| ימים ספורים לפני משחה נדב התקשר אלי ליאור זך מאור. לאור היכרותי רבת השנים עם האסי, ולנוכח העובדה שהוא טרם פגש בקסם, הוא ביקש לדעת על המשחה, על תוואי הנחל ועוד שאלות ממוקדות ומפוקסות מטרה. בסוף השיחה הוא סיפר לי שמשחה נדב הוא בכלל אימון – ניסוי של מאומנת שלו, מור שלזינגר, אותה ראיתי מהצד מסיימת את ישראמן בינואר, אך מעולם לא החלפתי איתה מילה. הוא הוסיף וסיפר שמור רוצה לחצות את הכנרת לאורכה, נקב במרחק הבלתי נתפס, וסיים את השיחה בנימוס.
ירדתי לחדר העבודה של גדי, התיישבתי מולו, חייכתי, וסיפרתי לו על שיחת הטלפון עם ליאור. הוא חייך בחזרה ואמר "אז אני מבין שבעוד חודשיים אנחנו שוחים בכנרת?". "לא אמרתי את זה". אבל לשנינו היה ברור שאנחנו שם. לגדי עוד היו מספר נקודות לא מובנות שביקש שאשאל את גדי כץ, ואני, שלפני תשע עשרה שנים שאלתי אותו בערך באותה נימה אם הוא רוצה להתחתן איתי, ידעתי שהוא איתי גם בלא נודע הזה. אגב, לפני כשבוע היתה ידיעה בעיתון שאל גור ואשתו מזה מאה שנים, טיפאני, נפרדו. לא שזה מאד העציב אותי או חלילה שימח אותי, אבל בהמשך הכתבה דווח על מחקר שבדק מה משאיר זוגות שנשואים הרבה זמן גם מאושרים ואוהבים. תוצאת המחקר (זה בטח היה סיינטיפיק האוס אנד גרדן, אבל מה זה חשוב) היתה שזוגות "ותיקים" זקוקים לאתגרים משותפים ומתחדשים. המחקר היוקרתי לא עסק בספורט אתגרי, דווקא במשחקי מחשב לזוגות, אבל הרעיון מובן. למחרת בבוקר התקשרתי למאמנת שלי, טלי פינק, שגם הפעם לא נבהלה מהאתגר שהצבתי בפני שתינו. לא רק שלא נבהלה, אף הגדילה והתלהבה הרבה יותר מכל רעיון עבר אחר שלי. הדבר היחיד שהטריד אותה היה שיש לנו רק חודשיים להתאמן, שאני שוחה כרגע רק שעה וחצי בשבוע, ושבכלל ימים ספורים קודם התקשרתי להגיד לה שנרשמתי למרתון ניו יורק. היא אמרה שהיא חוששת מפציעה עקב העלאת עומס קיצונית, שאצטרך לשחות המון, הרבה פעמים, הרבה קילומטרים. אבל אני – ראס ביל דיד. כמו תמיד, לא מקשיבה לחלקים האלה בשיחות. כתבתי פעם איפשהו שאבא שלי, שיזכה לשנים ארוכות, מקפיד לראות רק את חצי הכוס הריקה, לפעמים נדמה שאפילו הרבה יותר גרוע מזה, שמבחינתו כל הכוסות בעולם כבר נשברו מזמן, ואני – אוסף כוסות שלמות ומלאות בכל טוב מסתובב איתי בעולם. סיכמנו שהיא תתקשר למור, תשאל אותה איך נראית תכנית האימונים שלה, אני אתקשר למר כץ לברר פרטים נוספים, ושמשחה נדב יהיה נקודת החלטה סופית. בערב, באימון שחייה שכונתי עם הילה מימון, אמרתי לה בשקט שאני חושבת לחצות את הכנרת בשחייה. שלא כמנהגה העדין והעניו, אני זוכרת גון מאד נחרץ בקולה שאמר שהיא ממש לא חושבת שזה נכון לעשות כזה משחה ושיש סיכון שלא אצליח להיכנס למים אחרי זה. בתוך הראש שלי המשפטים הורחבו ותוסרטו. ראיתי איך אני חוזרת הביתה מהמשחה, מוציאה מהאוטו את תיק השחייה האדום, מניחה אותו על כיסא ליד פח האשפה הגדול ומוציאה ממנו את כל המשקפות, אטמים, שעונים, טמפו טריינר, כפות-פולי-סנפירים, אוזניות, בגדי ים וכובעי ים שרכשתי בכל חנות ספורט פריפריאלית שעברתי דרכה, קורעת בהם, בכולם, קרע גדול, סוגרת בשקית אשפה 90/76 שחורה, מחכה לאוטו זבל שיקח לחירייה ורק אז יושבת רגועה. אין סימן וזכר לשחייה בבית הזה. לפחות בכל הקשור אלי. אבל גם המילים של הילה לא הצליחו לפגוע בנחישות הפזיזה שלי. שחיין–על ששלחתי לו לינק של המשחה אמר לי שזה שקול לאולטרה מרתון ושהוא לא בעניין. עכשיו כבר החלטתי שזה פשוט לא לשחייני ספרינט, לא לתחרותיים–הישגיים. וכמו שכתבו לפניי ויכתבו אחרי, הבנתי לאחרונה שאפשר ואפילו