גל אטרקצי: לשרוד

32,438 נפגעים ב- 15,906 תאונות דרכים בשנת 2007 מתוכם: 401 הרוגים ב-354 תאונות קטלניות. המשפחה שלי בתוך הסטטיסטיקה.
זה סיפור אישי שלי, גל אטרקצי. ביום האחרון של הלימודים, רגע לפני החופש הגדול האחרון, לפני שנת שירות והשירות הצבאי, גם אבא שלי נכנס לסטטיסטיקה. הוא נהרג בתאונת דרכים.
אנחנו לא יכולים להחיות את המתים, אבל אנחנו יכולים ללמוד מטעויות וללמד את הקרובים לנו, הכוח הוא בידיים שלנו!

לשרוד…

ביום שלישי, היום שלפני התאונה, העלינו חוויות מטקס הסיום של אמא, ושאבא הגיע אליו לבוש מדים… היינו ביחד כל המשפחה. בפעם האחרונה. זה היה יומיים לפני טקס הסיום שלי, תכננו להביא למחנכת שלי מתנה, כולם ביחד רגע לפני הטקס…

ביום רביעי, ה 20.6.2007, היו השלמות בספרות, היום האחרון ללימודים, אבל לא הלכתי לבית הספר כי היה לי מיון שני לטייס. קבעתי עם אבא שהוא יסיע אותי לתל- השומר, אבל יומיים קודם הוא נזכר שיש לו אימון והעביר את תפקיד הנהג לאחותי.

כשהתעוררתי בבוקר הוא כבר נהרג.
הוא יצא לפנות בוקר לרכיבת אופניים לבדו, משאית פגעה באופניים וכתוצאה מהפגיעה הוא עף, הקסדה התרסקה, הוא קיבל מכה בגזע המוח ומת במקום.
לפחות הוא לא סבל.

שוטר הגיע עם זוג חברים טובים של הוריי לחנות שבה אמא שלי עובדת, הם נכנסו ופרצו בבכי.
אמא הבינה.
בדיוק אחרי דקה אני צלצלתי מהמיונים, והבוס שלה ענה לי. הוא אמר שאמא עסוקה ושגם הוא לא יכול לדבר.השמעתי מלמולים ברקע, ואז החבר הכי טוב של אבא ענה. הבנתי כבר שמשהו לא בסדר, משהו שכנראה קשור לאבא. החבר אמר שאבא עבר תאונה אבל הכול בסדר, רק שאגיע הביתה במהירות האפשרית. בפאניקה ובדמעות שאלתי "מה קרה? תספר לי!" הוא ביקש את אחת הפקידות שהיו אחראיות עליי, אז דחפתי את הפלאפון למישהי לידיים והוא, כנראה, כבר סיפר לה. היא הסבירה לו איך מגיעים למקום שהייתי בו ואמרו לי להמתין.
חייגתי לאחותי בעוד אני אומרת לעצמי: "היא לא תסתיר ממני שום דבר", מסתבר שהיא בכלל לא ידעה עדיין דבר.

כשחיכיתי שיאספו אותי הרגשתי, ידעתי בתוך ליבי שאבא מת, או שהוא משותק לכל החיים. הבנתי שזאת הייתה תאונה טרגית, שמשהו גדול ישתנה עכשיו, רק רציתי שייקחו אותי לראות את אבא בבית חולים. דמיינתי איך אני מבקרת אותו, מאכילה אותו ומסיעה אותו על הכסא גלגלים.
ליוו אותי לכביש הראשי, הדודות שלי הגיעו. כשהן יצאו מהמכונית הן לא עשו דבר מלבד לפרוש את הידיים בשביל לחבק אותי ולבכות. כשנכנסנו לאוטו צעקתי על אחת מהן: "אני רוצה לראות את אבא, קחי אותי לבית חולים, אני רוצה את אבא", הדמעות לא פסקו.
ואז הגיעה הבשורה: "אבא שלך עבר תאונה עם האופניים, הוא לא שרד." מאז אותו רגע, שלושת המילים האחרונות מהדהדות לי בראש כל הזמן. כשהגעתי לבית של סבתא, אמא ואחותי כבר היו מחובקות, בוכות, לבושות בגדים שחורים, כל המשפחה והחברים סביבן. חברות שלי הגיעו, חברים של אבא באו, עוד עוד בני משפחה נכנסו. הלוויה התקיימה באותו יום.
"בשעה שבע בערב, בית עלמין ירקון, שער החסד."
מאות אנשים הגיעו. הייתה שיירה ארוכה של אנשים בדרך לקבר.
החלטתי להיכנס ולראות אותו בפעם האחרונה. הוא היה שליו, נח לו במשכבו.

