מאיה יפעת: אופטימית עם נסיון – סיפורו של מרתון עם סוף אחר

בסביבות מאי השנה התחיל להתעורר אצלי שוב הדגדוג המוכר. זה שיכול לבוא על סיפוקו רק אחרי 42.2 ק"מ.
אני על הגל של הכושר המצוין משנה שעברה. יכולה בהחלט לשפר את ה 3:37 הלא יאומן שקבעתי באמסטרדם. השאלה היחידה היא איפה זה יקרה השנה? הרגשת הבטן אומרת אמסטרדם. כן, שוב. שנה שלישית ברציפות. יסכימו איתי קברניטי הריצה שזה מרתון מעולה. תנאים טובים, שטוח, עיר כיפית. יש לי ממנו רק חוויות חיוביות. למה לא?
אז זהו, שלא. בכל זאת, יש עוד מרתונים טובים, בערים לא פחות נחמדות.

בעודי מתלבטת בין הסוס ההולנדי המנצח לבין סייח צעיר ועלום שאפגוש לראשונה, הועלתה הצעה קוסמת: מרתון בודפשט. זה קורה שבועיים לפני אמסטרדם. כמעט ואין הבדל בלו"ז למעט הכניסה לטייפר. אפשר לאחד כוחות ולהתאמן עם האמסטרדמים.
קפצתי על המציאה. הצד ההונגרי הוא החצי הגדול במשפחתי (החצי השני יושב לבד בחושך ולא מגלה מהיכן הגיע), אך למרות המורשת מבית ואוצר מילים קטן בשפה, הכולל בעיקר שמות מאכלים וביטויים עסיסיים שאינם ניתנים לתרגום, מעולם לא ביקרתי בבודפשט. והרי אין דרך טובה יותר לראות עיר מאשר לטייל בה ברגליים עטויות נעלי ריצה.
מחקר קטן מגלה שהמרתון הזה די ותיק, קטן-עד-בינוני בגודלו (כ 3000 משתתפים במקצה המלא) והמסלול שטוח. רצים מכל העולם כתבו עליו ביקורות טובות. המאמן מאשר. החברים בעד. יאללה, הולכים על זה.

