דורון פייביש: על מרתון ראשון ורפואת מסדרונות

ברלין, 28 בספטמבר 2008, סמוך לחצות היום, אני מוצא עצמי עומד (בקושי) בקירבת שער ברנדרבורג והרייכסטאג חנוק מהתרגשות ודמעות. זהו, סיימתי את המרתון הראשון שלי, 75 שנים לאחר שסבתי וחלק ממשפחתה ברחו מברלין וניצלו בעור שיניהם מציפורני המפלצת הנאצית.

המסע הזה החל כשנה קודם לכן. אחרי כמה ריצות החלטתי שאני כשיר לרוץ את חצי מרתון תל-אביב 2007. בשיח שביני לביני שכנעתי את עצמי שאחרי הכל אני בכושר סביר ואין סיבה שלא אוכל לסיים את הריצה. אפילו קבעתי יעד – שעה וחצי. את מחצית הדרך סיימתי על-פי התוכנית ואף מעבר למצופה – 43 ד'. זה כמובן לא בישר את הסבל שחוויתי בדרך חזרה, שארכה שעה והרגישה כנצח נצחים. כמי שמשתייך לעם קשה עורף, לא נשברתי וסימנתי את מירוץ עין-גדי כיעד הבא. החלטתי למצוא תוכנית אימונים רצינית ופניתי "לרפואת מסדרונות מודרנית"…. לאינטרנט. אמנם קיזזתי 4 ד' מהתוצאה הקודמת, אך תסריט החצי השני חזר על עצמו וגם הפעם סיימתי את המירוץ בזחילה אינדיאנית (עדות ראייה מספרות שהייתי לבן-אפור עוד לפחות חצי יום אחרי).

doron Ein-Gedi1

"מה, רצת בלי ג'ל?" שאלו אותי בתדהמה בחנות ציוד הריצה החביבה עלי. התגברתי על ביישנותי ועניתי בשאלה שלא הותירה ספק באשר לעומק ידיעותי "מה זה ג'ל?". כן, יש ככל הנראה דבר או שניים שהשתנו בעולם הריצה מאז שרצתי 2,000 מ' בתיכון.

אני לא יודע איך ומתי בדיוק נפלה ההחלטה לרוץ מרתון, אך בעצה אחת עם זוגתי שתחייה הוחלט, שאם מרתון אז לפחות במקום "שווה". ברלין. הפעם אף הייתי נחוש להתכונן בצורה ראויה וקבעתי את היעד – לרדת מ-3 ש'. עם קשה עורף כבר אמרנו? ביצעתי חיפושים נרחבים, קיבלתי המלצות ולבסוף מצאתי תוכנית אחרת באינטרנט וקדימה לעבודה. אט אט התחלתי לדבר בז'רגון של הרצים – טמפו, אינטרוולים, פרטלק, קצב מרתון וכד'. עקבתי אחרי התוכנית באדיקות שלא מביישת יהודי מאמין. השכמתי כל יום ב-5 או 5 וחצי (תלוי באורך האימון) ויצאתי לעוד ריצה חסרת תהילה בשדות השפלה או בפארק הירקון.

בחלק מהבקרים שביליתי בשבילי פארק הירקון ראיתי קבוצה של רצים באיצטדיון הדר-יוסף, אבל אני הרי הייתי הכי טוב בכיתה בריצות ארוכות (זה היה לפני 20 שנה ותגידו אתם – 2,000 מ' זה ארוך?!), אז למה אני בדיוק צריך מאמן או קבוצה? קראתי את כל שניתן לדלות מהאינטרנט בנוגע להכנות למרתון. התורות הגיעו מכל קצוות תבל, והמרחק ביניהן כמרחק בין ניו-זילנד של לידיארד לבין איצטדיון האתלטיקה בגבעת-רם.

ככל שהתוכנית התקדמה כך ריצדו במוחי המרוצים הקודמים וסיומם העגום משהו. כמבקש עצה, עליתי פעם נוספת לכותל לענייני ריצה המצוי בחנות ציוד הריצה החביבה עלי ושאלתי בביישנות מה עלי לעשות ולאן לפנות. מירב פרי הייתה פסקנית – אנדיור. כבר באותו סופשבוע מצאתי עצמי בריצת ניסיון בשבילי בן-שמן עם הקבוצה של זוהר. קשה לי כמובן לתאר במילים את התחושות והמיחושים שבאו בעקבותיה, אך מי שרץ עם זוהר וודאי מבין במה דברים אמורים. לקראת סיום הריצה חלף על פנינו בקלילות אדם עם כובע מצחיה וחולצה של אנדיור והציג עצמו בפני. אני כבר הייתי בשלב זה בדימדומי הכרה בלבד, וכל שיכולתי להוציא ממאגרי הגליקוגן המדולדלים היה הינהון של נעים מאוד ולחישת שמי בבת קול דקה. אחרי שחלף ונעלם לו, אמר לי אחד מחברי הקבוצה שזה הכהן הגדול – רן שילון.

