ליהי תדמור ארנון: הדרך לשם

מֵעֵבֶר לַיָּם,
מֵעֵבֶר לַיָּם, –
הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים,
הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?

ח.נ. ביאליק

המוזר הוא שאני בכלל לא זוכרת כיצד התקבלה ההחלטה.
אני נמצאת כאן כבר שנים ותמיד ידעתי שזה לא בשבילי. ראיתי מצטרפים חדשים שהגיעו עם ידיעה ברורה שמטרתם להגיע לתחרות איש ברזל. חלקם הגיעו לעולם הטריאתלון אחרי ולאיש ברזל לפני. וזה בסדר גמור. זה לא היה בשבילי עד ש…, עד שמה? כאמור לא יודעת.
זה לא היה חלום עבורי. היה לי טוב במקום שבו נמצאתי. אני אוהבת להתאמן, לא ממש (או ממש לא) זקוקה לתמריצים בצורת תחרויות, מצאתי כבר את מקומי בעולם הזה. ובנוסף ובעיקר הייתי אחרי פציעה קשה, וכבר החלמתי וחזרתי לרוץ. קבעתי לי מגבלות. לשם מה להסתכן?
חצי איש ברזל כבר עשיתי, פעמיים וחצי. וגם על כך עוד יסופר. אצלי זה תמיד מסובך. קיבלתי את החצאים בתור הגבול שלי וחייתי עם זה בשלום. אך לאחר חצי איש הברזל בכנרת בשנה שעברה, בעצם לאחר תקופת האימונים האינטנסיבית (כך חשבתי אז) והמהנה הודיעו לי שותפיי לאימונים אילן ואיזי (אשר שייכים לזן שתמיד ידע) שנרשמים וזהו. הרי זה טיפשי, זו לא החלטה שמקבלים סתם כך בודאי לא תחת לחץ חברתי. אבל כנראה משהו בי היה מוכן.
אין לי אופי, אמרתי להם…ונרשמתי
אני בכלל לא רוצה להיות "אשת ברזל" (האמת זה נשמע ממש נורא) לא הסיום מושך אותי ולא הקעקוע (שלא אעשה). אני לא מעוניינת להשוויץ בהישג. הדרך מושכת אותי. אני רוצה לחוות את הדרך, לבדוק את הגבולות שלי להאמין ולהעיז. אני רוצה לראות מה יקרה לי, איזה שינוי אחווה. השעות שאבלה על המסלול כמעט בטלות בשישים למול הדרך. הזמן היה נכון. נסיבות חיי אפשרו לי להקדיש את הזמן הנדרש לאימונים בשנה זו ודרשו ממני להעיז סופסוף.

ברגע שהבנתי שבעצם החלטתי היה עלי להתמודד עם שלוש מגבלות משמעותיות:

הפציעה – לאף אחד לא ברור מה השפעת עומס הריצה על מפרק הירך שלי. המלצות הרופאים לאחר הניתוח היו "לרוץ מעט" ובאופן ספציפי כפי שנאמר על ידי הרופא שניתח אותי "את עם מרתון גמרת". כידוע, איש ברזל כולל גם מרתון…

אכילה – אני אכלנית קטנה מאד ולתזונה השפעה מכריעה בתקופת האימונים יהיו ימים בהם יהיה עלי לאכול 4500-5000 קלוריות שזה יותר מכפול ממה שאני אוכלת בימי האימונים הרגילים וגם זאת במאמץ לא קטן. לא יהיה פשוט.

הפחדים – אני פחדנית. באמת. מפחדת מתחרויות, מהלא נודע, ממאמץ גדול, מלקחת את הגוף שלי למקום בו לא הייתי. אצטרך להתמודד בכוחות עצמי עם כל אחד מהפחדים הללו.
ואולי זה בדיוק מה שמשך אותי.

משהו על הפציעה שלי או אני והמרתון

במרץ 2006 נפצעתי במהלך מרתון רומא. זה היה המרתון השני שלי והוא היה אמור להיות תיקון. במרתון הראשון סבלתי כל רגע וסיימתי בבכי אך לא של התרגשות אלא של כאב ואכזבה. למה לא אמרו לי שזה כל כך קשה? כן, אני יודעת שזה חריג כאן ולכולם היו חוויות נהדרות. אז זהו שלי לא. לא יודעת כרגע על מה לשים את האצבע, אימונים, פציעות מתח וחרדה, ואולי זה גם לא כל כך חשוב. ברגע האמת, זה ממש לא הלך טוב.

במשך יותר משנה לא רציתי לשמוע על מרתון נוסף. ואז התגבשה קבוצה של חברות לאימונים משותפים והחלטתי לתקן את החוויה. אבל גם זה לא קרה. אפילו לא אוכל לומר שנשאר לי חשבון פתוח. לאחר המרתון השני ידעתי שלא ארוץ עוד מרתון וזה גם לא יחסר לי. יש עוד הרבה אפשרויות אחרות.