רצוי מאד להנות מספורט, ושיש עוד רבים כמוני שלא מוכרחים לסבול הן באימונים ובטח ובטח באירוע–משחה–תחרות–מרוץ. אני כבר ילדה גדולה. אין לי צורך להוכיח, לשפר תוצאה, לשבור שיא אישי. רק רוצה להנות ולבלות ולהמשיך כך עד שיבואו לקחת אותי. גדי כץ סיפר לי שמור בעצם אחראית על פתיחת "הקבוצה האיטית" של המשחה, ושהיא מתכוונת לשחות אותו בעשרים וארבע דקות לק"מ. כיוונתי את הטמפו טריינר, הלכתי לבריכה, ראיתי שאין לי כל בעייה לשחות בקצב הזה, וחזרתי הביתה שמחה וטובת לב. התחלתי לשחות במודעות שמעולם לא היתה לי. לאורך ארבע השנים האחרונות זכיתי ללמוד ממיטב מורי השחייה, החל בניר יגודה שלימד אותי לשחות, דרך רן שילון שהעיר, תיקן ושיפר, איתן אורבך, טלי והילה מימון. כל אימון בריכה ניסיתי כל שיכולתי לזכור מכל ההערות שקיבלתי, לעבד אותן בראש וליישם אותן בגוף. חלק הצלחתי, חלק לא. השחייה בים החלה לקבל אופי התמכרותי. פתאום היתה כל שעה מהיום מתאימה "לקפוץ" לים. באוטו יש תמיד משקפת, כובע ים ושניים–שלושה ג'לים. טלי התעקשה, בצדק, גם על אימונים מנטליים. אימון בוקר, אימון צהריים ואימון ערב. היא ביקשה שלא אנוח בין האימונים, הסבירה שצריכה לצאת מהבית דווקא כשלא בא לי, כשעייפה. אני חושבת שמעטים מאד היו האימונים שלא עשיתי. לא רק שידעתי שמפאת הזמן הקצוב שיש לנו עד המשחה שומה עלי לעשות מה שאומרים לי, הגדלתי עשות ונהנתי מהאימונים האלה, רחמנא ליצלן. זכיתי לשחות לא מעט קילומטרים עם מור ועם סוזי, חוויות בלתי נשכחות. אחרי אחת השחיות המשותפות עם מור אמרתי שלמען השג את התחושה שאני שרויה בה, אנשים משלמים הרבה כסף לפסיכולוגים, כדורים, סדנאות ושאר פרפראות. ואז הגיעו החוטיות הנודדות לחוף הצוק, אותן חיות שרן מתעקש לסרב להכיר בקיומן הצורב. למזלי, הן הגיעו רק בשבוע שעבר. לרוע מזלי, היה לי מפגש חזיתי עם אחת מהן, שהשאיר בגוף שלי חותם מרשים. גם את המשחה ע"ש עזרא עשיתי בבריכת גורדון. גדי הלך לכיוון אחר, והקפיד על שמירת שבת כהלכתה. רוצה לומר: הקפיד להתאמן רק בסופי שבוע. (גילוי נאות: אי אפשר להתאמן לדבר כזה בדבקות ובנחישות כשאתה עובד לפחות ארבע עשרה שעות ביום, נאלץ לנסוע לחו"ל לפעמים, לא יכול לגנוב תנומת צהריים קטנה וכו'). האמת, לרגע לא פחדתי שהוא לא יעמוד במשימה. הוא שוחה מדהים, יש לו כושר אירובי וכושר סבולת מעוררי קנאה, וראש של ברזל גם בלי קעקוע ברגל. אבל שאלות וספקות ליוו אותו עד למשחה הסימולציה בים החשוך.
התמונה באדיבות אורי גרוס חודשיים חלפו, ושלשום בלילה, ענודי סטיקלייטים, כשסירת מנוע זוהרת ומאובזרת מלווה אותנו, ושלושה קייאקים "רועים" אותנו מכל כיוון, נכנסנו לחוף הדרומי של הכנרת. ממש מול הדגניות. קשה לתאר את העוצמה שיש לשחייה לילית מסוג שכזה. ואין לזה כל קשר לשחיות הליליות שרובנו זוכרים מהילדות נעורים, בעלות הטעם המתוק להפליא של גניבה, של איסור, משהו אפילו קצת אירוטי הייתי מעיזה ואומרת בנוסטלגיה הסכרינית שלי. ארבע שעות של שחייה אחרת, העיניים מחפשות כל הזמן את הרגליים הזוהרות של אלו ששוחים לפניי. מדי פעם פוגשת בקייאק שמחזיר אותי לקבוצה אחרי שסטיתי ממנה. למרות שהשעות טסו באופן מפתיע, חיכיתי שיעלה האור. הרגשתי שאני לא שוחה רגוע, שהראש שלי הרבה יותר מדי מביט קדימה. ואז הגיע האור, כדברי רחל המשוררת – שם הרי גולן, הושט היד וגע בם. איזה לגעת בהם. עין גב נראתה כל כך רחוקה, התברר שטבריה היא העיר הארוכה ביותר בעולם. בכל פעם שעוצרים, היא מימין. חומה ומגדל מודל 2010. אתה עוצם עיניים ועוד בניין עומד וקם.
