבכי. הם חושבים שכואב לי משהו. אני לא מצליחה להסביר להם שלא כואב לי כלום. רק הלב. מאוד מאוד.
כשנתנו לי לשבת הסתכלתי מהחלון והבנתי שאנחנו חונים לצד אותה תחנת שתיה, נווה המדבר שזכרתי ממקודם. מרגישה שעבר המון זמן מאז שהביאו אותי לכאן. רציתי לדעת מה השעה, אבל על פרק ידי נח רק גארמין כבוי (מי כיבה אותו? תעלומה!) אחד המדיקים סובב אליי את השעון שלו. קצת אחרי 13:30 בצהריים. קצת מעל 3:30 שעות מהזינוק. ברגעים אלה הייתי אמורה להתנודד באזור הסיום עטופה בניילון, בדרכי לקחת את התיק ובו הטלפון כדי שאוכל לסמס לכל העולם ולספר שעשיתי את זה. המחשבה הזאת פערה חור ענק בסכר שקודם הצלחתי איכשהו להקים על נהר הדמעות.

מה עושים עכשיו? אני תקועה 15 ק"מ מהסיום. לתומי חשבתי שכעת כשאני יחסית מאוששת מישהו כבר יקפיץ אותי לשם, ואוכל להחליף בגדים ולחכות לחבריי שצריכים אוטוטו לסיים. תמימות, כבר אמרתי?
המדיקים שוב מנסים להגיד משהו. לא רוצה לשמוע. די, תנו לי ללכת. תזמינו לי מונית. הם לא מבינים. עדיין מתעקשים להגיד לי משהו. מחליפים ביניהם כמה משפטים עצבניים, ובתוכם אני מצליחה לקלוט שתי מילים הונגריות לא כל כך יפות. סבתא לימדה אותי היטב. כנראה שהבעת פניי גרמה להם להבין שהבנתי, כי הטון נרגע מיד. סוף סוף עלה בדעתם להביא תגבור של מישהו שיודע קצת אנגלית. קראו לאחד מאנשי תחנת השתיה שהצליח להרגיע אותי ולהסביר את המצב.

מסתבר שההונגרים מגלים אחריות כלפי הרצים שבאו להתארח אצלם. מי שלא מסוגל לסיים על רגליו שלו נאסף לאוטובוס שסוגר את המרתון ונוסע מאחורי הרצים האחרונים. המדיקים היו חייבים לחכות איתי עד שהאוטובוס יגיע אלינו ואז להפקיד אותי עליו. באותו רגע נחתה עליי עוד פיסת מציאות כואבת: אגיע לאזור הסיום רק עם אחרון הרצים, ולא דקה קודם. זה הגדיר מחדש את המילה תסכול.
כשהגיע האוטובוס הועברתי אחר כבוד לידי מש"ק נפגעים שניהל שם את העניינים. היתה לי הרגשה שהמדיקים שמחו להיפטר מהזרה המוזרה הזאת, שטוענת בתוקף שהיא בסדר, אבל לא מפסיקה לבכות.

הדרך הייתה ארוכה, מייגעת ועצובה. 15 ק"מ בכמעט שעתיים, באוטובוס מלא רצים מאוכזבים שלא יחצו היום את קו הסיום. ישבתי שם שבורה, חלשה וחסרת אונים. ליבי על חבריי מאיה ואסף, שלא יודעים מה קורה איתי ובטח דואגים. ואחרי שסיימו מרתון קשה רצח עוד צריכים לחפש אותי. לא היה לי איך ליצור קשר איתם ועם כל מי שחיכה לעדכון בארץ. גם שם כבר דואגים, מן הסתם.
פתאום מצלצל הסלולרי של מש"ק הנפגעים, זה שחייל אותי בעליה לאוטובוס וצייר לי איקס אדום על המספר. אסף על הקו. הצליח למצוא דוכן אינפורמיישן באזור הסיום וקישרו אותו אלינו. דיווחתי קצרות על מצבי ועל זמן ההגעה. לפחות עכשיו הם יודעים שאני בדרך אליהם ולא בבית חולים. מנחם קצת.

הנסיעה הזו נגמרה, בסופו של דבר. למרות שמתישהו כבר חשבתי שזה לא יקרה לעולם. טיפה קטנה של מזל בכל זאת האירה את פניה, ופגשתי את מאיה ואסף רגע אחרי שירדתי מהאוטובוס (על רגליי שלי! אבל בנקודת הזמן ההיא עוד לא הפנמתי שאני ברת מזל ושיכול היה להגמר אחרת).

