בסיינט לואיס, מיזורי, מתנוססת קשת פלדה ענקית, הכי גדולה בעולם, שנראית כנוגעת בשמיים.
ביום ראשון האחרון הייתה שם קשת של גשם אמיתית , שאיתה גם אני נגעתי בשמיים לרגע.
בתי הגדולה, עד, חיה בארצות הברית. הגעגועים מביאים אותי לבקר אותה מתי שרק מתאפשר.
מאז שהתחלתי להתאמן לטריאתלונים ולריצות ארוכות ברור לעד שהזמנה לבוא לבקר משולבת גם עם הצעה לטריאתלון ו\או איזה מירוץ ארוך נחמד.
גם כן אמא…
הפעם ההזמנה לוותה בהצעה למרתון אילינוי, שנפסלה על הסף ע"י המאמן שילון.
נו, באמת, למה אי אפשר פשוט לבוא ולרוץ מרתון ככה סתם???
אז אם לא מרתון-אולי חצי נחמד בסיינט לואיס?
הצעה זו כבר קיבלה "הכשר" מכבוד הרב (ע"ע שילון). מסתבר שלרוץ חצי מרתון מהיום למחר נשמע לו דווקא הגיוני ובר ביצוע בקלות…
נרשמתי ללא היסוס. שיהיה!
אני רוצה לספר כאן משהו.
כשהתחלתי להתאמן, לראשונה בחיי לפני שנים ספורות, הדברים לא היו כל כך פשוטים. חודשים של הכנות והתרגשות עצומה לטריאתלון ראשון,לחצי מרתון ראשון, למרתון
כשבכל פעם מושגת עוד מטרה ונכבש עוד יעד והיעדים הולכים וגדלים ובכל פעם מחדש התמיהה וההתפעמות איך הגוף והראש יכולים.
יום המירוץ בסיינט לואים לווה בגשם שוטף שהפך את הרחובות לנהר.
יום קודם נסעתי ברכב את המסלול כדי להכיר אותו. איזה יאוש, מסתבר שהעיר כולה היא rolling hills והמסלול הנבחר מתהדר במיטב העליות הארוכות שיש בה. זה, נוסף לגשם, "הבטיח" מירוץ "מאתגר" במיוחד.
אני כמובן אף פעם לא שותקת, ויעידו כל מי שמכיר אותי מהאימונים…ומיד קיטרתי לרן שזה פשוט נורא ושבטח יהיה קשה מאד והתוצאה ממש גרועה!
התשובה המאד סבלנית שקיבלתי היתה אחת כל הזמן, רוצי ותהני!!!
איך הוא תמיד יודע את מה שנסתר מהמתאמנים שלו???
יום המירוץ
ים של אנשים מגיעים לקו הזינוק שהם כבר רטובים לגמרי.
15,500 רצים מזנקים ביחד, רצי מרתון עם רצי חצי המרתון, בגשם שוטף ובתוך שלוליות.
כמיטב המסורת באירועים מסוג זה בחו"ל, מדובר בהפנינג ענק המלווה הפעם במטריות לאורך כל המסלול.
להפתעתי, תחילת הריצה קלה מאד והקצב ממש מהיר. אני מיד חושבת שבטח אשלם על זה בהמשך.
לפחות לא מזיעים…
המון תחנות שתייה של מים ושל משקה איזוטוני, ג'לים ובננות, תופים ומחולות.
עלייה אחרי עלייה נכבשות בקלות יחסית. אני הרי "בוגרת בן-שמן"…
אני מודה על כל אימוני האינטרוולים באיצטדיון בימי שלישי, במיוחד אלו שנערכו תחת גשם בחודשי החורף. איזו הכנה מתאימה זו הייתה…
הזמן והקילומטרים חולפים ביעף, ואין רגע "תשלום" על המהירות בהתחלה.
הריצה קצבית וקולחת.
מסיימת עם חיוך רטוב וענק. איזה כייף!!!
אחר כך מסתבר לי שמתוך 267 נשים בקטיגורית הגיל שלי הגעתי …שמינית!!!
איזו מתנה נפלאה, להיות מסוגלת לקום בבוקר ולרוץ חצי מרתון כך סתם ואפילו קל וטוב.
בסיינט לואיס, ביום ראשון האחרון נגעתי בשמיים. או, כך לפחות הרגשתי 🙂
דליה מיכאלי, אנדיור
Leave A Comment