התמונה באדיבות אורי גרוס ראיתי שבפורום של אנדיור שאל מישהו "איך שוחים 21 ק"מ". אני רוצה להרחיב קצת את תשובתו של רן.
התמונה באדיבות אורי גרוס כל חמישים דקות, שעברו מהר מאד, התפקדנו (כן, היו לנו מספרי ברזל), וכמו סרדינים מאולפים, נהרנו לסירת המנוע, שם חיכה לנו צוות בניצוחה של ליסה, ילידת לוס אנג'לס (סתם, אין לי מושג מאיפה היא הגיעה אלינו, רק שנדמה לי שמלאכיות אמורות להגיע משם) שדאג להגיש לנו באהבה וביעילות ג'לים ומשקאות איזוטוניים שנמזגו לבקבוקי מים קטנים והוכנו בין הפסקה להפסקה. בר אקטיבי של ממש. צוות הבר המשייט התייעל והשתפר כל הזמן (טוב, היו לו יותר מעשר שעות), הגיש ג'לים פתוחים, נענה לגחמותינו, ועשה את עבודתו בצורה מושלמת. ליאור דאג שההפסקות היזומות לא תארכנה יתר על המידה. לנו הן תמיד נדמו קצרות. אבל ככה זה עם ילדים והפסקות. כולנו עלצנו למשמע הצלצול הגואל אך אפאחד לא התלונן כשהתבקשנו לחזור לשחות. תודו שזה לא ענין פעוט. אני לא ממש יודעת מה עבר בראשים הממושקפים, אבל התחושה היתה שאפאחד לא מקלל את הרגע שבו הוא נולד או לחלופין את הרגע בו אישר באופן סופי את השתתפותו במשחה. דבר נוסף שבמשך כל האימונים חשבתי עליו הוא שאם כל התנאים הבסיסיים שלי מתקיימים, אני שוחה לנצח. הכוונה היא למשקפת מעולה, שמים לא חודרים בעדה אך היא איננה לוחצת על ארובות העין בצורה אגרסיבית, כובע ים שלא מושך בשערות העורף ולא לוחץ על הגולגולת, בגד ים נוח, בלי רוכסנים, בלי פתקית, הרבה וזלין בצוואר ובבית השחי, הקפדה על שתייה וקלוריות, ים פלטה, אפס מדוזות. כל התנאים כולם היו שם שלשום. נוסיף לזה ארגון מתוקתק, צוות עובדים ומתנדבים מצטיין, מפקד קשוב ואסרטיבי, וחבורת שחיינים שבנוסף לשרירי הכתפיים הגדילה גם את שרירי החמלה והחסד וויתרה בקלות על מסת שרירי האגו. כשהתקרבנו לחוף שידע לתעתע בנו ולהתחפש לקרוב-רחוק במשך לא מעט זמן, ליאור אסף את כולנו, העמיד את הבנות בשורה הראשונה, וביקש שנעלה ראשונות לחוף. רק בדרך הביתה אמרו לי שהיינו הנשים הראשונות שחצו את הכנרת לאורכה, מה שישר גרם לסטטוס בפייסבוק של יואבי להשתנות. לפעמים אין ברירה וצריך להודות שהורים זה לא רק פדיחות טילים. מוני פלר, שלעולם לא נוכל להודות לו כראוי על השאלת ציוד ומתן אינסוף טיפים בכל נושא הקשור לספורט סבולת, אמר לנו שהשחייה בכנרת תעשה לנו מרתון קל, לפחות מבחינה מנטלית. שהרי שלוש ארבע חמש שעות המרתון שוות לאימון שחייה ארוך… זהו. תודה ואהבה לכל מי שהגה, יזם, עזר, סייע, שחה, אימן, העיר, חיבק, האיר, דאג, תמך ועוד פעלים טובים וחיוביים. זר בוגונוויליות לוהט לגדי כץ, טלי פינק, מור שלזינגר, סוזי דבוסקין וענתי חברתי האהובה, האמא השנייה של הילדים שלנו. כד לואיזה ומרווה לגדי שלי, ובקבוק ויטמינצ'יק פטל לשלושת ילדי הפייסבוק האהובים. ורד פלגי מזור |
Leave A Comment