Hello New York goodbye old me

ההחלטה
הרעיון הנועז מבחינתי לשבץ את "שלט" ריצת המרתון במפת הדרכים שלי, נולד ממאמר מרתק שקראתי לפני מספר שנים. במסגרת אחד מהמוספים של יום שישי, כתב עופר שלח מסמך מרגש שסיכם את רשמי ריצת המרתון הראשון שלו, כמדומני, בפריז. המאמר נגע בי והפך את התחושה הכללית סביב המושג "מרתון" למוחשית. ההחלטה להפוך לרץ מרתון עתידי הייתה ברורה ומיידית, על אף שהיה לי ברור שעוד יידרש זמן מה להפוך אותה לממשית. בתפיסתי עולמי אני רץ למרחקים ארוכים על אף שהתפיסה באה אצלי לידי ביטוי עוד לפני שהתחלתי לרוץ ממש. ההחלטה שגיבשתי התבססה על תפיסת עולם זו, ולאורך המסע שלי במסלולי הדרכים שב וצץ לו שלט המרתון בעוצמות שונות עד שהבשילו התנאים להצבתו כשלט מוגדר שאליו ממוקדת הנסיעה הקרובה.

ההתגבשות
במהלך טיול משפחתי באיטליה, שערכנו בפסח האחרון, התגבשו אצלי באופן תת מודע שתי החלטות שעימם שבתי לארץ. האחת הייתה הכרה כי נדרש שינוי מהותי בכיוון ההתפתחות המקצועי שלי, דבר אשר מצדיק עזיבת מקום העבודה הנוכחי שלי. במקביל וללא שום קשר לכך התגבשה אצלי התובנה להציב את פריז 2010 כיעד מוחשי וממשי, ותרמו לכך גם רשמי הריצה של נילי בפריז. מהר מאוד התברר לי שההחלטות אלו שזורות זו בזו. היכולת להעביר את המסע המקצועי שלי להילוך ראשון ולפנות מקום לפרויקט המרתון הייתה משמעותית, ואפשרה לי את השקט הנפשי שהיה דרוש לי כדי להתמקד ולהיכנס למסע רגשי מרתק למקומות חדשים.

הצעד הראשון במסע היה יצירת מחויבות הדדית שלי ושל המסגרת המקצועית המאמנת והתומכת למהלך. הבסיס למסגרת זו היה כניסה למשטר תזונה שיביא לירידה של 25 ק"ג ממשקלי העודף בתוך חצי שנה וכניסה למשטר אימונים מלא, דבר אשר עליו הקפדתי שלא להקפיד במהלך שלוש שנות אימוניי הראשונות בקבוצה. היעד שהוצב היה ריצת מרתון בנובמבר, כך שפריז הומרה בניו יורק ומאי הוקדם לנובמבר. לוח הזמנים הצפוף יצר אצלי חששות ביחס למידת יכולתי לעמוד במשימה והכניס אותי למודעות כי מרחב התמרון שלי מצומצם לנוכח חוסר היכולת לתקן טעויות בתנועה.

לאורך המסע, ובעיקר בתחילתו הקפדתי ליצור מחוייבות עם הסביבה הקרובה אלי ביחס לכוונתי להשלים את מרתון ניו יורק. בכל הזדמנות הצהרתי על מהלך זה גם אם לעיתים, ובמיוחד בתחילת הדרך, כאשר משקלי עלה על 120 ק"ג, הדבר עורר הרמת גבה ואף חוסר אמון מסוים. כשסיימתי את תפקידי הקודם ונשאלתי לגבי המשך דרכי ציינתי כי הפרק הבא שלי הוא לרוץ מרתון. כשנסעתי בתחילת תוכנית האימונים לטיול ג'יפים במונטנגרו, הקפדתי לקום כל בוקר לריצה בהתאם לתוכנית האימונים ולהפוך את הנושא לאחת מהסוגיות המרכזיות של כל הקבוצה במהלך אותו שבוע. בניית המחוייבות עם הסביבה הייתה כמובן הדדית. החברים הקרובים אשר מכירים מקרוב את הלכי נפשי ואת העקשנות והנחישות המאפיינים אותי, חיזקו אותי באמונתם ביכולת להשיג את המטרה. באופן זה יצרתי שקיפות ביחס למחוייבותי למהלך מחד, וזכיתי לפרגון ולחיזוק עקיף לאורך כל הדרך מאידך.

