יש לי חשבון פתוח עם העיר ניו-יורק. במהלך חיי ביקרתי בעיר מספר פעמים, אבל רק לאחר שחרורי מהצבא הכרתי את העיר המופלאה הזו באמת. אחותי, ניו-יורקרית אמיתית, טיילה איתי בכל פינה בניו-יורק והכירה לי מקומות שרק מקומיים יכירו.

הייתי מסתובב ברחובות העיר במשך שעות כשחלומות החלו לצוף ולתקוף אותי, ודמיינתי את עצמי חי כבוגר בניו-יורק, מתחכך בניו-יורקרים אמיתיים ואדיבים ויונק מכל מה שיש לעיר הזו להציע.

שערו בנפשכם כמה מאושר הייתי כאשר סיימתי את לימודיי והגיעה הצעת עבודה מחברת הייטק בפרברי ניו-יורק. זה היה פשוט טוב מדי מלהיות אמיתי. 5 דקות מה"אפר ווסט סייד". חזרתי לארץ לראות חברים ומשפחה, ולתדהמתי קיבלתי הודעה ממעסיקי לעתיד, מנותני החסות לעתידי כניו-יורקר, שהוחל קיפאון על העסקת עובדים חדשים ועלי לחכות למשך תקופה לא ידועה. הרגשתי כמו טירון שקיבל שבת, ולצערי לא יכולתי לחזור לארה"ב לחפש עבודה אחרת, היות והוויזה שלי נגמרה ואת החדשה הייתי אמור לקבל מהחברה שכרגע הקפיאה גיוסים.

ניו-יורק ויתרה עלי עוד לפני שהספקנו להכיר. לא הייתי מספיק טוב וחכם בשביל להפוך ניו-יורקר אמיתי.

עברו השנים, ואני חוזר לניו-יורק, הפעם חזק ובטוח יותר, ועם חברים – רן שילון וחבורתו. הייתי נחוש להראות לניו-יורק שעשתה טעות שויתרה עלי. איך בדיוק, אתם שואלים? ובכן, אני מתכוון להתחרות בטריאתלון בצורה שכזו שיזכרו שם במשך שנים. דמיינתי איך אני רץ ברחובות העיר, ועוברים ושבים מסתכלים עלי בהערצה (לא משנה שמדובר בספורט שרוב האנשים לא יודעים מאילו ענפים הוא מורכב, וש.. אני לא בדיוק הולך לסיים במקום הראשון). אבל כן, ככה זה איכשהו דומיין במוחי הקודח תוך כדי אימון אינטרוולים ביום שלישי. כן,כן – אני עד כדי כך ילדותי ומרוכז בעצמי!!!

טריאתלון ניו יורק

יום התחרות הגיע. התעוררתי מוקדם בדירה המשגעת והחמימה של אחותי בפארק סלופ, ברוקלין, ארגנתי את כל חפציי ויצאתי לדרכי. כאשר הגעתי לשטח ההחלפה הרגשתי איך כל הביטחון מתפוגג. הכול נראה לי זר ואף אדם לא דמה לחבריי מאנדיור. הרמתי טלפון לניר על מנת להירגע. 1:00 בלילה בישראל, אני בטוח שהוא ער, מחפש דיווחים חיים באינטרנט על הטריאתלון. המממ…כנראה שהוא ישן קצת עמוק, כי לקח לו זמן להבין מי אני, איפה אני, ולמה אני מתכוון ב"תוציא את תוכנית המגרה לטריאתלון ניו-יורק של יהונתן".

אחרי מספר שניות ומשהו שדמה לאיזו קללה עסיסית, הוא התאפס ובקצרה נתן תדרוך טקטי אחרון – "אההה…כן… אההה…בשחייה תשחה חתירה, ברכיבה תנסה להדבק למי שנישאר, ובריצה…" צליל ניתוק.
מלך, פשוט מלך. תמיד ידעתי שהוא מבין שאין עלי בריצה, אז בשביל מה לפרט? איזה מזל שיש לי מאמן כזה. חזר לי הביטחון והרגשתי נהדר. יהיה בסדר, אני עכשיו בטוח.

טלפנתי שוב כדי לומר תודה על התמיכה, אבל אחרי צליל חיוג אחד קיבלתי הודעה קולית. כנראה נגמרה לו הסוללה. לא משנה, במילא התכוננו לצאת למקצה השחייה.