ההכנה: סובלים עכשיו, קוצרים באוקטובר.
תקופת האימונים קשה. קיץ 2009 היה בלתי נסבל, תנאי מזג אויר קשים באמת. היו נקודות שיא והיו גם משברים, כמובן, כמו בכל תקופת אימונים. אבל לאורך כל הדרך החזיקה אותי מחשבה אחת: אחרי התנאים שהתאמנו בהם, יהיה כיף לא נורמלי לרוץ את המרתון בקרירות אירופאית נעימה. נרגיש שם כמו אחרי מחנה אימונים בגבהים, בתנאי חוסר חמצן. כמו מלכים.
סיימתי את חודשי הכנה כשאני מחוזקת ומאמינה בעצמי. גם התגובות מסביב היו מעודדות. את יכולה לעשות את זה, וגם תעשי. בגדול. אפילו בשבועיים של הטייפר לא היה זכר לכבדות שלפעמים מאפיינת את התקופה הזאת. רצתי טוב. רצתי מהר. חדה כתער, כה אמרו לי, וככה גם הרגשתי. לא היתה סיבה לחשוש.
גם ביום הנסיעה הכל נראה נהדר. כושר שיא יש. רעב יש. חברים טובים לחלוק איתם את החוויה יש ויש. מה כבר נשאר לעשות? לאכול פסטה ולרוץ.
הימים שלפני: זה שלי! או אולי לא?
ביומיים בהם שהינו בעיר לפני המרתון היינו ממוקדים וחדורי מוטיבציה. דאגנו לעצמנו לאוכל, מים, איזוטוני ושינה כמו מרתוניסטים לדוגמא. בחיי. לצלם אותנו ולהפיק סרטון הדרכה.
מזג האוויר מאכזב, על גבול מדאיג. תייר מזדמן היה חולק על הקביעה הזו וטוען שמזג האויר נפלא. שמיים כחולים, שמש מלטפת, 20-25 מעלות. התייר המזדמן צודק. אבל המרתוניסט זקוק למזג אויר קריר יותר.
לפחות המרתוניסטית הזאת היתה זקוקה לו. וכאמור חיכתה לו בכליון עיניים. אבל זה מה שהכינו לנו האלים ועם זה ניאלץ להתמודד. המנטרה החדשה אומרת שלא משנה שחם. יש לי את זה ברגליים גם ב 23 מעלות. וגם ב 24 וב 25.
ביום שישי רצנו בבוקר. הרגשתי מרחפת (לא במובן הטוב) ולא מחוברת לריצה, גם בקצב קל. משהו לא ישב טוב. לא לקחתי את זה קשה, בעיקר כי הגענו מהארץ מאוחר בלילה הקודם. חוץ מזה, אין רץ שלא מכיר את הריצות שלא מתחברות. הן חלק בלתי נפרד מהעסק, בדיוק כמו אלה שכן. וכשמשהו לא מתחבר שוכחים ממנו וממשיכים הלאה.
אז המשכתי.
אבל גם למחרת הרגשתי off בריצת הבוקר הקצרה. שוב, לא יכולתי לשים על זה את האצבע. האם משהו כואב לי? לא. רעבה? עייפה? לא ולא.
ממשיכים הלאה. העיקר שביום ראשון זה יתחבר. הרי ברגע שיתחיל המרתון אשכח את הכל: את הלחץ לשפר התוצאה, הספקות, הקושי הצפוי, מזג האויר החם והחשש שלי ממנו. הכל.
ביקור באזור הרישום בתוספת שיחות מעודדות עם המאמן ועם חברים עזרו להכניס אותי ל Zone. זה אמיתי וקורה מחר. באמת באמת.

הריצה: 27 מנות של סבל על גדות הדנובה.
בבוקר יום ראשון אנחנו מתארגנים בנחת. במחשב שבדירתנו מתנגנים שירים שעושים חשק לרוץ. ברוס ספרינגסטין מזכיר לנו ש
We were born to run
ואנחנו מסכימים איתו. מקפצים, רוקדים, מחדירים אחד בשני רוח קרב. היום אנחנו נותנים בראש. שמש או לא שמש.
עמוק בלב אני לא משוכנעת בזה בכלל. משהו מציק לי. מנסה לדחוק את המשהו הצידה. למה לי פסימיזם עכשיו? רגע, אומרים שפסימיסט הוא בסך הכל אופטימיסט עם נסיון, לא? ונסיון יש לי, די הרבה אפילו.
די. לשלוח את הספקות לפולניה השכנה. אני מאומנת, אני מוכנה, וזה שלי. רק להתייצב לזינוק ולעשות את מה שאני הכי יודעת ואוהבת לעשות: לרוץ.
חברה שלחה לכולנו סיכות עם סמל ה S של סופרמן. חיברתי את שלי לגופיית המרתון. זהו. היום אני סופרמן. או וומן. סופר רצה.

אבל באותו בוקר, ב"כיכר הגיבורים" בבודפשט, ה off עמד איתי על קו הזינוק. יחד עם כל הרצים הוא מחא כפיים בהתלהבות, ספר אחורה מ 10 (בהונגרית, כמובן. זה מהבית) ויצא לדרך. כל הזמן לצידי, שומר מרחק בטוח ומחכה לרגע בו יוכל לתקוף. אך כמה שניסה להסתיר עצמו, וכמה שניסיתי אני להתכחש לנוכחותו, הרגשתי את ה off לצידי החל מהק"מ הראשון. ניסיתי לקרוא לו בכל מיני שמות: התרגשות, פרפרים. אמרתי לעצמי שהוא תכף ילך והכל ישתחרר ויזרום.
אבל הוא לא הלך לשום מקום. אוקיי. אם ככה הוא רוצה לשחק, שיהיה. אצטרך פשוט לגבור עליו. כמו שרן אומר: אז יהיה לי יותר קשה. אז מה.