הדרך
על פי רוב הדרך אצלי חשובה פחות מהתוצאה ולא פעם אני שואף למטרה חדשה עוד לפני שהצלחתי ליהנות מפירות ההנאה של השגת המטרה הנוכחית. אולם, במקרה זה, מייד בתחילת המסע, חשתי כי הדרך תהיה מהנה כמו השגת המטרה עצמה. במהלך המסע בשבילי החיים, לכל אחד נקרות הזדמנויות לאירועים מכוננים אשר משפיעים על המשך התפתחותו או מהווים בסיס איתן הצרוב בזיכרון האישי כאבן דרך במסלול ההתפתחות וההתקדמות במפת הדרכים. גם אני נושא עמי מספר אירועים שכאלו.

בחיי הבוגרים עמדתי בפני מספר התמודדויות אשר חייבו אותי לנהוג בנחישות על מנת להשיג את המטרה אותה הגדרתי. ניסיון העבר לימד אותי שבכל אותם מקרים בהם האמנתי באמת ובתמים במטרה, הצלחתי להשיג אותה באמצעות כניסה לתהליך של ריצה ארוכה, על פי רוב עם משברים בדרך שהיוו את היסודות להשגת ההצלחה ולהגברת התחושה המתוקה של ההישג הנלווים להגשמתה.
אחד הניצחונות המשמעותיים שלי היה על המערכת הצבאית. התגייסתי עם פרופיל נמוך לחיל האוויר לקורס עורפי. לי היה ברור שהשירות שאחווה יהיה קרבי. בדרך לא דרך ותוך הליכה על הגבול הדק שבין המותר לאסור, באמצעות פנייה לגורמים בפיקוד הבכיר, הצלחתי בתוך תקופה של שלושה חודשים לעבור לחייל קרבי ולסיים את השירות הצבאי בדרך אותה ראיתי לנגד עיני טרם הגיוס. גם ללימודי באוניברסיטה הגעתי לאחר תקופת הכנה של כשלוש שנים במהלכה נדרשתי להשלמת בגרות ולמכינה בירושלים, תקופה זו אפשרה לי להתקבל ללימודי הכלכלה בתל אביב. וגם כאן הצלחתי להגשים שאיפה שקיננה בי עוד במהלך השירות הצבאי ועמדה בסתירה ליסודות אותם נטעתי בתיכון.
עוד בהתחלה ברור היה לי כי פרויקט מסע המרתון יהיה צומת נוסף במפת הדרכים, אשר אנצור בליבי להמשך התפתחותי.

