לכולנו יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות, אימונים ותחרויות מוצלחים במיוחד וכאלה שהם קטסטרופה. לאורך הדרך שלי בעולם הנפלא של הספורט, הבנתי שדווקא באימונים ובתחרויות שהיו הגרועים ביותר, למדתי המון.

אני כותבת כאן על עצמי, אבל זהו פרק הסיום בסיפורה של אימי, שולמית, ניצולת שואה, קטנטונת ורזה, אבל אשת ברזל אמיתית.
ב-11 בדצמבר, 1941, כשהיתה אמא בת 12, היא הועלתה על אוניית המעפילים "סטרומה" בנמל קונסטנצה שברומניה, במטרה להגיע לארץ החלומות, ארץ ישראל.
מספר דקות לפני שהאונייה הפליגה, הגיעה אימה במרוצה והורידה אותה משם, היות ואחד מאחיה נפטר. אוניית המעפילים "סטרומה" טובעה, ואיש מנוסעיה, כמעט כולם ילדים, לא ניצל.
עד היום שמה של אימי רשום ברשימת הנספים.

אנדרטה לספינת המעפילים סטרומה

מירוץ שוהם ל-10 ק"מ אני מתאמנת טרייה
יום שבת, אנחנו רוכבים אל המירוץ, רכיבה של שעה, אני לחוצה מאד ולא מסוגלת לאכול או לשתות.
לחלוטין לא מודעת לחשיבות של אכילה ושתייה במהלך האימונים. מתחילה לרוץ ובקילומטר השביעי פוגשת ב"קיר". התייבשתי.
מירב, חברה לקבוצה שהבחינה שמשהו לא כל כך בסדר איתי, ניגשה אליי ותמכה בי שלא אפול.
בחריקת שיניים ובריצה מקרטעת הצלחתי לעבור את שער הסיום, ישר לאמבולנס.
חוויה נוראית, אבל למדתי ממנה כל כך הרבה. על "תדלוק" באימונים ולא פחות חשוב מזה, על אחוות לוחמים.

טריאתלון ת"א 2007
"נלחמתי" בים, יצאתי ממנו כמעט אחרונה, מותשת לחלוטין. רצתי לאופניים שלי במחשבה צלולה שאני לא מסוגלת להמשיך ולהתחרות, אבל בסוף החלטתי שאני לא מוותרת.
היה לי מאוד קשה להמשיך הלאה, אבל סיימתי את התחרות. למדתי שגם כשאין כח בגוף, אם מחליטים שלא מוותרים אפשר להמשיך עם הלב והראש.

ריצה ארוכה בהרי ירושלים עם המאמן הצה"לי המיתולוגי
הריצה הזאת היתה אמורה לארוך שעה וחצי, ואני, מעולם לא רצתי קודם ריצה ארוכה כמו זאת.
המאמן קצת טעה בדרך ואנחנו סיימנו את הריצה אחרי שעתיים וחצי.
אחרי שסיים להתנצל הודיתי לו מאד. מבחינתי זו היתה פריצת גבול של ממש, וברגע זה ממש החלטתי לרוץ מרתון.

אימון רכיבה בהרי ירושלים
הצטרפתי לקבוצת רכיבה, שכללה, מסתבר, רוכבים מהירים וחזקים ממני. הרבה יותר חזקים.  בחצי השעה הראשונה של האימון עוד הצלחתי לעמוד בקצב שלהם, כשמבחינתי מדובר היה במהירות מטורפת. אחרי חצי שעה כבר רכבתי לבד. נלחמתי, נקרעתי והמשכתי. לא ויתרתי.
לקראת סוף האימון פגשתי את הקבוצה וחזרתי באפיסת כוחות לבסיס. בסיום הרכיבה נחלצו שני מתאמנים לעזרתי וסייעו לי לרדת מהאופניים.
אבל איזה נצחון זה היה, שרדתי והצלחתי!

באחד מהאימונים למרתון רצתי ביום שישי ריצה ארוכה וקשה, רובה בשטח חולי
סיימתי את הריצה בקושי רב, בהמשך היום לא יכולתי לזוז. כפשוטו.
למחרת, יום שבת, הייתי אמורה להשתתף בטריאתלון קיסריה כחלק משלשה ולרוץ 10 ק"מ.
באתי בבוקר לשטח ההחלפות, כי הרי אם לא הייתי מתייצבת, שותפותי לשלשה לא היו יכולות להתחרות. ו…רצתי. ריצה נפלאה, אחת הריצות הטובות בחיי. עקרון ההעמסה וההתאוששות בשיא תפארתו.

בספטמבר רצתי את המרתון בברלין. היה קשה, היה אינסופי והיה הכי נפלא בעולם
לא הפסקתי לחייך במשך כל המסע הדמיוני הזה.
וכן, כמו כל מי שרץ מרתון, רצתי עם הלב, עם הנשמה, עם החלום ועם זכרון החוויות שסיפרתי עליהן קודם. כל אחד והדרך שעבר, שעובר.

אני חושבת על אימי. על האמונה שלה, על הרצון שלה ועל החלום שהביא דור שלם לעשות דברים
גדולים ומופלאים תוך התמודדות עם קשיים שלא יאומנו.
זה המעיין ממנו אני שואבת כח כשקשה לי ,שאין לי כבר כוח או כשנדמה לי שהוא נגמר.
זה המקום ממנו אני בוחרת כעת את המטרה הגדולה הבאה שלי.

דליה מיכאלי, אנדיור