ליהי תדמור-ארנון: התחרות – הנה זה מתחיל

דקה לשבע, אנחנו עומדים על קו המים. מסביבנו מאות חייזרים בחליפות ומשקפות. אילן אוסף אותנו לחיבוק אחרון. היה כיף להתאמן איתכם לאורך כל הדרך, אנחנו מהנהנים, מרגישים כך. זיקוקים ועשן צבעוני עולים לשמיים. תראי, הם אומרים, הנה זה מתחיל…
הגענו לעיירה לפני כמה ימים. מרגע הנחיתה, נחה עלי שלווה. זה לא קשה כשהנוף כל כך מרהיב. ממרפסת המלון צופים על האגם היפהפה, בצבע תכלת צלול ומזמין. מסביבו הרים מוריקים ועל קצות ההרים שמאחוריהם ניתן לראות עדיין שלג. רק משפחת פון טראפ חסרה כאן. אך לא זו הסיבה. אני דרוכה אך לא לחוצה.

אני לא מודאגת. לא מהמסלול שאני לא לגמרי מכירה (הגעתי יום אחרי כולם ולא הספקתי לרכוב אחת מרכיבות ההכרות) לא ממזג האוויר (למרות שחם מאד וכל יום יורד גשם) ולא מאלף ואחד דברים שיכולים לקרות.
אני פה וזהו. יהיה בסדר.

בחודש ינואר הזמין אותי מנש להרצאה וצפייה בסרט על תחרות איש הברזל שלו. באותו ערב הקרין סרטון מוכר שטרם יצא לי לראות, על שתי נשים בסיום תחרות איש ברזל. השתיים (בערך בגילי?) שכשל כוחן לחלוטין זוחלות כחיות פצועות במטרים האחרונים לקראת שער הסיום. יצאתי בתחושת בחילה ובהלה. רק לא זה. אני לא רוצה לסיים כך. לא בכל מחיר. התחושה שככה עם התקדמות האימונים ובעצם שכחתי מכך לחלוטין. כעת, בהבזק קצר אני יודעת עד כמה אני רחוקה מהפחד הזה. כמובן שאין ודאות והכל יכול לקרות. אבל אני מוכנה ויהיה בסדר.

יש המון חוויות לספוג עוד לפני. הנופים, האנשים (שכולם נראים אותו הדבר) האקספו הכרות עם האגם ומסלול הרכיבה (בחלקו). את קטע הריצה לא הספקנו לבדוק בשל גשם סוחף שירד כשהגענו לשם. הכנות ציוד אחרונות וזהו, הכל גמור ומוכן. ובארוחת הערב במלון לחבורה של כ 30 ישראלים (פסטה ופסטה, די כבר), כולם כבר רוצים שיהיה מחר. אני דווקא, ישנתי מצוין.
הנה זה מתחיל…

עמדנו ביחד, קיוויתי לשמור על הרגליים של איזי (כמו באימונים…) למרות שידענו שזה בלתי אפשרי. כניסה רגועה למים ועדייו אני מאבדת אותו במטרים הראשונים. זה היה צפוי. מילא, היו מספיק רגליים סביבי… כמובן שמתוכם היה אחד שאמנם שחה בקצב שלי ובמקביל אלי אבל היה חייב להעביר את היד בכוח, מעלי, קרוב מדי אלי. לא הצלחתי להיפטר ממנו הרבה זמן. ..אך סך הכל למרות המספרים העצומים זה לא היה גרוע יותר מכל טריאתלון. השחייה באגם נוחה ועברה מהר והנה אנחנו בתעלה המפורסמת. התעלה צרה, אולי ארבעה יכולים לשחות בה במקביל. על הגדות עומדים מאות אנשים. הרבה לפנינו עברה שם סירת המארגנים ומתנדבים זרקו משרוקיות לקהל. עכשיו כולם עומדים ומצפצפים. בכל הוצאת ראש לנשימה רואים אותם ובעיקר שומעים, רעש מחריש אוזניים. זה מדהים, קיבלתי הוראות להנות מזה וזה עבר כל כך מהר…

מתנדבים שולפים אותי מהמים ומעבירים כחבילה עוברת לחוף מבטחים. שקית בגדים והחלפה באוהל הבנות שהוא פינה קטנה באוהל הכללי. אבל, למה לנו אין מתנדבות שיעזרו? (או אפילו מתנדבים..) פגישה חטופה עם תמי, נחמד, ולרכיבה.
הרכיבה כולה בנוף פסטורלי, כמו לקוח מגלויה.

