המסע למרתון הראשון שלי החל בגיל צעיר. ריצה תחרותית למרחקים בינוניים החלה בחטיבת הביניים כשלמדתי בכיתת הספורט הראשונה בארץ …(מזמן ) ברמה"ש. לאורך כל השנים הריצה אפשרה לי מרחב של מפלט, פורקן ובעיקר הנאה אחת גדולה. מאז ומתמיד וכך גם עד היום, פשוט יצאתי לרוץ בשכונה וכשחזרתי הרגשתי שמשהו מסתדר אצלי שם בפנים-פיזית ונפשית. הריצה מאפשרת לי ריקוד נכון בתוכי בין ה- being לבין ה- doing.
לפני כשלוש שנים התוודעתי לעולם הטריאתלון ורק לפני כשנה התחלתי להתאמן בצורה מסודרת באנדיור אצל תמי ברוך-אשת הברזל! בטריאתלון אזור הנוחות שלי מצוי בתחום הריצה, מבחינתי זה הקינוח אחרי השחייה והרכיבה, שמהווים עבורי אתגר קשה ובחלקו גם מפחיד. באחד מאימוני האינטרוולים אצל זוהר, ששיפר בהדרגה את סגנון הריצה שלי, רן הביט בי מהצד ואמר- "אני חושב שכדאי לך לעשות מרתון". גלגלתי את הרעיון עם תמי שאישרה ותמכה והלכנו לכיוון מרתון תל-אביב. הפסקתי בשמחה לרכוב ולשחות והתמקדתי בריצה.
כפסיכולוגית קלינית, בעיקר מרתקת אותי החוויה המנטלית בריצה. מסע האימונים לווה בארבעת ה D –

DEVOTION, DEDICATION , DESIRE, DISCIPLINE – דבקות, הקדשה, תשוקה ומשמעת ובעיקר עם F אחד גדול – פאן. כמו בכל מסע קונקרטי וסימבולי- ישנן אבנים שצריך לעקוף, לעלות עליהן, להרים אותן, לזרוק אותן, ולפעמים, אין מה לעשות גם נתקלים בהן …וכמו בצבא גם במסע שלי יש שלוש אבנים ( ושני סלעים)-

האבן הראשונה, המתקילה במסע, מופיעה עם הידיעה שמרתון תל-אביב אינו מתקיים במועד. האכזבה המיידית שלי קשה ביותר. תמי, באופטימיות שלה, מרגיעה ואומרת שיימצא פתרון. רן מסמס "יש פריז", הוא משדך לי מספר של רשומה, שאפילו דומה לי חיצונית … וואווו.. כבר באותו יום אני מבטלת פגישות וקונה ממנה את המספר. אני ממשיכה להתאמן חזק ובמרץ, אימון עליות פעם בשבוע בחדר כושר, טמפו אצל גוון והשאר ריצות ארוכות לבד.. כמו שאני אוהבת בשדות ובכבישים של הוד השרון ובפארק.

אבן מספר שתיים, מופיעה כחודש וחצי לפני המרתון כשצצה לה פציעה- רגישות בדורבן. לאורך כל שנות הריצה לא נפצעתי. חשבתי לתומי שאני חסינה, אבל מיידית לאחר החלפת סוג נעל (לא מומלץ…) בריצה של 30 ק"מ, העקב השמאלי מתחיל לשדר אותות מצוקה קשים. ה- DOING שלי פועל במלוא העוצמה – ארקוקסיה- 120 מ"ג ( עיניכם הרואות שאני לא ממש גדולה), פיזיותרפיה, מדרסים – דבר לא עוזר לכאבים. תמי ואני לא מוותרות וממשיכות בתוכנית. תמי מלווה אותי בגמישות שחוברת לנחישות, כשהקשר היומיומי בינינו מתהדק ונחווה על ידי כמכיל ומוביל גם יחד. ההחלטה המשותפת – לרוץ על הכאב. רן מציע זריקה ואני הולכת על זה למרות החשש. יומיים לאחר הזריקה הכואבת תחושת הקלה מסוימת. בליווי מתמיד של יובל דוד הפיזיו אני רצה ורצה ורצה עם הכאב…ולפעמים גם מעבר לו …

אבן שלישית, מופיעה בדמות חרדה מהבירוקרטיה הפריזאית- ההנחייה המפורשת שאין העברת מספר, מה גם שצריך להביא דרכון. אני מצלמת את הדרכון של ה"רשומה" ומייחלת לקבל מספר. תמי מכינה תוכנית מגירה "גם אם לא ייתנו לך מספר תרוצי עם חגורת מים ליד המשתתפים" ואני נרגעת לעת עתה..