בפגישה עם רן וזוהר כמה ימים אחרי הבהרתי שהיעד שלי במרתון ברלין הוא לרדת מ-3 ש' וכל זאת כשנותרו כחודשיים. בחיוך סלחני הובהר לי, יש לך עוד דרך ארוכה וזה רק מרתון ראשון, אתה צריך להתחזק וכדאי שנדבר על יעד קצת יותר מציאותי כמו 3:08 או 3:15, ולא נותר לי אלא לקבל זאת בהכנעה. במובן מסוים הרגשתי שאני צריך שמישהו יעמיד לי מראה מול הפנים ועוד יותר מזאת, רווח לי שניטלה ממני האחריות על האימונים של עצמי.

תוכנית החירום שרקח לי זוהר כללה תשעה אימונים בשבוע במהלך החודש הראשון. העניין של הריצה הפך להיות טוטלי, שלא לומר טוטליטארי. ימי רביעי ושישי הוקדשו לטיפול קבוצתי, ברביעי על מסלול ובשישי בבן-שמן, או במילים אחרות טיפול בכאב. הכניסה לעולם הקבוצתי איננה קלה כלל ועיקר. ראשית, טרם הצטיידתי בכל הגאג'דטים ההכרחיים (אני עדיין דבק בשעון מחוגים פשוט עם סטופר), ושנית, התרגלתי לרוץ בלי משקפיים, כך שאם חלפתי על-פני מישהו ולא הנהנתי לשלום או לא החזרתי חיוך זה בגלל שאני פשוט לא רואה. כאן המקום להבטיח קבל עם וקבוצה שהנושא יטופל בהקדם האפשרי.

האימונים הזכירו לי טיפוס על הר, הר גבוה יש לומר. בכל פעם שחשבתי שהגעתי לפסגת המאמצים האפשרית, הגיע אימון קשה עוד יותר. מצאתי את עצמי פעמים אין ספור מביט בתוכנית האימונים ושואל את עצמי איך אני אשרוד אימון פרטלק של 1-2-3-4-3-2-1 כפול שתיים. ואכן, זה היה אימון בדרגת קושי שלא נתקלתי בה קודם לכן. אחר-כך הגיעו פסגות נוספות של 12X1,000, 15X400, 10X200 בעליות ועוד ועוד. באחת הריצות הארוכות בבן-שמן עשיתי היכרות בלתי אמצעית עם הלב שלי. יצאנו לרוץ עם גווין ואחרי שהוא סיים להוציא את נשמתנו בתל-חדיד ובסביבתו המשכתי לרוץ כדי להשלים את המתוכנן לאותו יום. איתרא מזלי ובעליה למכוניות פגשתי את הקבוצה שזוהר לקח באותו יום. "מה קורה?" הוא שאל ואני הסברתי שנשארה לי עוד רבע שעה ריצה. "אין בעיה, אני ארוץ איתך", אמר זוהר ואני לא ידעתי מה צופנת לי רבע השעה הבאה. אם חשבתי שהריצה בירידות הייתה מהירה, באה השעטה בעליה ולבי הלם בבית החזה כמו מבקש לקפוץ החוצה, ואני לא מגזים.

אבל שום דבר, באמת שום דבר, לא הכין אותי לאימון אלכסונים בהדר יוסף. 40 אלכסונים בישרה התוכנית בלאקוניות ואני לא ידעתי מה מצפה לי. שני אלכסונים מצטלבים בספרינט וריצה קלה בניהם נספרים כחזרה אחת. בחזרות הראשונות רצתי אחרי זוהר בביטחון. אחרי כ-15 חזרות הפסקתי לספור ובקושי רב הצלחתי לנשום. זוהר בשלו "גב זקוף, להרים רגליים, מבט קדימה", אבל איזה קדימה, אני בקושי מצליח לגרור את עצמי בקטעי הריצה הקלה, מסתכל ימינה ושמאלה, מאין יבוא עזרי? זה נמשך כך עד שהרגשתי שאני על סף עילפון. ואז זהו. פתאום נגמר ועושים ריצת שיחרור. וואו, זו הייתה ממש חוויה מיסטית. אל דאגה, זוהר הבטיח שזה לא האימון הקשה ביותר, ואני עדיין מדחיק את המחשבה על מה זה יכול להיות.

