כל הכבוד!! הם עשו זאת!!
שבעה ימים מאתגרים ומפרכים שכללו 250 ק"מ הסתיימו היום בהצלחה.
את המקטע האחרון של המסע רצו השניים יחד, זה לצד זה, במשך 1:32, וסיימו אותו בגאווה ובסיפוק כשדגל ישראל בידיהם.
שלוש קבוצות הוזנקו הבוקר במרווחי זמנים של שעה, ב 10:00,9:00 וב 11:00 על מנת שכולם יסיימו, פחות או יותר, באותו זמן. מוני ואביב הוזנקו ביחד עם 50 החזקים ביותר, ביניהם האלוף הדרום אפריקאי!!
בטבלת התוצאות הסופיות הגיע אביב למקום ה- 45 ומני למקום ה-53 בזמן ריצה מצטבר של למעלה מארבעים שעות בשבוע.
לפני שעה קלה הגיע טלפון ראשון אחרי שבוע במדבר שכוח האל. טרם התקלחו וטרם גילחו את זיפי זקנם, התקשרו להרגיע את הרחוקים, הדואגים והמתגעגעים.
נראה שהם מלאים סיפורים על קורות ה"שבוע ההזוי", כך כינה אותו מוני – על האירועים בדרך, החברים לאוהל, המדבר, הסינים, הארגון ועל מה לא.
שניהם מרגישים מצוין ונשמעים שמחים ומאושרים.
עשר דקות אחר כך הגיעה הודעת הדואר האלקטרוני שנכתבה ע"י מוני אחרי "היום הגדול":
"רן כתב לי שהמיילים שלי מפורסמים באתר – צריך לבחור מילים…
ראשית, אנחנו מרגישים מצוין, נחים ומתאוששים לקראת 14 ק"מ אחרונים לקו הסיום. את היום הארוך אביב ואני רצנו ביחד, וזה עזר לנו לשמור על שפיות במשך 13 שעות חמות וכואבות. היות וכולם היו כבר מאוד עייפים, התוכנית המקובלת הייתה לרוץ כמה שאפשר, ולעבור להליכה עד הסוף. כנראה שאותנו הרגילו לסבול יותר, שמרנו על משטר של ריצה / הליכה עד הסוף.
במהלך היום הארוך היינו עסוקים רק במה נאכל בקאשגקר.
הגענו למחנה בסביבות 22:00 כואבים בכפות הרגליים, אבל מרוצים. קפצנו להשתכשך בנחל, פיפי ולישון. במשך כל הלילה המשיכו להגיע רצים או מדדים. אחרונים הגיעו רק בצהרים.
מצחיק לראות את כולם הולכים במחנה כמו ברווזים – מלא שלפוחיות. היום גיליתי שגם אני חטפתי אחת, לאות הזדהות עם כל הסובלים. עד כה אף שלפוחית. הרגליים המכוערות שלי נראות פתאום מה שכולם היו רוצים…
כולם מנסים היום להשיג אוכל, אתמול רצו לחסוך משקל וזרקו הכל, בתקווה שיהיה ממי לקחת במחנה. אביב ואני שומרים על השקיות שלנו מכל משמר.
ועתה לבשורה הגרועה מכולם – לא להיבהל….
כפי שאתם יודעים, או שלא, אביב ואני חלק ממחקר רפואי, שבודק תגובות פיזיולוגיות של הרצים בתחרויות כאלה. מלבד העובדה שתרמנו דם כל בוקר במחנה, מדדו לנו אחוזי שומן לפני התחרות והיום, לאחר שבוע. לא תאמינו – לא השלנו אפילו אחוז שומן! האם מישהו יכול להסביר את זה?
רק שתדעו שאביב ואני חיכינו כל בוקר בקוצר רוח, כל יום, לפתיחת אוהל המדיה כדי לקרוא את הברכות והמכתבים של כולם – אין דבר יותר מחזק ומרגש מזה…
אנחנו זקוקים נואשות לאמבטיה ומסז' – אמרו שיש במלון…"
השניים ישובו לארץ, בע"ה, עוד יומיים. סיפורים, תמונות וסרטים יהיו ודאי למכביר.
לא מעט אנשים תמהים ומסתקרנים – איך מחליטים ללכת לאתגר כזה? איך מתכוננים אליו? מה אומרים על זה בני המשפחה? מה קורה עם בת הזוג?
ובכלל – איך נראה "מאחורי הקלעים" של מסע כזה.
על כל אלו כתבתי ספר, במהלך עשרת החודשים האחרונים. הפרק הראשון, מספר על קבלת ההחלטה והפרק האחרון, החותם את הספר – על המסע עצמו. הספר חושף בגילוי לב, את החודשים טרום המסע, נוגע במעגלים רחבים, קרובים ורחוקים, מעבר לאימונים עצמם, ויש בו כדי לעניין מגוון רחב של קוראים, בין אם ספורטאים ובין אם לאו.
הספר הנקרא "אמת או חובה", ייצא לאור תוך מספר שבועות (אין ברירה, צריך היה לחכות לסיום התחרות…).
ההכנסות ממכירת הספר תוקדשנה כולן, לעמותת "רצים מהלב", עמותה שהוקמה ע"י בכירי האתלטים ממוצא אתיופי, מבכירי הרצים בארץ, ביניהם זוהר, מאמן באנדיור.
עמותת "רצים מהלב" שמה לה מטרה לאתר ילדים ממוצא אתיופי, בעלי פוטנציאל להיות אתלטים מצטיינים, שבעזרת טיפוח והכוונה מתאימים, ייצגו את ישראל בכבוד בתחרויות בינלאומיות שונות.
ילדים אלו ילמדו במסגרת החינוכית של פנימיית "בן שמן" ובמקביל יאומנו ע"י זוהר וחבריו, מייסדי העמותה שעושים מלאכת קודש זאת בהתנדבות, כמובן.
כספי התרומה מיועדים לתמיכה בילדי "רצים מהלב" – רכישת ציוד, מחנות אימונים, הסעות, הרשמה לתחרויות וכיוצא בזה.
אני רואה בפעילותה של עמותה זו, לא רק דרך לקידום ספורט הריצה בארץ ואמצעי למימוש הפוטנציאל של הילדים, אלא גם סיוע בקליטת עליה תוך הבלטת הייחודיות והמצוינות של העדה האתיופית בתחום האתלטיקה הקלה, ויותר מזה, שליחות ציונית וייצוג מכובד של ישראל בתחרויות ספורט בעולם.
בינתיים, כולנו מחכים לשובם של אביב ומוני בריאים ושלמים.
אמן! אושיק פלר
Leave A Comment