תחילת הריצה נעימה. המסלול עובר בשדרות מוצלות, לכן החום עדיין לא מפריע. בינתיים אני לא מרגישה מדהים, רק "די בסדר". אין את הקלילות של תחילת מרתון. לא שחררו לי את הקפיץ ולא ירו אותי מתותח. כנראה שכחו להביא אותו מהמחסן באמסטרדם.
לשלט ה 10 ק"מ (לא שער. סתם שלט. והסיפור הזה עוד יחזור על עצמו בהמשך) הגעתי בקצב ממוצע 4:59. איטי מהתכנון אבל לא בהרבה. אם אמשיך ככה עדיין אצא מרוצה, עכשיו כשברור לי שאת תוצאת הענק שכל כך רציתי להשיג כבר לא אראה היום.
לאחר כק"מ נוסף נבלעתי ע"י קבוצת רצים גדולה ובתוכה שני הפייסרים של 3:30. הפתעה הפתעה. בניגוד לאמסטרדם, שם הפייסר דהר וסיים 10 ק"מ ראשונים בפחות מ 48 דקות, החבר'ה האלה דווקא התחילו לאט, מעל לקצב 5. כעת הגבירו קצת, כדי לצמצם קצב ממוצע לכיוון ה 4:58. ישבתי להם על הזנב, בדיוק כמו בשנה שעברה.
רק שהפעם הרגשתי אחרת לגמרי. שכה יהיה לי טוב, מה זה זה? אנחנו רק באזור הק"מ 15 וקשה לי בצורה לא סבירה. ובשלב הזה, הרי, הריצה עדיין אמורה להרגיש כמו טיול חביב בעיר הגולאש.
לא מצליחה להבין מה מפריע לי. זה לא הקצב. גם כשהורדתי הרגשתי אותו דבר. ונזכרתי בריצות בשישי ושבת. אותה הרגשה גם בקצב קל. לא, זה משהו אחר. עמוק יותר. ועכשיו ה off כבר לא סתם נמצא לצידי, אלא התיישב לי על הגב בשקמח עצבני.
לא טוב. ממש לא טוב. נולדנו לרוץ? הצחקת אותי, ברוס.

בנוסף לכל גם מצאתי עצמי די לבד בשלב הזה. את קבוצת ה 3:30 איבדתי בתחנת השתיה האחרונה, מכיון שהם לא עצרו בה. החלטתי להקריב כמה שניות לק"מ וגם את נוכחותה של הקבוצה, להאט לרגע ולהכניס נוזלים כמו שצריך. כורח המציאות. השתיה חולקה בכוסות פלסטיק גדולות וקשיחות, שאין סיכוי לשתות מהן תוך כדי ריצה. לא נורא, הלבד הוא הדבר האחרון שצריך להטריד אותי עכשיו.
בינתיים נקודת החצי הגיעה. שוב, שלט קטן, 21. תוסיפו עוד מאה מטרים און-דה-האוס ודמיינו שער שכתוב עליו חצי מרתון. הזמן עומד על 1:45 גבוה. רחוק מהתכנון המקורי, אבל התכנון הזה כאמור נשכח כבר מזמן. נזפתי בעצמי קלות. לא לחשוב על מה היה צריך להיות! הלאה לקילומטרים הבאים.
המשכתי להלחם. לחפור עמוק במאגרים הפיזיים והמנטליים. זה הרי מה שסגרתי קודם עם אדון off. שהיום משחקים מלוכלך. אבל זה קרב אבוד. הוא כאמור יושב לי על הגב וחוגג, וגם הביא לחגיגה כמה חברים. שמנים.
נהיה לי כבד כמו בק"מ ה 35, שם צריך רק "להוריד את הראש" עד שזה נגמר. אבל איך לעזאזל עושים את זה 10 ק"מ מוקדם יותר?

מאיה יפעת, אנדיור