זה התחיל ברומא, בחצי המרתון הלילי בו השתתפתי. אלסיו, נציג איגוד הספורט האיטלקי, הציע לי להשתתף ב "ראלי אגן הים התיכון", מרוץ שליחים שייתקיים בחודש נובמבר, בהשתתפות נציגויות מכל ארצות אגן הים התיכון, כאשר כל רץ ירוץ 15 ק"מ.,
הלוקיישן – עיירה קטנה וציורית בשם Tranquinia אי שם באמצע כלום, בואכה טוסקנה.
"האירוח עלינו". כך אמר.
חלון הזדמנויות לא מפספסים.
"אנחנו באים" או ליתר דיוק "אנחנו באות". ארבע גראציות, כולן בנות חמישים פלוס.
(למעט הגברת בן דורי)
שינוי באורך המסלול, והוא מתקצר ל-5 ק"מ בלבד לכל אחת מאיתנו. אפילו להתאמן לא צריך. ב ר ג ו ע
אנני, סוזי, רותי ואנוכי אורזות מזוודה, ועם ברכת הדרך של אדידס ישראל, שנותנת לנו חסות וכסות לגופינו, "הלו רומא, היר וי קום".
רומא יפהפייה. קצת קולטורה, קצת אדריכלות, הרבה אוכל טוב, קורט ותיקן, פה ושם חנויות. רק דבר אחד לא נכנס לנו ברזולוציה, הריצה. למה להטריד בזוטות? עוד מטבע ל"פונטנה די טרבי" עוד טירמיסו, פה פיאצה, שם קאפלה.
רצות כל בוקר חצי שעה ברחובות העיר, חוצות את הנהר, גומעות את הפארק של וילה מדיצי, ברגוע, שלא נתעייף חלילה. החיים מחייכים אלינו.
ערב המרוץ, פוגשות את המשלחת הספרדית. ריקרדו בן עשרים, גג עשרים ואחת. מדורג תשיעי בספרד. בדרך כלל פייסר של שלוש שעות במרתונים, וברזומה שלו מספר תחרויות איש ברזל.
אני מתחילה לזהות את הבעייה. סוזי ואנני עדיין לא מפנימות.
שואלת את ריקרדו בכמה זמן להערכתו הוא ירוץ את ה-5 ק"מ. הוא עונה "ארבע עשרה דקות". להזכירכם, לנציגות ישראל זה ייקח יותר מכפול.
במלון, אנחנו פוגשות את הנבחרות של טורקיה. הטורקים תוקפים בשתי נבחרות. אחת מקצוענית והשנייה של חבורת גברים בני חמישים פלוס. יש תקווה.
בוקר יום התחרות. כולנו בכיכר העיר. ראש העיר אומר חג, עוטה על גופו את סרט העיר בשלושת צבעי דגל איטליה, כמו בתחרות מלכת יופי פריפריאלית, משהו סטייל מוסוליני. ברקע מוזיקת טרנטלות איטלקית. שמונה מדינות, שמונה עשרה נבחרות. איטלקים, מרוקאים, לבנונים, ספרדים, צרפתים ואנחנו. את המצרים איבדו אי שם ברכבת התחתית של רומא, ועד היום לא מוצאים אותם. כל המשלחות צועדות במצעד צבעוני ברחובות העיר. סוזי נושאת את דגל ישראל, היא מניפה אותו בגאווה גבוה מעל כולם, ואני עם שלט מדינת ישראל. אנני ורותי מנפנפות לילדי בית הספר של טרקוויניה שעומדים בצידי הדרכים ומוחאים כפיים. הזוי לחלוטין. אשכרה סרט של פליני .
קו הזינוק.
אנני הגרילה להיות הראשונה. אחריה תרוץ רותי, אני שלישית, וסוזי תקנח בספרינט אדיר.
יריית הפתיחה ואנני מזנקת.
הכרוז האיטלקי מכריז כי כל אישה שמתחרה, מקבלת שלוש נקודות זכות, ולא שוכח לציין כי לנבחרת הישראלית ששלחה ארבע נשים – יש כבר שתים עשרה נקודות זכות, וזה עוד לפני שאנני יצאה לדרך. בנוסף לזה, למרות שהנבחרת המרוקאית היא המועמדת לזכייה, הוא צופה הפתעות מהנבחרת הישראלית לקראת סוף המרוץ, בגלל אותן נקודות זכות.