תחושה זו התחזקה ממספר סיבות אותן חוויתי, אשר כולן התאפשרו לאור היכולת שלי להציב את הדבר כנושא מרכזי בשגרת היום יום שלי למשך החודשים שנדרשו לכך:
• הצלחה – כבר בתחילת הדרך התחלתי לחוש את פירות ההצלחה. המשקל העודף התחיל לרדת בקצב מסחרר של למעלה מ-7 ק"ג בחודש. הגוף נהיה קל יותר. הצורך לבצע פרויקט משולב שכלל תוכנית אימונים ותוכנית תזונתית הובילו אותי להכרה כי בסיס איתן לריצת מרתון אוכל להשיג רק בעתיד, כאשר אדרש לתוכנית אימונים ממוקדת. בשלב זה, לנוכח ההתמודדות הכפולה, הצבתי יעד שמרני של 5 שעות ריצה, יעד שהתברר כריאלי. לאורך הדרך כיננו בליבי חששות כי קפצתי גבוה מדי ואולם ההכרה כי ללא מטרה קרובה ושאפתנית שלא סובלת טעויות לא הייתי מכניס את עצמי למשטר מחייב וקפדני, אפשרו לי להגיע לשלמות עם הדרך וסייעו לי להתמקד במשימה.
• תמיכה – הפרויקט המשולב אפשר לסביבה החיצונית לחוות את השינוי שעברתי מאז הכניסה לתוכנית באופן מוחשי. בנקודת זמן במסע התחלתי לקבל מהסביבה בכלל ומהקבוצה בפרט פרגון בעוצמת אדירה. במהלך אחד הטיפוסים בחזרה מנס הרים הוצע לי להצטרף לריצות שטח. בהמשך, הריצות הקבוצתיות ובעיקר ריצות השטח בבן שמן, הפכו לחיבוק קבוצתי מחזק. נהניתי מפירות ההצלחה ומהפרגון הרב שנלווה לתהליך והתחלתי להרגיש שייכות לקבוצה ולהזדהות עם הערכים הבלתי פורמאליים שלה. אני מקווה כי תחושה זו אינה ממכרת מדי.

 
• הנאה – במהלך תקופת האימונים לקחתי חלק במספר לא קטן של ריצות שטח. ריצות אלו היוו את הבסיס להשגת המטרה והן אלו שנצרבו עמוק יותר בזיכרון שנותר מתקופת ההכנה. דליה, שהכניסה אותי לעולם זה, לקחה אותי "למקומות אחרים". מעבר לבנייה, לחיזוק ולקפיצת המדרגה שאותן ריצות העניקו לי בבניית הבסיס, הן היוו חוויה מרתקת ומומלצת ללא קשר ליעד הניצב. ריצה בשטח בסביבה לא מוכרת כדמות בדידה במרחב אין סופי נותנת הזדמנות לחוות ריצה מסוג אחר, וכמובן להכיר בדרך זו אנשים חדשים. היציאה בשעות הבוקר המוקדמות לריצות השטח, אשר חלקן התחיל לתוך החושך ואל עבר הזריחה שצבעה את ההרים באור אפור של שחר, באור אדום כתום של זריחה, ובאור לבן של בוקר העניקה לי תחושה כאילו אני חלק מסרט טבע. היו כמובן ריצות נוספות שהאחרונה שבהן ריצת "המשולש". במשך ארבע שעות תמימות הקפתי את המשולש (לטרון, נשר, כרמי יוסף, נחשון וחזרה ללטרון). רצתי על פי תכנון מוקדם, עם נקודות מים שהצבתי בדרך מ"ג'ל" ל"ג'ל". כשהגעתי חזרה לרכב כעבור 32 ק"מ של ריצה רציפה הבנתי שגם אני יכול ושבסוף הכול בראש.

מתוך רצון עז להצליח במשימה, ולנוכח חולשתי להתמודד עם קושי בריצה, ובמיוחד בשלב זה שבו קצב הריצה שלי נמוך מקצב ההליכה, קיימתי מספר שיחות לחיזוק הבסיס המנטאלי ולבניית ארגז הכלים הדרוש. קיימתי מספר שיחות כאלה עם רן, שיחות בהן הוא נטע בי את האמונה כי אני בדרך הנכונה ושרטט במדוייק את הצפוי לי במהלך הריצה ואת החוויה בה אקח חלק.
בהמשך שוחחתי גם עם ליאור זך מאור, אשר צייד אותי בשני כלים משמעותיים – האחד לרוץ מג'ל לג'ל דבר שהתברר עבורי ככלי מצוין שגיבה אותי במהלך הריצה. ואילו השני – בבסיסו עמד הרעיון כי הריצה מתחילה באמצע המרוץ, כך שמחצית המרתון הינו החימום אותו צריך לשים בצד ולהתחיל לרוץ כמחדש בחצי השני. כיוון שכאמור הכול בראש הכלים היו לי לעזר הן בשלבי ההכנה והן במהלך הריצה עצמה.

