לא השליתי את עצמי. עם אשה כזו, ידעתי, אין לי ברירה אלא:
א. לסיים את המרתון.
ב. לכתוב על זה.
וכמוה, משפטים נרשמו לי בראש בשבועות האחרונים, מחכים לסיום, מוצלח יותר או פחות, של הסבל. אבל טעיתי. המשפטים הפכו לא רלוונטיים, והמתאימים נהיו אופטימיים הרבה יותר מהצפוי.

שיערתי שהמשפט הפותח יתאר את רצף הקללות שעברו בראשי בערך בקילומטר ה-32, מקלל את עצמי, את רן, ואת כל איברי הרבייה הנקביים של שושלתו. הקילומטר ה-32 התברר כאחר לגמרי. רן, להלן המאסף, חיכה לי ורץ איתי עד הקילומטר ה-35, שם חיכה לבא בתור, לרוץ איתו. וכמו שהוא אמר לי למחרת – "קודם הגיע החיוך שלך, וקצת אחר כך גם אתה הגעת". לא שאני מתלונן, אבל בפירוש לא זו היתה התוכנית…

אבל אני מקדים את המאוחר.

לפני שנה, הודעתי לדירקטוריון של החברה שייסדתי לפני שנים (92'), שמיציתי. לא קל לעזוב בייבי כזה. לא קל לראות מהצד דברים משתנים. החלטתי לקחת את הזמן, לחשוב טוב על מה אני רוצה ומה לא, ולא להתמקד במשהו לפחות עד סוף השנה. מהרקע, צץ ועלה מאמר שכתב עופר שלח לפני כמה שנים, על המרתון הראשון שלו, בגיל 42. ומכיון ש-42 הוא גם אורך המסלול, גם התשובה לחיים, ליקום ולכל השאר , וגם גילי השנה, החלטתי ללכת על זה. האימונים למרתון הראשון שלי ליוו אותי בתהליך החופשה/מחשבה/התחלות חדשות, הכניסו סדרי יום ושבוע קבועים לתקופה שאחרת היתה נהפכת לפלואידית הרבה יותר, והציבו מטרה ממוקדת, בעלת תאריך, ששימשה גם כתירוץ האולטימטיבי נגד קפיצה למים מוקדמת מדי לתפקיד חדש.

כמו בכל חברה שמכבדת את עצמה, קיבלתי עם עזיבתי שעון. רק ששלי לא היה מוזהב, אלא גארמין, שעון GPS. מגושם, מאותגר יופי, אבל המתנה השימושית ביותר שיכולתי לקבל. רצתי איתו את חצי-מרתון עין גדי, או ליתר דיוק השתתפתי איתו בריצה, והוא טרח להראות לי, Excel על גבי מסך, כמה מצבי טעון שיפור.

בניגוד לשמועות שהמאסף מפיץ, אין לי רקע קיבוצי, אין לי רקע משמעותי בשחייה ובריצות ארוכות. במשך השנים רצתי אמנם, אבל השעון גילה לי אספקטים חדשים לגבי מצבי. את חצי המרתון רצתי בדופק ממוצע של 185, ומקסימלי 200. וכל זאת במהירות מעוררת תדהמה של בערך שש דקות לקילומטר, כולל הפסקות הליכה לא מועטות. לדופק 180 הגעתי כבר בדקה השנייה. Clearly, הדברים היו טעוני שיפור. ולכן, כשאמרתי ליקירתי שאני שוקל להצטרף אליה למרתון, היא התנתה את העניין בכך שאתאמן מסודר, ולא בחורניות המעט שחצנית שאיפיינה אותי עד אז.

את רן וטלי פגשתי לפגישה ראשונה באפריל. תוחקרתי כראוי, ורן אמר שקודם כל צריך לעבוד על הספק הנשימה שלי כדי להגדיל את טווח הדופק. הם שאלו אם יש לי מטרת זמן לגבי המרתון, ואמרתי שלא, כל עוד זה יהיה מתחת ל-4 שעות.