שיננתי לי שוב ושוב את העצה של ניר לגבי השחייה והחלטתי שאני מתכונן לתקוף על ההתחלה (אני הולך להשתמש בביטוי זה הרבה – לתקוף. קראתי את זה בספר של לאנס ואהבתי). אין לי שום כוונה להתחכך פה בכל האספסוף. זזתי ימינה כמה שיכולתי, כלומר כמה שיותר לצד ותקפתי!! תנועות ארוכות, ארוכות. מקפיד על גריפות חזקות וטכניקה נכונה. כמובן שהטובים ביותר היו לפני אבל עדיין הייתי הרבה מעבר לרמה שלי.

עלבון הדחייה עדיין צרב ואני הייתי איש עם משימה. האימונים הקשים השתלמו והתחלתי להתעייף רק אחרי 900-1000 מטר. התחלתי להרגיש את המתחרים מהדבוקה השנייה שמתחילים לעקוף. 1500 מטר, הצלחתי להגיע במקום מצוין. זכרו, זה לא אקוואטלון מודיעין, זוהי ניו-יורק. ניייווווו יוררררקקקקקק!!

האטתי ב-50 המטרים האחרונים כדי לצבור כוח, יצאתי מהמים ואז טסתי לשטח ההחלפה תוך כדי שאני עוקף כעשרה ניו-יורקרים מתנשפים, וחצי מסנן "מה קרה חמודים שלי, קצת קשה? איפה אתם הייתם כשלי היה קשה ורציתי לחזור לניו-יורק. איפה הייתם אז, אהה?".

הגעתי לשטח ההחלפה, עליתי על האופניים והקפדתי לא להניף מבט במעריצים. קצת דיסטנס לא יזיק. כמו בצבא. חשבתי שעדיף כך!

התחלתי לרכוב כאשר היעד הסופי היה סנטרל פארק – הכותל המערבי אם תרצו. מצדדי נשקפו נופי ניו-יורק ושוב חזרו אלי אותם חלומות שחלמתי בעבר. רק שהפעם חייתי את החלום.

פתאום עקפה אותי דבוקה של 5 רוכבים שרכבה בצורת סמיילי הפוך. 4 גברים חסונים במידה מחרידה שדמו יותר למתאבקים מאשר לטריאתלטים, ורוכבת שדמתה במבנה עצמותיה וצורתה לאהובתי הישנה מריון ג'ונס, רק עם שיער בלונדיני דהוי.

ניחוש אחד מי היווה את האף של הסמיילי ההפוך.

איכשהו, המראה גרם לי לסטות מהמיקוד במטרת העל ששמתי לעצמי והחלטתי להידחף לתוכם על מנת רדת לעומקם של דברים. כמובן שהכול היה בשביל שאוכל להעריך את יתרונותיה וחסרונותיה של החבורה ולנצלם לטובתי, ואני מתכוון פה לטריאתלון.

תוך כדי בחינה מדוקדקת של יריבתי החדשה פתאום נזכרתי שעינב וניר תמיד אמרו לי למצוא רוכב טוב ולהיצמד לו לתחת כמה שיותר, ואני תמיד טענתי שצריך להישמע להוראות המאמן. אז נצמדתי. מה זה נצמדתי, ניר היה גאה בי. עוד ננומטר של היצמדות ועם הפודיום היה מגיע מכתב מעורך דין.

רכבנו כך כחבורה כ-5 קילומטרים, תוך כדי שהגברים בחבורה מידי פעם מאטים שני מטרים לאחור ונועצים בי מבטים כמו שצביקה שרף היה נועץ בקופמן כשהוא שאל אותו בתוכנית "מי צועק יותר חזק" אם הוא מתכוון להתפטר (אינני יודע אם הם היו ארבעת אחיה או סתם חבורה של פסיכופטים שיודעים לדווש).

בעוד כל זה מתרחש, מריון המשיכה לרכוב, מרוכזת, אדישה לסביבתה, מגנה עלי מהרוח מבלי לשים לב שאני נמצא מאחוריה, כמובן מקפיד להיצמד.
אחרי מספר קילומטרים עשיתי את הטעות הרגילה שלי. הרגשתי שאני חזק יותר ממה שאני באמת, כלומר הרגשתי שהחבר'ה האלו מעכבים אותי מלהשיג את מטרתי (שלא לדבר על חשים רצון עז לענות ולרצוח אותי) ותקפתי!!! אחרי 300 מטר (נו טוב, 100 מטר) פתאום נראתה לי הרכיבה כל כך יותר קשה ולא יכולתי להתקדם כראוי לרוכב ברמה שפתאום חשבתי שאני. לפתע מריון והרביעייה חלפו על פניי בקלילות. ניסיתי להדביק אבל לא יכולתי.