כשחזרנו הביתה, ישבנו כל החברים במעגל וסיפרתי את מה שידעתי, אז, על התאונה "נהג משאית ערבי פגע באבא, הוא נחת על הראש ומת במקום.

אבא כל כך תמך בי, עזר לי ועשה באמת כל דבר אפשרי כדי שאסיים 12 שנות לימוד ואוציא תעודת בגרות טובה,החלטתי ללכת למחרת לטקס הסיום, לקבל "תעודת בוגר", סיימתי 12 שנות לימוד.

לבית נהרו מאות אנשים, באים רק כדי לתמוך. לאמא היו התקפי חרדה, סבתא בכתה מכל תמונה שראתה ואני נשארתי חזקה, לא בכיתי במשך כמה ימים. עד שנגמרה השבעה.
כשעלינו לקבר בתום השבעה הבנתי שזה הבית החדש של אבא. מעכשיו, מבקרים אותו רק פה. מעכשיו לא דואגים למישהו אלא דואגים למשהו. דואגים לאבן קרה. שוטפים אותה, מנקים אותה, מדברים אליה.

אחרי שקמנו מהשבעה, נסעתי לבני דודים בצפון. היינו בבריכה, בבית, עשינו מה שרציתי… הייתה פעם אחת ששיחקנו כדורסל בבריכה וניצחתי, אז יצאתי מהבריכה וחייגתי בטלפון את המספר של אבא, אבל אז נזכרתי. אבא לא יענה יותר, אי אפשר לצלצל אליו.

החג הראשון אחרי שאבא מת היה ראש השנה. באוויר הרגישו שמשהו חסר, שאבא חסר.
בכל שנה, אחרי הארוחה, אבא ואני היינו הולכים לספה בסלון, היינו יושבים והייתי משעינה עליו את הראש.
גם הפעם הלכתי לספה, אבל הספה הייתה ריקה. מצאתי את עצמי שוב לבד.

עברו כבר שמונה חודשים מאז התאונה והחיים שלנו השתנו מקצה לקצה.
את יום התאונה אני לא אשכח לעולם, כל בוקר אני מתעוררת מחדש לסיוט הזה.
כבר לא נעים לי להיות בבית היות ובכל מקום שאני מסתובבת אליו אני רואה תמונה שלו או נזכרת איך הוא ישב אחרי כל אימון על הספה, נרדם שם לכמה שעות. איך הוא היה צועק ושר בקולי קולות.
הרגשת החוסר הזאת מכה בי כל פעם מחדש. אין כבר את אבא שיענה לטלפון כשמשעמם לי, אין כבר את אבא שאפשר לספר לו את החוויות שלי והוא את שלו, אין כבר את אבא שיפנק אותי ויקנה לי מתנה, סתם כי הוא ראה משהו שחשב שאני אוהב, אין כבר את אבא שיכין לי חביתות עם פרצופים, אין כבר את אבא להישען עליו כשצריך.
אין כבר את אבא.

נהגים, בייחוד הצעירים – באמת, סעו בזהירות, אל תנהגו שתויים או עייפים, צייתו לחוקים, לא סתם יש חוקים בכביש.
כדי שלא יהיו עוד ילדות כמוני, שיאבדו את הוריהם או מישהו קרוב להן בגיל צעיר, תחשבו פעמיים לפני שאתם יורדים לשוליים, לוחצים על הגז או מתניעים את האוטו אחרי מסיבה.
גל אטרקצי