"מחנה זה עניין רב תועלת" שרנו כשהיינו בצופים
נראה שכך חושבים באנדיור המאמנים "החצופים",

ביום שלישי בבוקר הכל התחיל
ובהתחלה זה נראה כמו עוד אימון רגיל,
אבל אז חילקו אותנו לשלשות
מזל שלא העמידו אותנו ב- 3 שורות,

מיד בחרתי בקבוצה של רן
כי בחיים לא חשבתי שהוא ידריך אותה כל הזמן,
רצים 400ים ומצליחים לשרוד
ואז את הטריבונות מתחילים למדוד,

באמת שחשבתי לעבור לניר
כי הוא, כך חשבתי, מיד בסבלותיי יכיר,
אבל אין זמן לדבר
כי אל כר הדשא צריך למהר,
רן כבר מכין לנו תרגילי כוח
אחרי 10 דקות מתייבש לי המוח,
רגל אחת לפנים וגם קפיצות וסיבוב באוויר
מרוב זיעה בעיניים איש את רעהו לא מכיר,

בשעה טובה, אחרי שמחליפים זיעה במים זורמים
להתראות בערב, זה לזה אומרים,
לא להתראות מחר, או בעוד יומיים או שלושה
עוד הערב נתייצב ונעמוד שוב בשלשה,
הרי אנחנו נמצאים במחנה אימונים
ולכל הוראה כולם מוכנים,

וכך בשעה היעודה מתייצבים הממושמעים
מסתכלים על הים ועל השמיים, שבחושך הולכים ומתכסים,
מתחלקים לזוגות ומקבלים מפות, אך אוי לאותה טעות או איוולת
הרי המפה הזאת, היא מפה אילמת,
אין בה מספרים ואין בה בכלל שמות
איך נרוץ לאורך כל הרחובות,
ל- 14 נקודות צריך להגיע במהירות האפשרית
פותרים את הרמזים במפה שבניילונית,
שם ביאליק כתב ופה הכריזו על המדינה
שם גשר הלבבות וכאן טיים טרייל בפינה,
וככה בלי כל תכנון וכוונה תחילה
מתחילים לרוץ בריצה קלה,
הרוח היחידה המלווה את הרצים הלחים
היא זו שפורצת מתוך דלתות החנויות וסתם חרכים,
העיקר, ואת זה אסור לשכוח
ושאף אחד לא יבלבל את המוח,
הרס"ר הגביל את הזמן וקבע
ברבע לעשר כולם חזרה ברחבה,
16 ק"מ במרק של זיעה ללא רוח
כולם סיימו עם המון מצב רוח,
שאלה אחת עמדה באוויר ללא עונים
איך נרוץ מחר בגבעת המופעים?

אבל כמו חיילים, את זאת כבר אמרנו
גם בבוקר יום רביעי לגבעה הגענו,
חיילים חדשים ורעננים התייצבו בעמדות
התחלנו לרוץ, אל הגבעה פנינו מועדות,

עולים ומקיפים, יורדים ומטפסים
אלוהים מתי יתחילו הניסים,
מתי הגבעה תהיה שטוחה קצת יותר
כדי שנוכל לרוץ עליה יותר מהר,
4 מאמנים נשלחו למשימה כדי להשגיח
שאיש מהמתאמנים את הריצה לא יזניח,
אבל בסיום היינו כבר מאושרים
רק עוד 12 שעות לאימון טריינרים,
יש למה לחכות ולמה לצפות
לכל היותר נזיע שוב, מה כבר יכול להיות,
(החלטתי את הטריינר בבית להשאיר
ולוותר על האפשרות של זיעת ערב להגיר),
אבל ביום חמישי כמו גדול הופעתי
לריצה בפארק הירקון התייצבתי,
עשרות ממושמעים מילאו את החניה בהדר
וכבר ראיתי סימנים שמישהו אולי נשבר,
הריצה החלה וכבר הייתי עצבני
בגלל שריר אחד שנהייה טורדני,
הוא הכאיב וכלל לא שאל
האם זה מתאים והאם אני רוצה זאת בכלל,
אבל כמו משתתף במחנה אורבני
ידעתי שאין כוונה לאיש להיות הומני,
אז רצתי וחרקתי שיניים
התפללתי שאולי לקצת נעבור לאופניים,
כמתאמן באנדיור ידעתי שאת הכל אפשר לנצח
ורק עוד יממה ייגמר המחנה הזה לנצח,
רק עוד אימון אחד של פילטיס על הדשא ליד המים
העיקר שנגיע ליום המחרתיים,
נשארה עוד ריצה עירונית של יום שישי
אליה התייצבו רבים וקולם חרישי,
אני כבר על האדים, אמר לי אחד
וענו לו רעיו הקרובים, אתה לא לבד,
עוד שעה ורבע לפנינו
וכמעט כל המחנה מאחורינו,
רצנו בשוק ושמענו מקהלות מעודדים
שרק שפתם הזכירה שהם יהודים,
מאות רצים, חלפנו ברחובות בלבן ושחור
כל כך שמחתי לראות שיש רבים מאחור,
כשנגמרה הריצה וביקשתי להעלות חיוך על פני המזיעים
נזכרתי לפתע בתכנית האימונים,
עוד שעה, רק אחת אחרונה נשארה לי
בערב יש לי משהו אינטרוולי,
רק שעה אחרונה, שאותה כבר ארוץ לבדי
לפני שאת השבת אקבל ב"לך דודי",
כן זה ברור שרצתי גם אותה, לא שנהניתי
אך בגאווה מסוימת את עצמי מילאתי,

בכל זאת, ואי אפשר לשכוח
המחנה הזה נתן לי הרבה כוח,
יש מטרה שלקראתה אנו רצים
ובעיר תל אביב כמו עכברים מתרוצצים,

שאלה אחת נשארה ועדיין אין לי הסבר
איך זה שנגמר מחנה ללא המבורגר?
בשולי הדברים אציין בסיפוק
שכל המשתתפים אמרו זאת ללא פקפוק,
היה מוצלח, מאורגן ויוצא מן הכלל.

דורון בן ארצי, אנדיור