המסע לניו יורק
את המסע לניו יורק התחלתי שבועיים לפני הריצה עצמה. המרחב ממנו נהניתי במהלך החודשים האחרונים אפשר לי לקחת חופשה ארוכה ולהקדים את היציאה לניו יורק ביחד עם נועה בתי, וביחד פרצנו גבולות חדשים. מייד בהגיענו לניו יורק חשנו באווירה העוטפת את העיר לקראת המרתון המתקרב; בביקורת הגבולות הקפדנית קיבלתי יחס אוהד, ובכניסה לעיר חשתי שאני שותף לאירוע מרכזי המלווה בפרסומות בכל פינה.

ברחבי העיר רץ סלוגן ענק שכלל את הביטוי Hello … goodbye עם מגוון רחב של תכנים שמהם הושלם המשפט. עם הרצף Hello New York goodbye old me הזדהיתי יותר מכל ולא רק בגלל שזה שיקף את התחושה שנבעה מכברת הדרך אותה עברתי בחודשים האחרונים, אלא גם לנוכח הצורך להפנים מסר זה ולהבטיח את המשך הצעידה בדרך החדשה לעבר מטרות נוספות והשמירה על הישגי העבר, מתוך הכרה ששינוי נוסף, חוזר, מהסוג אותו חוויתי, עשוי להיות בלתי אפשרי.

כושר הארגון האמריקאי היה יוצא דופן. על אף הצורך לטפל בלמעלה מ-50 אלף רצים, בשום שלב לא חשתי בתורים עמוסים ואפילו חלוקת הערכות בEXPO- ערכה מספר דקות. האיסוף והפיזור של הרצים בנקודת המוצא התרחשו ביעילות כאילו מדובר באוטובוס אחד. בנקודת הזינוק אשר ריכזה את כל הרצים, עומס הרצים לא הורגש עד כדי שעלה בידי למצוא לי חלקת המתנה פרטית. הארגון היעיל איפשר להתרכז במשימה המרכזית ולהרגיש עד כמה אני נוטל חלק באירוע בינלאומי בקנה מידה גדול.

הריצה
ביום הריצה השכמתי קום, הגם שלא ניתן להגדיר את השעות שקדמו לכך לשינה אמיתית; יצאתי לדרך לקראת הזינוק עם חששות כבדים ביחס למידת יכולתי להשלים את המשימה.
הזינוק המחיש את גודל האירוע וערך למעלה מחמישים דקות, אשר במהלכן הזניקו באופן הדרגתי, גלים גלים, את הרצים. זינקתי באחד הגלים האחרונים. מבעוד מועד הכנתי לעצמי חולצה ממותגת עליה הודפס שמי ודגל הלאום. מהלך זה התברר כמוצלח למדי ואיפשר לי לנהל לאורך כל מהלך הריצה רומן אינטימי מתמשך עם הקהל. במקום להיות רץ אנונימי, אחד מתוך חמישים אלף, כאילו הפכתי לרץ מוכר. נראה לי ששמי נקרא במהלך הריצה יותר משנקרא במהלך כל חיי יחד. העידוד האישי תרם לתחושת חיוניות לאורך הריצה, וכן היה לו ערך מוסף משמעותי בחיזוק התחושה כי ביכולתי להשיג את המטרה.