הפציעה לא הייתה פשוטה. את מרתון רומא לא סיימתי למרות שניסיתי. לאחר שלא יכולתי לרוץ יותר בשל כאבים, הלכתי קרוב לחציו ואז לקראת ק"מ 40 קרסתי. האבחנה הייתה שבר מאמץ שהפך לשבר אמיתי ומיד ניתוח לקיבוע מפרק הירך באמצעות מסמרים (הם עדיין שם). במזל גדול לא חלו סיבוכים נוספים, השבר החלים, חזרתי ללכת ללא צליעה ולריצה כבר לאחר כארבעה חודשים, כשאני מבינה ומעריכה את מזלי הטוב. אם כך, לשם מה להסתכן? התשובה. היא שכנראה אני יכולה לעשות את זה. אם כן, אני רוצה לדעת.

יולי – תחנה ראשונה – הרישום
זו תחנה קצרה. הרישום נפתח בשעת חצות (שעון אוסטריה) ונסגר תוך דקות או שעות ספורות. כיוונו שעונים מעוררים (אנחנו הרי ישנים בשעות כאלה), שלחנו סמסים לוודא. נרשמים הלילה. באחת, נרשמנו כולנו וחזרנו לישון…מה עשיתי? אך לא אחזור לשאול את עצמי. הצעד נעשה.
למחרת ב 6:30 אימון אינטרוולים. בהגיעי אני זוכה כבר לברכת מזל טוב. במהלך הלילה נכנסו לאתר מתחרים נוספים מהקבוצה, הרשימה התפרסמה. "כולם" כבר יודעים שנרשמנו. נוצרה קבוצה: איזי, אילן צחי ואנוכי. החבורה הזו הפכה להיות חשובה בתהליך. אבל זה מאוחר יותר.
רק עכשיו אני מתחילה בחיפוש באינטרנט, האם יש מקרים של נשים שעברו ניתוח כזה ורצו מרתון? עשו איש ברזל? אז יש כמובן, נשות ברזל ואף טריאתלטית עלית.
גישושים ראשוניים אצל יובל דויד, מה אם…הייתי חושבת…על התחרות הגדולה…? הוא לא פוסל על הסף, אבל דברי עם גידי (בורשטיין, האורתופד).
שיחה אצל גידי, שוב, מה אם…? את מתייעצת לפני או אחרי ההחלטה? שאל והבין. אההם…אמנם נרשמתי כבר אבל מתייעצת איתך כאילו לפני, זה לא סגור…והוא צוחק ולא פוסל. מכיוון שכבר החלטת, אומר, נבדוק במיפוי מה מצב מפרק הירך עכשיו ומה המצב בשיא האימונים מיד לפני התחרות אם לא יהיה שינוי לרעה תוכלי לעשות את זה. וואוו
המיפוי בסדר, האות ניתן.
שיחה עם רן, להתאמן בתנאים שלי (כן בטח) לרוץ מעט, להתרכז ברכיבה, לשמור עלי מפני פציעה. ברור, הכול אפשרי, אלא מה?
אני מוכנה להתחיל.

אוגוסט עד אוקטובר – תחנה שנייה – חצי מרתון אמסטרדם
מיד לאחר שהודעתי לרן שארוץ מעט התחלתי להתאמן לחצי מרתון. הגיוני.
הריצה שלי תקועה לאחרונה. הענף שהיה אהוב עלי ובו חשתי הכי בנוח, מתעתע בי. מאז חצי איש הברזל בשנה שעברה זה לא חזר להיות אותו הדבר. קשה לי להחזיק ריצה לאורך זמן, קשה לי להחזיק מהירות. מישהו אחר רץ בגוף שלי, לאט יותר, כבד יותר והרבה פחות מהנה.
לרן יש תשובה. מטרה. זה יקפיץ אותך קדימה. ושוב קבוצה של חברות שמתכוננות לחצי מרתון באמסטרדם. זו ההזדמנות.
והנה זו הפכה להיות פריצת דרך ראשונה. משונה, הרי לאחר הפציעה עשיתי כבר חצי איש ברזל ובמסגרתו רצתי חצי מרתון. אז למה אני מתייחסת לזה כאל פריצת דרך?

לאחר הפציעה הגבלתי את עצמי לריצה ארוכה של שעה וחצי והחלטתי שלא אעבור את מגבלת הזמן הזו. בצחוק אמרתי גם שארוץ חצי מרתון כשאוכל לרוץ אותו בשעה וחצי (מה שכנראה לא יקרה לעולם). שוב לא עמדתי במילתי. לאט לאט הגבול הזה התרחק. חצי מרתון במסגרת חצי איש ברזל זה לא ממש נחשב, וגם הלכתי קצת בתחנות השתייה אז לא רצתי רצוף, וזה בסדר, שכנעתי את עצמי.
עכשיו זה משהו אחר זו התמודדות ישירה. עם הקושי הזמני שלי בריצה ועם יכולתי להתחרות.

