דליה מיכאלי: אלף קילומטרים בדרך למרתון

אני מתחילה דווקא מהסוף, כי הוא גם ההתחלה של המרתון הנפלא הזה.
קוראים לי דליה, אשה קטנה ולא ממש ספורטאית. לפני שנתיים התחלתי לרוץ לראשונה בחיי. זו היתה אהבה מצעד ראשון.
כבר שנה שיש לי חלום- לרוץ מרתון.

יש לי תמונה של אבי ואחותו בגטו בבודפשט עם טלאי צהוב על החזה.
בברלין,ביום ראשון האחרון, ערב ראש השנה, עמדתי אחרי סיום המרתון בשער ברנדנבורג, על האדמה המקוללת הזאת ,עטופה בניילון הצהוב של אדידס, ושרתי את התקוה.

המרתון הראשון שלי היה אמור להיות באדינבורו, אך נפצעתי כשרק התחלתי להתאמן.
כשהתחלתי להתאמן לברלין קיבלתי מספר החלטות.
הראשונה שבהן היתה להאמין במאמן ללא סייג ולעשות הכל, בדיוק לפי הנחיותיו.
השנייה, שהכל משועבד לטובת המטרה: זמן, תקציב המשפחה, אכילה נכונה, עבודה, חברים ומשפחה.
כל מי שהתאמן פעם למרתון מכיר את הריטואל: אוכל, שתייה, ריצה, הזעה, אכילה, שתייה ,רחצה, כביסה ומנוחה- וחוזר חלילה, גם פעמיים ביום. אופרציה שקשה אפילו יותר מהריצות…
הריצות הלכו והתארכו, הקילומטרים הלכו והצטברו. ככל שהצטברו הקילומטרים ברגליים, נשרו עוד קילוגרמים מהגוף.
הכל עבד טוב הפעם, לא כאבים ולא פציעות,  לא פיספסתי דקת ריצה אחת. הכל היה לפי התוכנית.
בכל פעם ששהמאמן העלה את תוכנית החודש החדשה נבהלתי, מי ירוץ את כל זה???…ורצתי הכל!
היה גם מחנה אימונים אורבני מוטרף באמצע, שבמהלכו רצתי כל בוקר וכל ערב, ובוקר וערב ו…בוקר וערב.
בשיא האימונים רצתי 110 קמ בשבוע אחד. ממש מטר-רץ!
הטייפר, הורדה בנפח הריצות בשבועיים האחרונים, כמעט ולא הורגש, 8 ימים לפני המרתון עדיין רצתי שעתיים.
בשבוע האחרון התחילו כאבים ברגליים, כל השרירים כאבו פתאום, הייתה לי תחושה שכל הגוף מתפרק.
תחושה קשה שלמרות הכל לא התאמנתי מספיק. ואיך בכלל חשבתי שאני, הקטנה והחלשה אוכל לרוץ מרתון.
המאמן המותש משאלות חזר והרגיע,  הוא היחיד שהיה בטוח שאני מוכנה ושיהיה בסדר.
בימים האחרונים נכנסתי למשטר תזונה.לא ירקות, לא מזון בריא, רק פחמימות, חלבונים ועוד פחמימות. העייפות המצטברת גרמה לי לישון בכל הזדמנות עוד שעה.
בבוקר המרתון נסעתי ברכבת למקום המירוץ עם עוד הרבה רצים אחרים. דיברנו כמובן. מי ששמע כמה רצתי במהלך האימונים אמר לי שהתכוננתי לאולטרה מרתון…
קבעתי עם טלי שנרוץ ביחד. אנחנו צוות טוב. שתי משוגעות נחושות שתומכות זו בזו.
היה צפוף מאד, לא ידעתי איך נפגוש אחת את השנייה, אבל ללא כל תיאום מראש, פתאום מצאנו זו את זו בתוך כל האלפים, ראינו בזה סימן טוב לבאות.
היה קריר ובחרתי לרוץ בלבוש ארוך ועם חגורת מים.
חיפשנו נואשות את הפייסר של 4 שעות. האסטרטגיה היתה לדבוק בו עד לק"מ ה-30 ואז להגביר, אבל הפייסר היחיד שראינו היה של 03:45-מהיר מדי עבורנו.