בעוד ששאר רצי ברלין היו עמוק בטייפר של שלושה שבועות, אני עדיין "טחנתי" 15X1,000, 20X400 ושאר ירקות. את ההכנה המנטלית בצעתי על מסילה. נסיעה לחו"ל לרגל עבודה לא הותירה לי ברירה אלא לרוץ 15 ק"מ, 15X1,000 ו-30 ק"מ על מסילה בחדר הכושר של המלון, תוך שלושה ימים. אחרי שסיימתי את זה הרגשתי מוכן לכל סבל מנטלי. אין דבר ששנוא עלי יותר מלרוץ על מסילה.

הטסט האחרון היה 20 ק"מ בקצב מרתון כשבוע לפני מרתון ברלין. הכל היה אמור להיות כמו במרתון, הנעליים, הבגדים ואפילו מזג האוויר בפארק הירקון האיר לי פנים, אחרי קיץ חם ודביק הגיע סופסוף בוקר קריר יחסית. ההוראה הייתה לא ללחוץ עד הסוף, קצב 4:20 לק"מ זה מספיק. יצאתי לרוץ והרגשתי טוב, הקצב היה מהיר, מהיר מדי, אבל פשוט לא יכולתי להאט (וזה יחזור על עצמו במרתון), וגם בתוך תוכי רציתי לראות מה אני באמת שווה. אז הטסט היה מוצלח. כל כך מהר ולמרחק כזה לא הצלחתי לרוץ לפני כן וזה נטע בי ביטחון רב לקראת המרתון. זוהר קבע את תוכנית הריצה למרתון ועכשיו כל שנותר זה להוריד נפח ולכבוש את ברלין. הציפייה הזו מרטה את עצבי יותר מכל.

קבוצת התמיכה במלון של אלו הרצים מרתון לראשונה, כללה את נתן, יוסי ורוני ועוד אחרים. רן שילון שימש כמורה נבוכים. יום לפני המרתון זה לא זמן לירוקים על הצלחת והוא רוצה לראות רק פריטים עם ערך גליקוגני. זה הסתכם בספגטי פומדורו בצהרים ובערב….

doron Berlin4 doron Berlin5 doron Berlin6

ההוראה של הכהן הגדול הייתה מכנסיים ארוכים לריצה, "אנחנו נראים כמו אירופאים ורוצים לחשוב שאנחנו אירופאים, אבל אנחנו אסיאתים". ניסיתי עוד להתווכח, אחרי הכל אני עוסק בזאת למחייתי, אבל ללא הועיל. החלטתי שמאחר שמסרתי את מושכות האימון לאנדיור, עלי לקבל את דין התנועה. אויש, כמה שהוא צדק, כל הדרך הייתה רוח קלילה וקרה שהייתה וודאי עושה שמות בשרירים ברגעי המשבר, שלא איחרו לבוא.

התחלתי את הריצה עם קבוצת הזינוק השניה ונשאבתי לקצב שלה שהיה מהיר מהמתוכנן ב-20 שניות לק"מ. ניסיתי להאט אך ללא הועיל וכך מצאתי עצמי בחצי המרתון עם תוצאת שיא עבורי ובניגוד לתוכנית של זוהר (אני עוד אשלם על זה בהמשך). בק"מ ה-24 החלו מיחושים ברגלים אך אני בשלי, ממשיך פחות או יותר באותו קצב. כפי שרן חזה, באיזור הק"מ ה-32 הקצב ירד ושרירי הרגלים החלו לכאוב ובגדול, כל צעד נעשה כבד וקשה יותר. סופסוף הגעתי לק"מ ה-36, למגרש הביתי. משם אני כבר מכיר את הדרך שרצנו יום קודם. עידוד מרן בק"מ ה-37 וזה רק עוד קצת. דמיינתי מרחקים ידועים מריצות האימון בשדות. מפה זה כמו מהבית עד נווה-ירק וחזרה. אני ב-Unter Den Linden בואכה שער ברנדרבורג וזה עוד מעט נגמר. אני מציץ בשעון ולא מאמין, הצלחתי לרדת מ-3 ש', עם הרבה עזרה מידידים….

doron Berlin1 doron Berlin2