כפי שרן תיאר לי שבועות לפני מועד הריצה, בחלק הראשון של הריצה הרגשתי כאילו אני רץ להנאתי על פי הספר, בתוך בועה, מרחף ברחובות. כך חלפו במהירות שלושים וחמישה הקילומטרים הראשונים ללא קושי משמעותי. אני סבור כי שיטת המדידה האמריקאית, כלומר השלמת עשרים ושישה קטעים של מייל אחד, ולא ארבעים ושניים קטעים של ק"מ, מקלה על ההתמודדות והופכת את הריצה לקצרה יותר ולמהירה יותר. הנתונים שאספתי לאורך החלק הראשון והחלק המרכזי של הריצה הצביעו על קצב טוב ומבטיח. אינדיקציה זו המריצה אותי לאורך כל הדרך והכניסה אותי לתחרות פנימית מבוקרת. במהלך הריצה סיגלתי לעצמי פעולות רוטיניות שהפכו את הריצה כולה לאקטיבית – המתנה לרטט שעון הגרמין כל ק"מ, חציית קו המייל וכניסה למעגל השתייה, ודו שיח עם השעון ביחס למועד אכילת הג'ל הבא. בתווך היה הקהל והלהקות שעודדו ועולם הדימויים ביחס למהלך הריצה ולחוויה הצפויה בקו הסיום, אותו שרטטתי לעצמי במהלך תקופת האימונים.
הניסיון אותו צברתי בריצות שטח "השטיחו" את השיפועים.

בעוד שחלק לא מבוטל מן הרצים עברו להליכה בכל עת שנתקלו בשיפוע קל במעברי הגשרים, עבורי היה זה עוד טיפוס במרחבים הפתוחים. בתוך הבועה אליה נכנסתי פיתחתי מודעות עצמית ביחס לתחושות המשתנות. מודעות זו אפשרה לי לחוש בהתכווצויות שרירים בזמן אמת ולהגיב אליהן באופן מדויק. פעמיים לקחתי כדורי מלח, פעמיים עצרתי לרגע לצורך בלימת ה"נעילה" ופעם אחת אכלתי חטיף אנרגיה. נמנעתי מלהיסחף לרגשות ולהאיץ שלא לצורך את הקצב, הגם שגם כך רצתי במהירות גבוהה יותר מהמתוכנן ובקצב שבשלבים מסוימים אמור היה להוריד אותי מזמן של חמש שעות. אכלתי על פי השעון ג'ל ושתיתי בכל מייל משקה איזוטוני ומים.
משבר נקודתי פקד אותי לקראת הק"מ ה-35. משום מה עברתי באופן בלתי נשלט להליכה. מהלך זה העביר את הקהל התומך לפוזיציה חדשה של גוף "עוין". אחד הצופים אף צעק לי .THIS IS NOT THE WAY TO DO IT זיכרון השיחה עם ליאור ביחס לחששות שלי החזירו אותי תוך דקות ספורות למסלול הריצה. צעדתי כ-200 מטר עד נקודת השתייה הקרובה. לגמתי שתי כוסות משקה איזוטון והמשכתי בקצב ריצה מבוקר, מקשיב לרגליים ולשרירים הנוטים להינעל. בנקודה זו התחלתי למעשה את החלק השני של הריצה. הקושי שהיה טמון בחלק זה של הריצה היה מוכר לי והוא דמה לתחושה הגלומה במקטע הריצה בטריאתלון. ידעתי כי פרק הזמן שנותר לי מסתכם בשלושה ג'לים ובפחות משעה. מנקודה זו אטמתי את עצמי והמשכתי בריצה עד קו הסיום.

בניגוד להיגיון, המייל האחרון היה בבחינת קטע אין סופי. כל מטר היה איטי מקודמו, שיפועים קלים נראו כטיפוס בלתי אפשרי. נקודות הציון שתדירות הופעתן גברה נשארו סטטיות ונדמה כי לא התקרבתי אליהן. שער הסיום נגלה רק במאה המטרים האחרונים וחצייתו הייתה מפתיעה.
בניגוד להמולה שהייתי חלק ממנה במרבית הריצה, עם חציית השער מצאתי את עצמי עומד בדד בסביבה שקטה, יוצא מהבועה וחש שכל העסק הזה נגמר מהר מדי, ומעכל לאיטי את העובדה כי עוד משימה הושלמה השבוע.