העידוד פשוט מדהים. בבתי הקפה שעל הדרך, בנקודות הסיבוב, בפסגות, כמעט בכל מקום. על מספר המתחרה רשום שמנו כך שהמעודדים יוכלו להשתמש בו. כשאני עוברת הם לא בטוחים כיצד לבטא את שמי ולבסוף חוזרים ל הופ הופ המוכר. בעליות יש גם די ג'יי, מוסיקה קצבית וכרוז שמכריז במיקרופון לקראת הגעתי !and an Iron Lady . חבל רק שהעלייה הרבה יותר תלולה ממה שדמיינתי ועלי להתאמץ כדי להוציא חיוך של תודה…

צוות הליווי שלנו יוצא מעורו כשאני עוברת. בקפיצות ובצעקות. איזה כיף לראות את כולם.
אני אוכלת ושותה לפי התכנית. רק מסתבכת קצת עם הכנת בקבוקי השתייה להחלפה. אני לא סומכת על המשקה האיזוטוני שהם מחלקים ועל כן מכינה לבד בעזרת אבקה שהבאתי (שכוללת גם תוספת פחמימות) ובקבוקי המים שלהם את המשקה שלי. רק שפתח הבקבוק קטן, האבקה לא נכנסת טוב ומתפזרת סביב, הידיים דביקות (וגם הכפפות) אני צריכה עוד בקבוק כדי לשטוף, על זה לא התאמנתי בתנאי תחרות…

סיבוב שני,כבר מכירה אבל עכשיו הכל קצת יותר לאט. מישהי לפני קוראת למרשל אומרת שאני רוכבת יחד עם מתחרה אחרת. חצופה! נאלצתי לעבור ולהשאיר אותה הרחק מאחור. מה היא חשבה? בקצה העלייה הראשונה צריכה להחליף בקבוקים. מחליטה שאנסה את האיזוטוני שלהם אין לי חשק לדביקות וגם מודאגת שלא נכנסת לי מספיק אבקה לבקבוק. כמובן שבדיוק בתחנה הזו אין איזוטוני. הבנתי. ירדתי מהרעיון והכנתי שוב בקבוקים דביקים. עדיף בעצם לא לנסות שום דבר חדש…הפעם העלייה הגדולה ממש איטית, כבר דליל יותר סביבי. יש רוכבים אבל במרחקים זה מזה. לא כמו בסיבוב הראשון. בירידה חזרה מצליחה להחזיק קצב אבל כל עליה קטנה מאיטה אותי. אני רואה את זה יחסית לרוכבים שסביבי, מתרחקים בעליות, מגיעה אליהם בירידות. בפעם הבאה נשפר את הרכיבה, לא? אופס, מה זו המחשבה הזו?

בסיבוב השני אני לא רואה את המלווים שלנו. מוזר, חשבתי שיחכו כאן… בדיעבד התברר שהם הלכו לאכול בנחת במסעדה ואחד (שבא איתי) אף התפנה לשנת צהריים…
האמת שהרכיבה עוברת עלי בנעימים. מעולם לא רכבתי כל כך הרבה אבל שום דבר לא כואב. הגוף מסתדר עם זה מצוין.
ירידה מהאופניים בליווי מוסיקה, פרצופים מוכרים ועידודים. לא זוכרת מה עשיתי עם האופניים או את החלפת הבגדים.

ואז,
לרגע קטן זה מפחיד לראות את השלט במעבר לריצה: 42.195…
אבל היום אני יודעת שיהיה בסדר. המרתון היה החלק שחששתי ממנו בתחרות. גם ללא תכנון זמנים מדוייק היה לי משהו בראש לגבי זמני שחייה ורכיבה. המרתון היה הנעלם. יכול להיות פער עצום בין מרתון שהוא ברובו ריצה ובין הליכה (בלית ברירה) כפי שקרה (לאחרים) וקורה לעיתים. מראש החלטתי שאשלב דקות הליכה במרתון מתחילתו. זה נראה לי נכון הן עבור מפרק הירך שלי והן כפתרון מנטאלי.
שני הק"מ הראשונים לא משהו. זה לא זורם. לא כואב אבל קצת תקוע. אני זוכרת שלפני שנה כששאלנו את אחד הותיקים מתי מתחילים ללכת במרתון הוא ענה מה זאת אומרת? מהתחלה… האמת שזה מה שקורה מסביב. רבים הולכים ואני תוהה: הם כבר בסיבוב השני? לכן התעייפו? אני עוצרת בתחנה הראשונה, שני אדוויל, שני כדורי מלח, ג'ל ואבטיח וכמובן מים. מקווה שלא יהיה לי בלגן בבטן. לא היה. לא היה לי כל הריצה. רק קצת בחילה שהופיעה ב 20 הדקות האחרונות.

