מרתון תל אביב הגיע ולראשונה הייתה לי הזדמנות להתחרות על אדמת ארץ הקודש. לכל הדיעות היה אירוע נהדר ומאורגן להפליא ונראה שהייתה גם מן הרמוניה נדירה בין כל המתחרים. נראה לי שבתוך האווירה הצבעונית להפליא של המרוץ וכל הליצנים, המתחרים המדומים עם בגדי ביש-גדא (רעיון נהדר של המארגנים לדעתי), אנשים לא שמו לב, שבאזור ה-50-60 דקות של ה-10 ק"מ, או באיזור ה-4-5 שעות של המרתון, לפחות 10 מתחרים ירדו מ-9.90 שניות ב100 מטרים האחרונים.

אני לא צוחק פה, חברים, ואני דורש מכל מי שצילם את הסיום שיצעד קדימה. ישנם יאמרו שזה היה בעקבות הודעת הכרוז על פרס ה"ספרינטר היפה ביותר", אבל אני לא כל-כך בטוח. כאשר האנדורפינים עולים לראש תופעות מוזרות קורות והחלטתי שראוי לתת פרסים גם לתופעות חשובות אחרות…ומוזרות לא פחות.

פרס "אני רק שאלה" לרץ אשר אינו יודע את מקומו – מכירים את הרצים האלו שמרגישים שהם חייבים להיות ראשונים בהזנקה לא משנה מהו הקצב שהם רצים בו? מישהו צריך לצלם את תחילת המרוץ ממסוק ולהעלות את זה ליוטיוב. זה נראה כמו משחק טטריס. חצי מרצי הדבוקה הראשונה פשוט נבלעים בהמון וממוטטים חלק מהרצים אחריהם כמו כדור באולינג.

אני מגדיר את עצמי כרץ ממוצע+, וממוצע בכל תחום אחר. לעולם לא תראו אותי נדחף לשורה הראשונה לפני השחייה בטריאתלון או לחילופין עומד באמצע על מנת להרויח עוד 2 שניות ולהפריע לאחד האלתרמנים. מה לעזאזל הם עושים שם?

אני חושב שהתופעה דומה להרגשה של תיכוניסטים שרואים את הבחורה הכי שווה בתיכון, שכולנו יודעים שלא נזכה בה, אבל מרגישים דקירה בלב כאשר רואים מישהו אחר הולך איתה יד ביד. אחרת, אין לי דרך להסביר למה היו כל-כך הרבה רצים של 5-6 דקות לק"מ בין 200 הראשונים שנעמדו על קו הזינוק, וגרמו להרבה רצים של 4 דקות לק"מ לזגזג ולאבד זמן יקר.

מעכשיו, אני מציע שהרץ אשר ההפרש בין זמן היציאה לזמן ההגעה שלו הוא הכי גדול יקבל פרס זה, ויחויב לשמש כמכתיב קצב במרוץ הבא לעשרה הראשונים בקטגוריה זו, כאשר כמה שיותר בלונים תלויים לו על הגב!!

פרס "יוסי ורדי" לרץ המאובזר ביותר – יד ימין שעון סונטו T32, יד שמאל שעון פולאר RS10X למקרה שהסונטו יפסיק לעבוד ועל הצוואר תלוי גרמין שמטרתו כיול שתי הידיים ובניית אופטימיזציה של זמנים. בנקודות חלוקת שתייה הוא מתממשק למחשב נייד שנותן לו בזמן אמת משוב חשוב על איך להמשיך לרוץ, ושלוש דקות אחרי שנגמר המרוץ הוא כבר עומד עם הדפסה צבעונית של הגרפים לאנליזה נומרית במישור פורייה של הריצה.

פרס "אני בכלל רץ 800" למאיץ המקדים את זמנו – בוא נאמר ככה, אם במקרה מצאת את עצמך אחרי ק"מ לפני יוסף גיזאצ'ו, סביר להניח שתמצא את עצמך אחרי 9 ק"מ באותו מקום…. רק מהסוף. מצטער גברבר, אני מחזיק לך אצבעות, אבל אני לא המצאתי את חוקי הטבע, אני רק מצטט אותם.

פרס "אליזבת טיילור" לרץ שממצה מאוד מהר – אחרי כל האימונים הקשים, השרשורים בפורומים השונים, השיחות עם משפחה וחברים והקימה המוקדמת בבוקר ישנם כאלה שכבר בבן יהודה תוך כדי ריצה, מתחילים לדבר על מרוץ גזר או מרתון אמסטרדם. אני לא צוחק פה חברים. זה באמת קרה.

פרס "מר ביטחון, ואם אני לא אהיה שר הביטחון מצידי שלא יהיה ביטחון" – לרץ שזוחל עד ה200 מטר לפני הסוף ואז פותח בספרינט אה-לה יוסאין בולט עם מבט כככללללל-כככךךךךך רציני, כאילו הוא בקבוצת הבריחה בטור-דה-פרנס. גבר, רמז קטן, ראה את המקצוענים מסיימים, אין להם אויר בסוף התחרות. אם שמרת כל-כך הרבה אנרגיה לסוף, כנראה שלא בדיוק רצת בצורה הנכונה. אם באת רק בשביל הכיף, נהדר, תהנה מהרגע, למה אתה נראה כל-כך רציני ומעיף לצדדים מתחרים שמתענגים על הרגע הכי כיפי במרוץ. מקסימום תגיע בתוצאה של 55:39 במקום 55:32.

פרס "גולני שלי" לרץ שלא מפסיק לעודד באמצע המרוץ – האבא הלא מוכרז של המסלול. הבחור שלא מפסיק לחיות את מסע הכומתה שלו ולא שותק לרגע. עיניו עצומות רוב הזמן, וקריאות של "יאללה", ו"קדימה" יוצאות מפיו ללא כל קשר אם ישנם אנשים סביבו. אחרי שהוא מסיים, בד"כ אחרי כ- 50-60 דקות, הוא חוזר אחורה ותופס מתחרים שאותם הוא אינו מכיר בזרוע ורץ איתם עד קו הסיום כמו בתיזוז בטירונות.

אינני מתכוון, חלילה, לצדיקים כמו זבדיה וו'דג שבוחרים להאט ולרוץ עם חניכים שלהם כדי לשמור על קצב בשבילם, אני יותר בכיוון של אנשים שחלוקת האנרגיה שלהם מתבססת על ג'ל אחד לשרירי הרגליים ו2 ג'לים למיתרי הקול.

והפרס האהוב עלי,

פרס "לינדסי לוהן" לרץ שחיוך לא יורד מפרצופו עקב מנת יתר של אנדורפינים. הוא\היא נהנה לשפר תוצאות אך לא מקדש את החובה לנצח. הוא מתרכז בעצמו רוב המרוץ, אך לא שוכח לעזור לאחרים ולפעמים על חשבון עצמו. הוא סובל כל שנייה מחוסר חמצן כי הוא משקיע 100% אבל נהנה מכל דקה שעוברת. הוא מסיים את המרוץ עם ידיים מונפות כאשר הוא מאט את ריצתו על מנת לחייך למשפחה וחברים ולספוג כל שנייה אפשרית. חבר\ה, אני מלא קנאה בך. כל הכבוד ונתראה ב2010.

Lindsay Lohan

יהונתן רימון, אנדיור