| "Remember," said the father, "never to fly very low or very high, for the fogs about the earth would weigh you down, but the blaze of the sun will surely melt your feathers apart if you go too near." (The story of Icarus and Daedalus) נראה שבחיים אנחנו משתדלים לפתור משברים, לנהל אותם, להתנהג באופן מחושב ואם אפשר – להימנע מהמשבר ולסובב את ההגה רגע לפני שנופלים לתהום. בספורט ההתנהלות שלי הפוכה, שהרי עוד לפני שמשבר טבעי מציג את עצמו, אני מייצרת אחד "ליתר ביטחון" כדי שיהיה לי מה לפתור. חלק מהעניין נובע מאמונה (תפלה) שלכל אחד מכסה של טעויות טפשיות שהוא יכול לעשות: לפתוח מהר מדי, לפספס ג'ל, לזלזל במלחים, לאחר לפגישה, להיכשל. אני משתדלת לשלם את תרומתי לסטטיסטיקה בסביבה סטרילית, מתוך הנחה שאם אחסל את המכסה שלי באימונים או במצבים בהם אין זה באמת משנה, כשאגיע לדברים החשובים – אהיה מכוסה. מתוך אמונה (תפלה) זו, כאשר גוון קרא לי להצטרף לריצת הטרום שהוציא ביחד עם רן, בטענה שהיא "עממית" מהרכיבה, הסכמתי ברצון. הרי אני יכולה לסבול כשעתיים, סבל שיוביל אותי לקצה גבול היכולת, ומשם והלאה אוכל לקיים מחנה כהלכתו. "כהלכתו" הכוונה על ריק. כי הרי זוהי מטרת אימון הטרום – ליישר קו. דהיינו, לוודא שאם מישהו בטעות הגיע מאושש ומלא אנרגיה, הרי שאימון הטרום ירוקן לו את המצברים. כידוע מחנה האימונים נועד להעמיק את נפח הבור המנטאלי, וכמו בכל עבודת בינוי בסיכון גבוה, ראשית יש לפנות את המבנה. שלוש שעות ומחצה מתחילת הריצה חזרנו לרכבים. עם ההגעה למלון דרך מסך של ערפל הבנתי שאכן הגעתי לקצה, שכן העתודאי הג'ינג'י נראה במעט מבוהל, ושותפתי לחדר שאלה בעדינות אם אני מסוממת. "לא לא, פשוט הריצה התארכה מעבר לרגיל, שום דבר, זה בסדר, ככה זה צריך להיות במחנה" עניתי בנונשלנטיות ועליתי על האופניים תוהה מה תוליד רכיבה. "טוב מאוד, טוב מאוד" חשבתי לעצמי, כאשר כל סיבוב פדל הכאיב לי בצלעות, וכל פס האטה בדרך גרם לי להוריד להילוך ראשון. היום השני הוקדש כולו לשימור העייפות, כאשר הגראנד פינאלה היה רכיבת השחרור השטוחה של ה(א)יום השלישי. רן כנראה הבריז מלימודי שפת סימנים בגן, אחרת לא ברור לי איך יכול להיות שהפה אמר "אין עליות" אבל הידיים ציירו גלים-גלים. הוא מלמל איזו התנצלות שיש לו איזה עניין לא פתור אם איזו עלייה שנראית כמו הצלקת של הארי פוטר וזמן מה לאחר מכן מצאתי את עצמי חצי מעולפת על האופניים, אחרי ש"התייחסתי לעלייה כמו למשחק", תוהה מה זה העונש הקולקטיבי הזה, שבו לאחד יש שריטה (בצורת ברק) וכולנו צריכים לשלם עליה. לאורך המחנה הדהד לי משפטו של גוון מלפני מספר שנים "את צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם כל מה שיקרה בדרכך". לאחר מספיק שנים באנדיור כבר למדתי שכל תכנית היא פיקציה גמורה שממנה יש אך ורק שינויים, וכי העובדה שכל אימון התארך מעבר למצופה ו/ או היה קשה ממה שנאמר, אלו אינם באגים אלא פיצ'רים. דבר קטן נוסף: בראשית המחנה כשהתקרבנו לצומת כברי, רגע לפני שאספקת החמצן למוח שלי נותקה, צלצל איזה פעמון. הקיבוץ היה מוכר לי אך לא הבנתי מאיפה. כנראה שהחמצן מתחיל לחזור כי עכשיו אני נזכרת: ממקימי קיבוץ כברי היה אורי ריזמן, צייר ישראלי מקבוצת "אקלים" אשר הרבה לצייר את הנוף הקיבוצי. לפני כמה שנים נערכה תערוכת רטרוספקטיבה שלו במוזיאון תל אביב, וסביב הסטודיו שבו עבד בקיבוץ הוקם "מרכז גוטסמן לתחריט". והרי יעד שווה-ריצה, למחנה הבא…
רוני ארבל, אנדיור. |
Leave A Comment