רן הבליע חיוך, שהייתי צריך לשים אליו יותר לב, והתחלנו.

אם נקפוץ לסוף, את המרתון רצתי בדופק ממוצע שעלה לאיטו מ-150 ל-175, ובמהירות שעלתה לאיטה מ-5:20 לקילומטר ל-4:40. באימונים הראשונים, בכל מהירות, נמוכה ככל שתהיה (ונמוכה היא היתה), הדופק עבר את ה-170 מייד. תוך כלום זמן טלי הצליחה לחנך אותו להישאר באיזור ה-150, אם צריך. דופק המנוחה שלי ירד ממעל 90, לאיזור ה-65. ואם להאמין לריי קורצוויל בספר Fantastic Voyage: Live Long Enough to Live Forever – הורדת הדופק הזו כשלעצמה הוסיפה לי אחוזים לא ספורים של שנות חיים.

כך שמאפריל, נכנסתי לשיגרת האימונים של אנדיור. גיליתי דברים מדהימים. התברר לי שכמעט בכל יום יש חמש ושש בבוקר. עברתי את מחסום הטייץ, כמו שפס השיזוף המגוחך מעל לברך, שנראה לי כבר צרוב בעור, מוכיח.
הצלחתי להתגבר על הרפלקס המותנה לעבור להליכה כל פעם שאני רואה את הצירוף רן-בן שמן, והבאתי את טכניקת יניקת הג'לים לדרגת אומנות. שאבתי אינפורמציה ככל שניתנה לי, ועם חברים כמו מוני ואבי, ניתנה גם ניתנה. גיליתי מהירויות חדשות, וטכניקות חדשות לעבור קילומטרים קשים (ספירת צעדים, התחליף האולטימטיבי לכבשים). התחלתי להתכוונן למרתון שיירד מארבע שעות, כש-3:50 נראה לי ישים, ו-3:45 פלאי, אבל לא בלתי אפשרי.

ארבעה ימים לפני המרתון, כל התוכניות קרסו. באימון האינטרוולים האחרון, בו סימלצנו כניסה לתחרות, ננזפתי. רן אמר לי שאמנם אסטרטגיה שמרנית למרתון היא לגיטימית, אבל שלי גובלת בטימטום. מהצד השני של הגבול. שאין שום סיבה לבלות זמן מיותר על המסלול. טסתי לאמסטרדם מהורהר, וביומיים שלפני התחרות לא הייתי קומוניקטיבי במיוחד. בסופו של דבר, בגלל ציטוט מפי צביקה (you do not have a second chance for your first marathon), החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית, של 5:20 לקילומטר. בעירבון מוגבל – להרשות לעצמי לסטות ממנה אם ארגיש טוב.

קלישאה, אמנם, אבל אין טובה ממנה לתאר מה קרה לנו, לכולנו, באמסטרדם. "קשה באימונים קל בקרב" היא ה-understatement של השנה לתיאור העניין. כל אימון ריצה ארוך ביום שישי היה קשה יותר מהריצה באמסטרדם. לא קיר, לא גדר, לא משוכה, לא באמפר. המירוץ עבר באופוריה. פלאטו, בטמפרטורה אידיאלית, עם קהל נחמד אם כי צנוני מעט, עם שני מעברים צפופים משהו בפארק מדהים, עם ריצה בתוך העיר ובסביבה כפרית, עם תוצאה שלא קיוויתי לה ועם סיום מהסרטים באיצטדיון אולימפי – לא יכולתי לצפות למשהו טוב יותר.

על בירה בערב, בפאב אמסטרדמי מקסים, אמרתי לסוזי וגדעון שלא זכורה לי מטרה ממוקדת אחרת כזו במהלך החיים, עם תוכנית כוללת, ברורה ומובנית עטופה בגישת הנחייה הוליסטית, וכזה כיף בסיום.

גדי מזור