שריקת הזינוק, ואז נהירה המונית ואיטית לשער ההתחלה, מתחילים לרוץ לאט לאט.
בודקות כל כמה שניות שאנחנו בקצב שקבענו, אסור למהר בהתחלה כי משלמים על זה בהמשך, כך אמר לנו כל בעל נסיון. בק"מ השלישי התחלתי להיכנס לקצב שהגוף מכיר ורגיל אליו -05:40-05:45 דקות לק"מ.
הקרנבל היה בעיצומו, נהר של אדם שוטף ברחובות, קהל חם ומריע, תופים ומחוללות, היו גם קטעים שנאלצנו להאט מאד בשל "פקקי תנועה".
בק"מ ה-17 לקחתי כדור מלח. התחילו קצת כאבים באגן ובאצבעות הרגליים והיה לי ברור שאני נפרדת לשלום מכמה ציפרניים, אז לקחתי גם אדויל.
לקראת הק"מ ה-21 ואחרי שעתיים ריצה חשבתי שאם הייתי רצה עכשיו חצי מרתון, הייתי מסיימת עכשיו. הזמן לא כל כך טוב, אבל אולי נגביר קצת בסוף. בכל זאת-עברתי כבר את חצי הדרך והמצב טוב.
סיכום ביניים, קשה אבל לא מאד, הכאב נסבל, שותה ואוכלת ללא בעיות, אבל יש קצת תחושת ריחוף והתנתקות. חייבת משהו מתוק מייד!
היתה לי קוביית סוכר שדחפתי לחגורה סתם ככה, היא היתה כאן ממש בזמן!
אחרי הק"מ ה-25 התחיל המסע ללא נודע. מעולם לא רצתי באימונים רצוף מעבר לזה. מה יהיה?
בק"מ ה-28 הרגליים התחילו להאט. טלי, שעד שם החזיקה איתי, נשפה לעברי: ירדנו לשש דקות לק"מ!
אחרי ק"מ נוסף שבו ניסתה לחכות לי ולמשוך אותי, ויתרנו. היא שעטה קדימה ואני, למעשה, התחלתי את המרתון האמיתי שלי.
לא הרגשתי רע, לא היה קיר וגם לא משבר, אבל הרגליים האטו והאטו ולא הצלחתי להגביר כל כמה שלא ניסיתי. לקחתי עוד ג'ל, שתיתי, כלום לא עזר. בקילומטר ה-30 החלטתי שעכשיו אני רצה 10k. הרי בשביל פחות מזה אני לא יוצאת לרוץ. הקילומטרים הלכו ונעשו איטיים יותר, 06:10 וגם לאט יותר.
ניסיתי לחשוב רק על הקילומטר הבא. מסביבי היו הרבה אנשים שהלכו, לצידי הדרך היו שרועים,  רצים שתש כוחם ורופאים רכובים על אופניים מטפלים בהם. בק"מ ה-37 באה זריקת עידוד נפלאה ולא צפויה. רן שילון ונילי צועקים לי:יופי דליה, קדימה, נראית טוב!!! מבט ההפתעה על פניו של המאמן: כבר את כאן?איזה זמן טוב!
כאן כבר היה ברור לי שאני מסיימת את הריצה, וגם שלא אצליח לרוץ מתחת ל-4 שעות.
שיהיה. העיקר שמסיימת וללא אף קטע של הליכה.
ילדים בצידי הדרך ניסו לעשות "כאפות"-אבל אני כבר השקעתי את כל האנרגיה שעוד נותרה לי בלרוץ קדימה.
הק"מ ה40!!!! יש!!!אבל כאן המהירות כבר ירדה וירדה…הק"מ ה-41 הגיע ומיד לאחריו המראה הנפלא של השדירה הארוכה כששער ברנדנבורג בקצה.
זה היה הק"מ הארוך ביותר בחיי. הרגליים כבר זזו רק בכח המחשבה. שלפתי את דגל ישראל, הנפתי אותו למעלה וכך חציתי את קו הסיום.

אני, דליה, אשה קטנה וחלשה-רצתי מרתון!
לפעמים חלומות מתגשמים וכמה טוב שחלמנו.

דליה מיכאלי, אוקטובר 2008