שלושתנו בקושי הולכים, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל שמחים סוף סוף להפגש. על פניהם העייפות, מתחת למעטה המלח, אני מזהה הקלה גדולה. רוצים לשמוע מה קרה. לא כל כך רוצה לדבר על זה, מעדיפה לשמוע איך היה להם המרתון ובכמה סיימו. אני בטוחה שהם חולקים איתי את אותה מחשבה: לא ככה ראינו בעיני רוחנו את הריוניון שלנו אחרי הריצה.
נסיון להבין: האדם מתכנן, המרתון צוחק.
עוד באותה נסיעה אומללה הבנתי שלא יהיה מה לנתח וממה להוציא מסקנות.

הייתי הכי מוכנה בעולם, בכך לא היה לאף אחד ספק. בימים שלפני המרתון הייתי חלק מחבורת המרתוניסטים שהתנהלה לדוגמא ומופת. זוכרים את סרטון ההדרכה?
במרתון עצמו נקטתי בשמרנות כשרצתי לאט מהתכנון. לא עשיתי שטויות ולא הכנסתי לגוף שום דבר שהוא לא מכיר. לפחות עד לציאניד שבאינפוזיה. ואף פעם, בשום שלב במהלך הדרך למרתון, לא חטאתי בחטא היוהרה. כבוד למרתון. תמיד.
לא. את הזוועה הזאת אי אפשר יהיה להסביר או לתלות בטעות שנעשתה. היא תקוטלג לנצח בתור משהו רע שקרה למישהו טוב, שעשה הכל הכי נכון שאפשר.

באותו יום בבודפשט, מסיבות ששמורות עמו בלבד, הגוף שלי פשוט לא רצה לרוץ מרתון. באותו יום בבודפשט, המרתון ניצח.

אחרית דבר: העתיד אינו כתוב.
יומיים לאחר הריצה נפרדתי מהשותפים להרפתקה והמשכתי לחופשה באיטליה. שבוע של מנוחה, קניות ופינוק. בדיוק מה שבחורה עצובה צריכה. למרות שגם אם היתה שמחה לא היתה מתנגדת.

בחרתי לסיים בסיפור על ריצת בוקר קצרה. סתם ריצה, לאורך שביל אופניים שמתפתל בין עיירות טוסקניות ולאורך הרביירה האיטלקית. הקצב לא חשוב. רק לזוז קצת, בלי לעייף את הגוף. בכל זאת, רק 5 ימים עברו מאז הטראומה בבודפשט.
תוך כדי ריצה על החוף, כשהמסעדות רוחשות בתיירים ודגלי איטליה מתנופפים בבריזה הקלה (חלילה לא רוח פנים שמפריעה) גיליתי מחדש את ההנאה שבריצה. אפילו עצרתי כדי לשלוף את הסלולרי מהכיס ולצלם. ואחר כך עצרתי שוב, ליד בר-שדרה קטן, כדי לקנות לי אספרסו חם וחזק, וללגום אותו בעמידה, ליד הבר. כמו האיטלקים.

ובפעם הראשונה מאז אותה תחנת שתיה בק"מ ה 27.5, חייכתי. בפעם הראשונה התמלאתי אופטימיות זהירה, שגם אחרי אכזבה קשה כזאת, יכול להיות שיהיה בסדר.

בסיום הריצה הטוסקנית לא קרה שום דבר מיוחד. לא עברתי בשער סיום, לא ענדו לי מדליה ולא עטפו אותי בניילון.
אבל סיימתי מאושרת. כמו אופטימית אמיתית, עם הרבה נסיון.
שום דבר לא נגמר. רק מתחיל.
האייפוד אישר באומרו:

Today is where your book begins
The rest is still unwritten
*****
אף על פי כן ולמרות הכל, אי אפשר בלי תודות. היריעה קצרה מלהכיל את כל מי שמגיעה לו תודה. אבל היא תכיל אותם בכל מקרה:
קודם כל לבוס (לא, לא ספרינגסטין) רן שילון, שמלווה אותי כבר שנים בשיא המקצוענות. ולא נבהל גם כשאני עושה קונצים. היעד אומנם לא נכבש, אבל הדרך אליו היתה מופלאה והביאה אותי לשיאים חדשים. את הפירות מהדרך הזאת עוד נקצור, עם ריבית.
למאיה א, אסף ועודד. ה-חבורה שהכי כיף איתה בדירות פאר. גם בהרכב חסר.
לטלי ודידי, שותפותיי לשלשת הכוח הנשי ולאינסוף קילומטרים וניתוחים.
לרצים לחבר'ה המקסימים והמפרגנים, שחלקו סיפורים, כוסות קפה וקערות מוזלי.
לחבריי במשרד, שעברו איתי 3 מרתונים והיום כבר שוחים במינוחי ריצה וספליטים.
לחברות הותיקות שתמכו ועודדו בלי סוף ולכל החברים החדשים שרכשתי בדרך.
ולכל מי שתמך מאחורי הקלעים. !You know who you are

מאיה יפעת בודפשט4
מאיה יפעת, אנדיור