טריאתלון הנשים לפני שנה היה התחרות הראשונה שלי בחיים. זה היה כחודש וחצי אחרי שהתחלתי את דרכי בעולם הספורט (הרציני באמת) באנדיור. טלי הציעה אז שאשתתף במקצה העממי, ובתמימותי, כיוון שלא ידעתי לקראת מה אני הולכת עשיתי בדייקנות מה שנתבקשתי על ידי טלי.
במהלך כל התחרות מילמלתי לעצמי בראש שאלה אחת, מ ה א נ י ע ו ש ה פ ה ????? . במהלך הריצה של 2.5 ק"מ שנראו כמו נצח גמלה החלטה בליבי: בחיים, אבל בחיים אני לא עושה את השטות הזאת שוב!

מאז חלפה שנה, במהלכה לצד מסלול חיי היומיום נבנתה שגרת אימונים המלווה אותי כל בוקר. בסוף כל חודש אני מחכה בציפיה לתוכנית החדשה. משהו בתחושת הזמן או בחלוקתו השתנה. הימים בחודש הפכו מוחשיים יותר, והספורט הכניס לחיי גוון חדש. ימות השבוע קיבלו שמות נרדפים: שלישי או בשמו השני – אימון עליות, שישי ידוע לשמצה כיום אינטרוולים וכך הלאה והלאה… . נוספו מטרות ותחרויות המושכות אליהן ציפיה, התרגשות ותחושות התעלות. פתאום עברה לה שנה ושוב אני בטריאתלון הנשים. כך נישבעתי, לא?

כיאה למשקיענית כמוני, קמתי מוקדם מתמיד, התארגנתי, נכנסתי לאוטו, ונזרקתי שנה אחורה בזמן, אך בידיעה שהפעם הדברים ייראו אחרת. אומנם השעה בשעון היתה כמו לפני שנה, הזווית של השמש המוקדמת ריגשה אותי גם הפעם, ברכבי היו אופני כביש ולא אופני הרים כסמל למה שהשתנה, אך מעבר לכך, אני לא אותו דבר, את זה הרגשתי..
באתי לעשות את הטריאתלון, פעם ראשונה במקצה ספירינט מלא, נחושה מאי פעם, ממוקדת. ידעתי שאני הולכת לעבוד חזק. כך גם רציתי.
ערב קודם, באחת השיחות עם בנות אנדיור שכל הערב התקשרו לחזק, לאחל הצלחה ולבדוק אם חסר לי משהו, אחת השועלות הוותיקות, אמרה לי: "העיקר זה לא לפחד, אין לך מה לפחד". עם המשפט הזה נכנסתי למים, נאבקת בפחדים, ברגליים של אחרות וברצון להאט, עברתי איתו את הצלע הראשונה בשחייה ואת המטרים האחרונים בשחייה שכבר היו קשים, את הריצה בחול ואת הסיבוב הרביעי באופניים. בריצה הפחד שאני הולכת להתעלף או לעבור להליכה הלך ונעשה מוחשי כבר אחרי 100 מטר בערך.
בשונה משנה שעברה בה לא הבנתי מה אני עושה פה, השנה הכל היה מאוד ברור. ברור לי שאני לא עוברת להליכה, סבל כבר פחות מפחיד אותי, אני יודעת שאני יכולה וברור שאין לי ממה לפחד!

מאיה ארטל עמק הירדן 2008
היה לי נורא קשה בסוף, הרגשתי שכולן עוברות אותי, ולמרות המירמור שרצה לבלוע אותי ידעתי שיהיה סוף טוב לכל העניין הזה. לקראת הסוף ראיתי את ניר, הוא צעק לי משהו כמו "את ניכנסת לסיבוב באיצטדיון, תגבירי…" , כוחות שאני לא יודעת מאיפה באו לקחו אותי יותר מהר לקראת הסיום, הצלחתי לחייך ופשוט סיימתי.

אחרי שנה ודרך האימונים למדתי המון דברים חדשים על החיים ועל עצמי, ויש שלושה דברים, חשובים באמת, שהפנמתי:
1. מה שאני לא עושה בבוקר כנראה כבר לא אעשה.
2. ממלא אותי כוח לדעת שאנשים יקרים לי מחכים לי בסוף תחרות.
3. והכי חשוב, אין אנרגיה חזקה מאנרגיית כוח הרצון.
החום, הפירגון, הדאגה, האהבה ועוד המון מילים שיש להם קונטציות טובות הן המילים המתאימות לתאר את המפגש עם בנות אנדיור ומאמניה בסוף התחרות.

היה לי קשה והיה לי נפלא!!!, המתנה שאני מקבלת בכל פעם שאני מתגברת על הסבל ועושה עוד משהו שלא האמנתי שאעשה, לא תסולא בפז.
אני יודעת שכבר אמרתי, אבל אני תמיד בתוחשה שזה לא מספיק, תודה ענקית לטלי, לרן לניר לעינב לגווין ולכולן!!!!

מאיה ארטל, אנדיור