הרגשתי עייף וחלש. רוכבים עקפו אותי מימין ומשמאל במהירות מסחררת. מצצתי ג'ל, ושוב ניסיתי לתקוף אבל לא היה את מה ויותר חשוב, פתאום לא היה עם מה. שתיתי, אכלתי אבל הארבע ראשי הכזיב אותי בשעה גורלית זו. לפתע החלו רוחות צד קשות של 2 קמ"ש לשעה אשר טלטלו אותי מצד לצד, היכו בי ללא רחם ופגעו ביכולתי לחזור למרוץ, אבל משום מה ראיתי שהמקומיים אינם מושפעים כל-כך. כנראה הם רגילים לרוחות כאלו.

רוחי שבה לי כשנזכרתי שבעצם אני הולך לעקוף את כולם בריצה. עוד לא היה מקרה (חוץ מטריאתלט מדהים אחד באילת שנתקע ברכיבה) שרצתי בטריאתלון ומתחרה עבר אותי. לזר זה יכול היה להישמע כהתרברבות, אבל האמת היא שאני כל-כך חלש באופניים שלפעמים אני מוצא את עצמי במקצה של ה+80, לפעמים אפילו בעממי (מי שחושב שאני צוחק, מוזמן לבדוק את התוצאות שלי מאילת 2007), כלומר אני בדרך כלל הרץ הכי טוב שנשאר מתחרה. הסיכוי לעלות לדוכן המנצחים קרוב מתמיד.

הצבע חזר ללחיי וצחקתי לעצמי צחוק של מנצחים, תוך כדי שעוד כמה רוכבים עוברים אותי בקלות. ניתן להם. אני תמיד בעד לתת ליריבים הרגשה שעדיין יש להם סיכוי. אני מניח שפשוט ככה חינכו אותי.

40 ק"מ עברו. נעלתי נעליים והתחלתי לרוץ ולעקוף יריבים על ימין ושמאל. רובם אמנם בוגרי מלחמת העולם השנייה ואמהות גאות שבאו להתחרות עם בניהן ובנותיהן, אבל יריב הוא יריב. עוד ניו-יורקר שעכשיו יודע שאסור היה להשאיר אותי שותת דם בישראל, כמה לחזור לעיר הקודש. אין לי טיפת רחמים אליכם.

לפתע ראיתי את מריון ואת הרביעייה רצים ביחד, עדיין בצורת סמיילי רק שהפעם האף היה מלפנים. עקפתי אותם בהפגנתיות כאילו לא אכפת לי מהם בכלל, ואני יודע שהם שמו לב כי הם צחקקו אחד עם השני וניסו להראות כאילו הם בכלל לא חושבים ומודעים אלי. יכול להיות שהיו בסיבוב ריצה טיפה מתקדם ממני, אבל הנחתי באותו רגע שזה לא המצב, ושהם פשוט קרסו בשטח ההחלפה לפני הריצה עקב המאמץ לעקוף רוכב עילית שכמותי.
הרגשתי נהדר והרגליים היו רעננות להפליא (אולי בגלל שהם לא כל-כך התאמצו באופניים).

לפני הסיום שוב תקפתי חזק תוך כדי שאני משחרר צרחת הסתערות על מנת לסיים באקורד הולם, ונראה לי שגרמתי לאחד מאלה שפינו את האשפה להיבהל והוא כמעט הפיל את הפח וברח. כנראה חשב שאני טרוריסט או משהו. לא יודע למה כי כמעט לא היה שם אף אחד. לפי שעוני, סיימתי עם 40:11 דקות בריצה. התוצאה הכי טובה שלי אי פעם בטריאתלון. את המקצה כולו סיימתי בתוצאה 2:$#:49.

