כל אחד יכול וכל אחת יכולה.
כן, אפשר להתחיל לרוץ אחרי גיל חמישים ועדיין להגיע לפסגות היכולת האנושית תוך זמן לא ארוך.
כדאי ורצוי להיות מלווה במאמן אישי, מקצועי וקשוב, כדי לעשות את זה הכי טוב שאפשר,
הכי מהר שאפשר ועם מינימום פציעות.

התחלתי לרוץ לפני 3 שנים. זו היתה אהבה גדולה מצעד ראשון.
שנה לאחר מכן החלטתי לרוץ מרתון.

לרוץ מרתון זהו אתגר לא קל ולא פשוט. ההכנות ארוכות וקשות.
זה להביא את הגוף לפסגת היכולת האנושית.
הדרך מאד ארוכה, ואף פעם לא ניתן לחזות מראש מה יקרה במהלכה.

בשנה שעברה רצתי את המרתון הראשון שלי בברלין בהצלחה ובהנאה גדולות.
רצתי באימונים למעלה מ-1000 ק"מ בשלושה חודשים.
ריצות תכופות גם תשע פעמים בשבוע. כמה ריצות ארוכות, אבל של מקסימום 25 ק"מ.
יוני – יולי – אוגוסט בישראל…היה חם וקשה. היה גם כייף.

בכל הזמן הזה, מאמני, רן שילון, השגיח, עקב ובדק באלף עיניים שהכל יתאים,
שההתקדמות תהיה כמתוכנן ושהעומס לא יעבור את נקודת השבירה.
הופתעתי, כל פעם מחדש, איך הגוף עמד בכל המטלות.

הגעתי סופר מוכנה.
היה לי מרתון נפלא. חוויה אדירה. המון טעם של עוד.

מסתבר שיש הרבה דרכים להתכונן למרתון ויותר מדרך אחת לרוץ אותו.

כשבחרתי לרוץ את מרתון אמסטרדם, הצבתי שני יעדים לעצמי ולרן- לרדת מ-4 שעות ולהשיג קריטריון למרתון בוסטון בשנה הבאה.

ביקשתי לשלב באימונים גם ריצות חוויה ארוכות בנופים ובמקומות מיוחדים בארץ.
האתגר נענה בהתלהבות גדולה ומסלולי ריצה מדהימים תוכננו עבורי.
בהרים , בשדות, בכרמי ענבים, במנזרים ובנחלים. בעקבות לוחמים והיסטוריה ארץ ישראלית,
דרך בורמה, יער אשתאול, מקורות הירקון, הרי ירושלים, ה"משולש" ועוד ועוד.
מיותר לציין שכל מסלול כזה נמסר לי אחרי שרן עצמו רץ אותו ווידא שהוא מתאים לי…

הדבר האחרון שסיכמנו היה שרן ירוץ איתי באמסטרדם כפייסר (מכתיב קצב) אישי, כדי שאצליח לעמוד במטרות שהצבתי.

הפעם ההכנות למרתון היו חוויה בפני עצמה.
היו אימוני אינטרוולים קשים באצטדיון ועל מסילה שהגבירו מאד את מהירות הריצה.
ריצות החוויה, למרות החום והקושי, היו מרגשות מאד.
בכל פעם רצתי בנוף אחר, יפה יותר מקודמו, שלוש שעות ויותר ולא רציתי שייגמר…
ארבעה שותפים מקסימים ליוו אותי בריצות אלה. רוני (הבת), אלכס, אדווה ואורית.
כל אחד מהם התכונן למרתון אחר.

כשהכייף כל כך גדול זה הופך לסוג של התמכרות. רק רציתי לרוץ עוד ועוד.

כמעט והצטערתי שהגעתי לטייפר, שבועיים של הורדה דרסטית באימונים לפני המרתון,
כדי להתאושש ולאגור כוח.

וכשהמטרה חשובה כל כך, החששות שנילווים גדולים אף הם.
הגוף עייף. הרבה דברים קטנים כואבים וכל הזמן יש חשש שאולי הכאב הזה מרמז על פציעה.
כאב עקשני של פציעה קודמת בשוק רגל שמאל הדאיג מאד.
חלילה שמשהו ימנע ממני עכשיו לרוץ את המרתון הזה!!!
רן חזר והרגיע שהכל כשורה, הכל לפי התוכנית ושאני סופר מוכנה.
ליתר ביטחון כמעט ולא רצתי בשבוע שלפני המרתון.

באמסטרדם היה קריר מאד. הבדל עצום מחום הקיץ הישראלי.
ריצת ההיכרות יום לפני המרתון היתה מוצלחת. אבל הכאב ברגל לא הרפה.

מה המשמעות של לרוץ עם מאמן?
זה אומר שמי שבונה עבורי את האסטרטגיה גם מיישם אותה יחד איתי.
זה אומר לרוץ עם מישהו שבדרך כלל רץ בקצבים הרבה יותר מהירים משלי, כך שהוא ירוץ בקצב מאד נוח עבורו, יהיה קשוב למה שקורה איתי ויוכל לסייע בשעת הצורך.
משמעו לרוץ עם מי שמכיר את היכולות שלי בצורה המדויקת ביותר, מכיר היטב גם את נקודות השבירה והחולשה ואת נקודות הכוח.
מי שיודע ומרגיש את הקצב ויכול לנהל נכון את הקצב לאורך הריצה.
מישהו שאפשר לסמוך עליו.

על מה מדברים במהלך ריצה ארוכה כל כך?
סיכמנו שכשיהיה לי ממש קשה, הוא יספר לי חוויות מתחרויות ארוכות שעשה.

אבל זה היה הרבה הרבה יותר מזה.