אוטוטו מרתון… באימונים של אנדיור אני ממעטת להכיר מתאמנים/ות – אחרי האימון ממהרת לעבודה, לילדים ולעניינים שלי.. המרתון מאפשר לי חוויה אחרת. כבר בטיסה אני נפגשת עם מאיה, שמוסיפה צידה טובה לתרמיל המסע שלי בצורת עצות פרקטיות – מה ללבוש וכו'… בהמשך אני פוגשת את שרון ואת תמי, שעימה נוצר קשר חזק ומיוחד. המטרה המשותפת, ההתרגשות והחרדות יוצרות אינטימיות נעימה והדוקה. בהמשך, אנו מתחברות לאריאל, שלומי ודינה. חברת הבנים מאזנת אותי ואת האווירה בכלל.
המתח שלי מתחלף לו להרגשה של התרוממות רוח, רק לאחר שאני מקבלת את המספר. מאיה באסרטיביות מדריכה אותי "תגיעי בנון שאלנטיות ופשוט תקחי את המספר". באקספו אני על סף התעלפות, הדופק עולה ל +200 אני ניגשת לבחור צעיר בקוליות, מחייכת והוא נותן לי את המספר ואת שקית המשתתף. זהו.. אפשר לנשום …את המרתון הזה אני ארוץ. סימוס מהיר לתמי ולילדים והמדפים של אסיקס מתרוקנים על ידי במהירות ..החלק המאוס בימים אלו מבחינתי הנו העמסת הפחמימות. הבנות מעמיסות פסטה באדיקות ואני מרגישה נורא.. כמעט ולא רצה… רגליי כבדות.. והפסטה ממש יוצאת לי מכל ה….

המרתון … בעיקר מפתיע לטובה. הראשוניות הזו של החוויה, לצד חוסר הוודאות והחשש מכמה ואיך יכאב לי בעקב, הזכירו לי את הלידה של בתי הבכורה. בבוקר המושלם הזה מבחינת מזג האוויר והאווירה המחשמלת אני נפרדת מחבורת הבנות וזהו ..אני לבד עם המרתון שלי…
אני מתחילה לרוץ אחרי נחשול הרצים בהתרגשות. לאורך רוב הדרך היתה לי טעות תפיסתית כשחשתי שרוב המסלול בירידה אחת גדולה. (תמי- כנראה שאימוני העליות באמת תרמו את שלהם). מתחילת המרוץ אני שומרת על קצב נינוח, עוצרת בשאנז אליזה בין מכוניות ללא שום בושה לעוד פיפי, מגיעה ללא שום קושי לחצי ב- 1.59. שומרת על קצב קבוע , נהנית, שומעת מוסיקה, אוכלת ג'ל כל חצי שעה (ממש מכורה לטעם תפוז) ולעתים גם מסתכלת לסביבה המדהימה.
בדרך הזו ישנן שתי אבנים מציקות, בעצם ממש סלעים – חגורת דרייפיט שקניתי ושלא התאמנתי עימה בעקביות בארוכות. החגורה פתאום גדולה עלי, מציקה וכל הזמן אני מושכת אותה על מנת שלא תחליק ממני עם כל האוצרות שלקחתי עמי. בנוסף, שעון הגרמין אחרי החצי מפסיק לפעול, כשכנראה לחצתי בטעות על השעון (שוב צדקת רן, את הגרמינים האלה פשוט צריך לזרוק.. ).
להפתעתי, שום כאב.. שום קיר… לא היה צורך בכל המאמרים שקראתי, ההכנה המנטלית שעשיתי לקראת הקיר, החזרה לקלסרים על מצבי לחץ, חרדה וחירום שנחו שנים בבויידם.. .. כל התרגול של האסטרטגיות שאני מכירה היו מיותרים.. או שלא.. שום כלום.. פשוט כייף, הנאה אחת גדולה.
לאורך הדרך מתקיימת בתוכי מעין תחרות של משיכת חבל בין הראש לגוף. הראש עוצר – תירגעי, אל תשרפי את עצמך, תבלמי כי עוד מעט הקיר הזה יוריד לך מהירות. אבל הגוף רוצה לשעוט קדימה, הרגליים רוצות לתת את מה שהן יכולות … במרתון הראשון שלי הראש מכריע את הגוף.
בדרך הארוכה הזו, לעתים הראש ריק ממחשבות, מן מצב של אסוציאציות זורמות, לעתים הראש מתוכנת וממוקד- "תחזיקי את הבקבוק עוד קילומטר,רק אז תזרקי ואז יהיה לך רק עוד שניים נוספים עד הבקבוק הבא". לעתים, בזרם התודעה מבליחות גם תובנות והחלטות אישיות חשובות, מפתיעות, חלקן כואבות וחלקן מחזקות ביותר.
בשניים האחרונים, אני מרגישה שהגרון מעט חנוק, משתחררת איזו דמעה והנה זה נגמר… כבר? למה? רוצה עוד!!!! מרגישה שיכולתי לתת יותר. בדיעבד אני מבינה שככה צריך לסיים מרתון ראשון בשמרנות, מחויכת ורעבה לעוד מרתונים… אני פוגשת בהמשך את מאיה ושאר החברים, מצטלמים עם השכמיות, מסתמסת עם תמי המאמנת שמדווחת לי את התוצאה- 3.59 – וצועקת יש!!!! ירדתי מארבע והישראלים מעודדים ומפרגנים.
gali2

ה- AFTER PARTY הפריזאי- כייפי ומשחרר. כשכולם חוזרים הביתה אני ממשיכה לברלין (עדיין לא למרתון הבא) לפגוש חברות, שם מתחיל מסע אחר כשהמרחב האווירי באירופה נסגר. חברותיי ואני עושות את "יציאת אירופה", ליתר דיוק "תלמה ולואיז" ישראלי וזה כבר לפורום אחר… שתי החוויות החזקות קצת מתבלבלות לי וייקח לי כנראה עוד זמן לעבד את הכל.
אז… I'D LIKE TO THANK GOD,AND MY FAMILY AND PASTA
ומלבי תודה להדר ותומר ילדיי, לתמי, לרן, ליובל דוד, וכמובן לכל החברים/ות.

 

גלי בנימיני, מרתוניסטית – אני? כןןןןן!!!