“Hell of a run you had there” אחד המתחרים מחייך אלי כאשר קיפלנו את הציוד באזור ההחלפה וגרם לליבי לפעום בחוזקה וביסס את אמונתי שאכן הותרתי רושם עמוק על ניו-יורק ואנשיה.
“Excuse me, buddy” מישהו נוגע קלות בכתפי. וואו, זה מתפשט מהר. אולי עשיתי טעות באמת שלא האטתי בסוף. עוד יחשבו שאני על סטרואידים או משהו. “Where are the restrooms here?” שואל אותי אדם מקולח למשעי עם אופניים ביד אחת ופעוט חצי מעולף ורגליים מפוסקות ביד שנייה. התעלמתי מהחצוף.

טלפנתי לחברתי טובת הלב והמראה מייד כשיצאתי. השמופה שלי. הנשמה המתוקה שלי. "שתוק לשנייה אחת, אני לא מבינה איך זה בדיוק סוגר את החשבון, הרי לא זכית בכלום", היא תהתה בקול מבולבל כאשר בישרתי לה שנקמתי סופסוף את נקמתי המיוחלת בעזרת הריצה סטייל קרל לואיס\היילה סטאין שלי.

"את לא מבינה…" ניסיתי להסביר בקול חצי עצבני. "ובכלל, היא קוטעת אותי, לא תמיד אמרת שזה לא משנה מהו המיקום בחלק אחד אלא בתחרות כולה, כי בעצם אם מתחרה היה משתתף בתחרות של מקצה מסוים הוא פשוט היה עוד רץ\רוכב\שחיין בינוני. הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים המפסידנית, משביתת השמחה הזאת. היא, שלא מבדילה בין בדמינטון חופים לכדורסל, פתאום נהייתה לי מבינה בספורט עם כל האבחנות נוסח עופר שלח שלה. ניסיתי להסביר לה, אבל אנחה קלה בשילוב של חצי נחירה הבהירו לי היכן ממוקמת תשומת ליבה ברגע זה וזה בטח לא היה על הסוס שדהרתי עליו בדרכי הביתה אחרי מסע הנקם המזהיר שחזרתי ממנו (כלומר האוטובוס בדרכי לרכבת התחתית).

בסרט "חנה ואחיותיה" וודי אלן אמר בעוברו על יד בחורה שרצה בסנטרל פארק "מגוחך, ראו את כל האנשים שמנסים לדחות את ריקבון הגוף הבלתי נמנע". האם זוהי באמת הסיבה שאנחנו עושים זאת? אולי בתת מודע אנחנו בעצם רק מנסים לדחות את המוות הוודאי?

מעניין מה וודי היה אומר עליי כאשר היה רואה אותי שוכב, גופי כואב ודואב, ורואה ספורט סנטר מול הטלוויזיה אחרי קרב הגבורה שלחמתי. אני מוצא את עצמי חושב רבות מחשבות של "למה אני עושה את זה". אין לי בעיה גדולה עם הסבל הגופני, אלא עם המחשבה שאולי הייתי יכול לנצל את הזמן היקר שלי בצורה יותר טובה.

אינני יכול לשים את האצבע על מה בדיוק גרם לי כל-כך לרצות לחזור לניו-יורק ולהתחרות שם. אני אכן מאוד אוהב את ניו-יורק אבל ישנו משהו יותר מזה. מה גורם לנו לרצות להתאמן בכלל? רבים יאמרו, האתגר. אחרים יאמרו, האנדורפינים.

זה כמובן נכון ואני מניח שזוהי בעיקר הסיבה מדוע אנו חוזרים לסבול שוב ושוב. אבל אני חושב שישנו משהו טיפה מעבר לזה. משהו שאנחנו מדמיינים כל פעם שאנו יורדים במהירות של 70 קמ"ש מנס הרים, נותנים ספרינט בסוף ריצת 10ק"מ או בזמן שחיית פרפר ב-7:30 בבוקר. אני די בטוח שלא כולם מרגישים כך, אך במובן כלשהו, בשבילי, בצורה זו אנו מתגברים על מכשול שבו נתקלנו בעבר. בין אם זה ראיון עבודה שפישלנו בו קשות, קשר שהסתיים בשברון לב, או סתם חלום לא ממומש. אצל כל אחד זהו משהו אחר אני חושב.

בכל מקרה, אני מניח שזה סתם כיף להיות אנרגטי ונוטף אנדורפינים, וכמו שבטח הבנתם משורות אלו, זהו סם טבעי שיכול להיות די חזק לפעמים. העובדה שכתבתי טור זה אחרי התחרות היא הוכחה לא רעה, לא?

יונתן רימון, אנדיור