הניצחון
במהלך השבועות האחרונים התמודדתי על תפקיד ניהולי בחברה עירונית. את התהליך התחילו עשרות מועמדים ואני החלטתי לנצח בו. חל בי שינוי לאור מימוש רעיון המרתון, הן ביחס למבנה גופי והן ביחס לעוצמה החיובית שקרנה ממני. שינוי זה הוביל ליצירת שפה משותפת במהלך מפגשי הראיונות, לכן על אף שבשלב מסויים לא הייתי המועמד המוביל – ניצחתי במהלך. בעודי ישוב על ספסל במרחבי המול בוושינגטון הבירה קיבלתי שיחת טלפון, שסגרה לי מעגל ופתחה לי אופק חדש בעיתוי מוצלח למדי.

לניצחון זה נלווה כמובן הניצחון בריצה עצמה. מאה מטר לאחר נקודת סיום הריצה, עמדה נקודת חלוקת המדליות. האמריקאים כמו האמריקאים, מנוסים באירועים כגון אלו. למרחק שבין נקודת הסיום לבין נקודת הענקת המדליות חשיבות רבה. סיום הריצה מחייב זמן התאוששות מנטאלי אשר במהלכו מתבררת עוצמת ההישג, במקביל להתאוששות המיידית הכרוכה במעבר מריצה להליכה. הצעידה האיטית לקראת עמדת המדליות מעניקה את הזמן הדרוש להכיר בזכות למדליה זו. מבחינתי זו הפעם הראשונה בה הוענקה לי מדליית זהב, מדליה על היכולת שלי לנצח את עצמי ולממש את השאיפה.

סיכום והמלצות
תם ולא נשלם המסע. כעת צריך לסמן תמרורים חדשים במפת הדרכים כחלק מהיכולת לשמר את פירות המסע הנוכחי. בעבר האפשרות לאיש ברזל גרמה לי צמרמורת.

המרתון הראשון שלי הפך כבר בתחילתו לפרויקט מתוכנן עם אבני דרך. פרויקט זה לווה על ידי מספר אנשים אשר תרמו ליכולת שלי להצליח:
צוות האימון – רן אשר האמין ותמך לכל אורך הדרך, גם כאשר פערי הציפיות בעיקר ביחס למשקל היו גבוהים למדי, וניר אשר תמך וטרח לאורך השנים להכין את תוכניות האימון, הגם שלא תמיד הקפדתי על ביצועם אם בחסר ואם ביתר.
שומרי המשקל – אירית אשר חוותה עמי את התקופות הפסיביות כמו גם את היכולת הנוכחית שלי להשיג תוצאות חיוביות ועינת אשר היתה שותפה אף היא בתהליך.
לקבוצה– ובראשם לדליה שלקחה אותי למקומות אחרים וקרבה אותי ליכולת להיות "מטרץ", לרוני ארבל שהייתה שותפה לריצות השטח ולתמי שפשוט אהבה. וכמובן ליתר החברים אשר פירגנו יום יום ושעה שעה וגרמו לי להרגיש שייך למותג מנצח, המוביל כל אחד בדרכו ובזמנו לעבר אתגרים חדשים כאילו על פי תכנון מוקדם ותוואי מוגדר.
לחברים ולמשפחה– שהיו איתי והאמינו בי יותר משאני האמנתי בעצמי.
ואחרון לליאור זך מאור, עמו ישבתי בסמוך לסיום הפרויקט וממנו זכיתי לכלים הדרושים להשלמת מסגרת ההכנה שלי למסע.
תודה מיוחדת לרוני ארבל שהאירה ועזרה בכתיבת הרשמים.

אלכס וייסמן, אנדיור, נובמבר 2009