המרוקאים לא מאכזבים. אחרי שלוש עשרה דקות הרץ הראשון מגיע. לאט לאט כל המשלחות עושות חילוף. רק רותי והנציג הלבנוני נשארים אחרונים. בצעד חסר תקדים, רותי אוחזת בזרועו של הלבנוני והם פוצחים במחול דבקה מסורתי לקול צהלת הקהל שרואה את מיתוס השלום במזרח התיכון קורם עור וגידים ממש לנגד העיניים.
הנה מגיע הרץ לבנוני הראשון ורותי נותרה בודדה.
הכרוז לא מפסיק להזכיר לנו שהמשלחת הישראלית טרם עשתה חילוף, "יזראל נו קמביו". הוא לא מדבר יותר על ניצחון קבוצת הנשים הישראלית על קבוצת המרוקאים.
אנני מגיעה, מעבירה המקל לרותי ומספרת חוויות מהמסלול.
מתברר שזה אחד המסלולים היותר יפים שזכינו לרוץ בו. הוא מתחיל בעלייה שמעלה דופק לשמיים ומיד אחריה ירידה תלולה שזקני בן-שמן לא זוכרים. נוף עוצר נשימה, כרמים, שדות, בתים מבודדים, כלבים ויער. שני ק"מ בשטוח, ואז שוב עלייה. מה שירדנו קודם עולים חזרה. ארוך ובלתי נגמר.
הרץ השלישי המרוקאי מסיים. עברו ארבעים וחמש דקות.
סוזי ואני מביטות זו בזו ולוקחות החלטה לרוץ ביחד כדי לחסוך זמן. (ובושות). ברור שאנחנו ברגע זה פסולות. גם הלבנונים מאמצים את הרעיון.
כך ששוב מצאנו את עצמנו עומדים על קו הזינוק, שתי ישראליות ושני לבנונים, מחכים למשיח.
הרץ המרוקאי הרביעי הגיע, הם סיימו ב-1:01 שעות. סוזי ואני טרם יצאנו, אפילו הרץ הלבנוני מגיע. נשארנו בודדות.
הדקות נוקפות, הכרוז לא שוכח להזכיר לנו את מצבנו "יזראל נו קמביו", אנשים מסביב מנסים לעודד, ואנחנו כולנו חיוכים.
רותי מגיעה, ואנחנו בדרך.
המטרה – לעבור את הלבנונים. מאמינות בכוחנו להשיג אותם, אנחנו פורצות קדימה. העלייה רק נראית ידידותית, ולקראת הסוף אנחנו מתחילות לשרוק במקום לנשום. מאחורינו נוסע האמבולנס. הוא ילווה אותנו עד קו הסיום.
הנוף עוצר נשימה, הריאות מתמלאות אויר צלול, הירידה תלולה ומפחידה והכביש קצת רטוב.
רק לזכור מה מני טחן לנו במוח בירידות של בן שמן. גוף אחורה? צעדים קטנים? גדולים? אין זמן, קדימה בעקבות לבנון.
אנחנו רואות את הרץ הלבנוני בטווח השגה. מגבירות. מה לא נעשה למען מדינת ישראל.
מגיעות ללבנוני. מנסות לעודד אותו. "בוא איתנו, נסיים כולנו יחד עם ידיים מונפות". הוא רוצה אבל לא עומד בקצב. אנחנו עוברות אותו, מקוות שהאמבולנס יעבור ללוות את הלבנוני, אבל לא, הוא דבק בנו עד לסוף המר.
הגענו לקו הסיום, כל הקהל שואג ומוחא כפיים. המון סימפטיה. המון כבוד.
אנשים ניגשים ולוחצים את ידינו. מעריכים את הדרך, את המאמץ לבוא עד איטליה בשביל שלושים דקות ריצה. (טוב, המרוקאים באו בשביל רבע שעה) אפילו התורכים הקשישים סיימו כבר. לעולם אל לנו לזלזל ביריב.
אז לא לקחנו מדלייה. כלום לא קרה.
להיפך.
ולגבי שנה הבאה??
נראה לי שלא יזמינו אותנו….
נילי בר לב, אנדיור
Leave A Comment