לא היה קל. הריצות קצת חרקו, לא הרגשתי את המהירות חוזרת. חם באימוני הקיץ ומתסכל. ניסיתי לשחרר. לרוץ ריצות ארוכות במהירות שלא נוחה לי. להאמין לקצבים. האמת שלא האמנתי עד לנסיעה. ביום התחרות כל הפחדים חזרו. אני כמעט מתמוטטת מהלחץ אך גם רואה את הגיחוך שבמצב. בסך הכול עוד ריצה.
ריצה נהדרת במזג אויר קריר כמו שאני אוהבת. שברתי את שיאי האישי.

דצמבר – תחנה שלישית – או אני אוהבת לרכוב
אני אוהבת לרכוב. מי שהכיר אותי בגלגולי הקודם יצחק. ניסיוני ברכיבה עד לשנים האחרונות היה פשוט בלתי קיים.
לא רכבתי בילדותי וגם לא בבגרותי. אימי לא ידעה לרכוב ואיכשהו זה הפך להיות נושא רגיש אצלה ואצלנו בבית. כדי לוודא שלי זה לא יקרה, בגיל תשע קיבלתי אופניים, סגולים, נוצצים ומתקפלים. אני זוכרת שאבי הוציא אותם מהבגאז' ומיד יצאתי לסיבוב. רכבתי עד קצה הרחוב ועצרתי. לאחר שהוכחתי שאני "יודעת" לרכוב סיימנו את העניין. האופניים הונחו במחסן כנראה ואני לא שבתי אליהם מעולם. זה לחלוטין לא עניין אותי. השלב הבא היה חבר עם אופניים. במשך שלוש שנים "רכבתי" על הרמה לפעולות בצופים. אני זוכרת שהבחור רכב מצוין אבל משום מה לא למדתי מזה דבר…

הקשר הבא לאופניים היו כשילדיי הגיעו לגיל שבו היה עלי לרוץ אחריהם ולהחזיק במוט האופניים. זה הצליח, לפחות לרוץ ידעתי אז.
ואז החלטתי שאני רוצה טריאתלון. בשלב ההוא רק רצתי והיה עלי ללמוד לרכוב (וגם לשחות אבל זה סיפור אחר). לשם כך צריך לקנות אופניים. אופני כביש. בחנות כשהציעו לי לקחת אותם לסיבוב מלמלתי משהו על כך שאני על עקבים גבוהים. לא היה לי מושג איך עולים ואיך רוכבים ורק לא רציתי ליפול בחנות או למות מפחד במגרש החנייה. לאחר הקנייה הצלחתי איכשהו להגיע למצב של רכיבה ואת הרכיבה הראשונה סיימתי בהכרזה (ויש לכך עדים) שאף פעם לא אעבור 20 קמ"ש כי זה כל כך מפחיד!

במשך זמן רב כל עלייה על האופניים וכל עצירה היו מלוות במתח ופחד. חיבור לקליטים, נפילות בעצירות, לא פספסתי דבר. את הפעם הראשונה שטיפסתי את נס הרים סיימתי בהתגלגלות בירידה מצובה תוך כדי זעקות פחד וחוסר שליטה וכמה שבועות של חבישות.
אבל למדתי. ופתאום גיליתי שאני אוהבת את זה. את תחושת המהירות (שכבר מזמן עברה 20 קמ"ש) ששונה כל כך מהתחושה בריצה, את הרוח, את הנופים החולפים, את העליות ובעיקר את הירידות. כן, בעיקר את הירידות.

אני אוהבת לרכוב. אני חושבת שכרגע זה הענף המועדף עלי מבין השלושה. וטוב שכך, איש ברזל הוא בעיקר רכיבה. והאימונים לאיש ברזל כוללים הרבה מאד אימוני רכיבה.

התחלנו לקראת דצמבר. לאט לאט נפח הרכיבות עלה. ההתחלה מוכרזת רשמית במחנה אימונים בתחילת דצמבר בניצנה. זו הפעם השלישית או הרביעית שלי בניצנה. אף פעם לא אהבתי את המקום אבל למרות זאת הגעתי לרוב מחנות האימונים. הפעם המקום מקל עלי. איזה שיפור בתנאים. זה מחנה של כיף. עם חברות, עם חברים. אני מתחילה להרגיש בנוח ברכיבה שלי אבל יודעת שהדרך עוד ארוכה.
עוד ועוד רכיבה. בשבתות אנחנו ממשיכים אחרי אימוני הקבוצה. רוכבים ארבע וחמש שעות. קשה. אנחנו רק בינואר ומרגישים כמו בשיא ההכנות. מקווים שלא מוקדם מדי.

ליהי תדמור-ארנון, אנדיור