הזינוק למרתון אמסטרדם הוא באצטדיון האולימפי. המוני רצים מחכים להזנקה בקבוצות, בשורה ארוכה ארוכה. כולם גבוהים ואני נבלעת בתוכם (כולי מטרץ…)
קהל חם ומריע. קר אבל בהיר.
ו…יוצאים לדרך.

הקילומטרים הראשונים נגמאים בקלות. המהירות טובה. אני מחייכת לדרך, לקהל ולשמש שמפציעה מדי פעם.
נושאת איתי חגורת מים עם 2 בקבוקים קטנים לגיבוי והמון ג’לים ל"תדלוק".
ההנחייה היא לקחת ג’ל כל 20-25 דקות.
רצים ברחובות ויוצאים מהעיר לשביל שצמוד לנהר, כשבדרך חולפים בנופים ירוקים, ליד טחנות רוח (הולנד!). בנהר קאייקים ובהם חותרים שמריעים ונושפים בחצוצרות.

רן בודק כל ק"מ איך אני עומדת בזמנים. הקצב קבוע ומדוייק. לרוץ עם מאמן מנוסה. אכן אכן.
הקצב מהיר אבל ההרגשה טובה. יכולה להחזיק.
בכל תחנת מים הוא רץ קדימה ומביא לי כוס מלאה. כך אני יכולה לרוץ ללא עיכוב ולהרוויח קצת זמן.
בתחנה אחת לקח לו קצת יותר זמן לחזור אליי…"הי, היה לי קשה להשיג אותך" הוא צוחק.
אנחנו מגיעים לחצי המרתון. למרבה הפתעתי הזמן מעולה.
אחרי 23 ק"מ מרגישה שמתחיל להיות קצת קשה. זה הזמן לקחת ג’ל עם קפאין. רן קורא לו הנשק הסודי שלי. הקפאין פשוט מקפיץ אותי קדימה…
מורידים קצת את הקצב, עוד כוס מים וכבר מרגיש לי ממש קשה.
כל כך מוקדם? והדרך ארוכה היא ורבה!

רן ודליה לפני

שלב הסיפורים מגיע. רן השתתף לאחרונה במירוץ אתגרי של 24 שעות, ואני זוכה לשמוע סיפורים וחוויות מ"יד ראשונה".
לא את הכל אני קולטת. בשלב הזה כבר מרגישה היטב את המאמץ. הכאב ברגל שליווה מתחילת הריצה נבלע בשאר. כל הגוף כואב. יש לי בחילה ובכלל קשה.
רן מעודד אותי. מדרבן אותי לדבר ולהגיב. מוציא ומגיש לי את הג’לים כשצריך. מביא לי מים מכל תחנה.
בק"מ ה-30 קריאת עידוד אדירה. תמי, אחת המאמנות בקבוצה, עומדת וקוראת: "רן ודליה יופי! כל הכבוד!"
איזו זריקת עידוד!
ואז נהיה קשה, קשה. הקצב קצת יורד.

"רק עוד 12 ק"מ, מה זה בשביך 12 ק"מ? קטן עלייך!"
שום דבר לא קטן עליי. האם אצליח לסיים???
המון אנשים עוברים להליכה סביבי. אין מצב שגם אני אלך!!!
מרגישה רע מאד אבל ממשיכה לרוץ.
מה שמחזיק אותי זה המאמן לידי. ללא ליאות הוא מדבר אלי, מצביע לפניי על כל מכשול בדרך,
אומר לי כמה אני חזקה וכל יכולה.
"תזכרי טוב את המרתון הזה כשתעשי את איש הברזל עוד שנה"
איש ברזל? מרתון? לא רוצה יותר כלום!!!!
3 ק"מ לסיום ואני מרגישה מעולפת. פתאום נתקלים בשתי מתאמנות מהקבוצה שעברו להליכה.
רן מדרבן אותן לחזור לרוץ ואנחנו כבר בפארק, לפני הסיום.
עוד קצת, עוד קצת…רק לא ליפול…

והנה הכניסה לאצטדיון. רצה על אדי האנרגיה האחרונים.
"הנה הבנות שלך מחכות בסיום" קורא רן. אבל מי כבר שומע…

ממוקדת על שער הסיום. חוצה אותו ו…צונחת מעולפת.
טוב שהיה מי שיתפוס אותי לפני שארמס ברגלי הרצים אחריי. רן נושא אותי לאוהל המרפאה.

עשיתי זאת. נתתי הכל במרתון הזה!!! אם היה עוד מטר אחד יתכן שלא הייתי מסיימת.
אין ספק שהגעתי לפסגת היכולת האנושית.

אחרי התאוששות קצרה באוהל המרפאה רן מחזיר אותי לחיק משפחתי.
המשימה הושלמה בהצלחה. החוויה היתה אדירה.
השיקול לרוץ עם מאמן היה הרבה יותר מנכון.

רן ודליה לפני הסיום
לא קל לרוץ מרתון. גם לא קל לתמוך במי שמתכונן למרתון.
זה הצליח בזכות רוני, העזר שנגדי, שתמיד טוען "משוגע מי שרץ" והכי תומך בעולם.
בנותיי הנפלאות שהגיעו, עודדו וחיכו לי בסיום עם פרחים.
שותפיי לריצות החוויה הנפלאות שהתגלו כאנשים משכמם ומעלה.
וכל חבריי המקסימים מקבוצת אנדיור שתמיד מפרגנים.

עכשיו אני מתאוששת. משתוקקת לחזור לרוץ.
מחכה לי מטרה נפלאה, כבר נרשמתי למרתון בוסטון באפריל…

מטרץ