מכאן הריצה דווקא זרמה. כשרצתי זו הייתה ממש ריצה וכאמור שילבתי דקות של הליכה. עברתי אנשים הרגשתי שרצה בקלות (יחסית, יחסית) וגם ידעתי שאחזיק את זה עד הסוף. מה שמוזר הוא שהריצה השתפרה עוד בחצי השני… זכרתי שרן אמר בתדריך שחלק ממסלול הריצה עובר בשטח לא נעים. מחפשת ולא מוצאת למה הוא התכוון… למרבה הפלא, הזמן עובר במהירות. כל הזמן קורה משהו. דקת הליכה, תחנת שתייה, חברים שחולפים ממול, המעודדים שלנו, הקהל בקריאות, במחיאות כפיים ובגלים, הפארק,מרכז העיר. כל כך הרבה תמונות לספוג. המסלול מורכב מקטעי הלוך ושוב כך שאני רואה את כולם וכולם מעודדים זה את זה. אני מסתכלת בשעון רק כדי לוודא מתי דקת ההליכה, בכלל לא שמה לב לשעון הכללי. בשלב כלשהו אני מסתכלת בשעון ומבינה שכבר 19:00 בערב, אני מזה 12 שעות בפעולה, יום ארוך והכל עדיין בסדר…

הגשם הגיע גם היום, כמו בימים האחרונים. אבל בריצה זה דווקא נעים ומרענן.
תמי מגיעה אלי כ 3-4 ק"מ לסוף. יש לי קצת בחילה מעדיפה לא להכניס שום דבר לפה. לה כואבת הברך. זה הסוף, אנחנו אומרות זו לזו, הנה זה קורה, את מאמינה? המוסיקה מתגברת, שומעים את הכרוז קורא בשמות המסיימים. שומעת אותו מכריז על תמי, מפספסת את הקריאה בשמי (ביררתי, הוא אכן קרא) המלווים שלנו בדיוק שם. המטרים האחרונים על השטיח הכחול המלכותי משחררים הכל, אני כוכבת לרגע, הרגשה מתוקה ומשכרת ותמונת הניצחון שאומרת הכל. חיוך שאין כמוהו, בלי הנחיות. בלי תכנון. אני מאמינה לגמרי. הנה עשיתי את זה ומרגישה מעולה. בדיוק כמו שרציתי.

מדלייה כבדה נענדת על צווארי. יריעת כסף וזהב כגלימה. האמת שלא צריך, ממש חם. ובכלל, זהו?
חיבוק עם תמי ואנחנו הולכות לאוהל ההתאוששות. קצת מרק וקולה להפגת הבחילה וזה עבר. מרחפת על גלי האדרנלין אני מרגישה נפלא וממשיכה לפזר חיוכים לכל עבר. כולנו מתאספים באוהל. בודקים מה קרה למי ומוודאים שכולם בסדר. כמה רציתי להגיע לרגע הזה בדיוק להיות שם ולדעת שאכן אני יכולה.

עוברת דרך סדרת פעולות, קצת מעל המציאות, בגדים יבשים, תעודה, טלפונים, ברכות, אופניים, ארוחת סטייקים וכמובן לילה ללא שינה.
בשבע בבוקר כשחדר האוכל נפתח כל המתחרים מתייצבים, על כולנו עבר לילה ללא שינה. המלווים דווקא נחים היום…
בתשע כבר נוסעים לקחת את תמונת הסיום. ארגון למופת כמובן, הכל מוכן. עכשיו אני רואה וקולטת: כך עשיתי את זה!

אחרית דבר
מקריאה של סיפורי מתחרים אחרים ברור לי שהחוויה שלנו שונה. איש איש וחווייתו. ואולי זה מה שיפה כאן. כולנו התאמנו, התכוננו מנטאלית, עברנו על אותו מסלול אבל באופן שונה, אישי. לכל אחד מטרותיו ודרך הוצאתן לפועל. אני הונחיתי על ידי "הדרך" ושמחה על כל מה שעבר בה.
זו היתה תקופה נהדרת וכרוכים בה שותפיי לדרך, המלווים שלנו, חברות בבית, מאמן ועוד חברים רבים שהתענינו ופירגנו. כולם ביחד תרמו לתמהיל המיוחד הזה, של החוויה הזו כפי שהייתה.
תחושת המסוגלות לכל משכרת מצד אחד ומשרה בטחון כללי ונינוחות מהצד השני. עם זה אני רוצה להישאר.
כעת, נותרו רק שתי שאלות. האחת האם יהיה עוד אחד? לפני התחרות לא ידעתי. עכשיו אני יודעת. יהיה.
השנייה, מה עם הקעקוע? משום מה כולם שואלים אותי. לא עשיתי. החברים אומרים שלא אעמוד במילתי ועוד אעשה. הרי גם איש ברזל אמרתי שאף פעם לא אעשה…

ליהי תדמור ארנון, אנדיור, 2009