דוכנמנצחיטיס בישראמן ומסע המסתורין הקסום בטיימ-טריאל

אחרי שזכיתי במקום הראשון במיני ספרינט באילת, כפי שתיארתי ב"דוכנמנצחיטיס בטריאתלון אילת" גבר הרעב לנצחון עד שהגיע לרמה כפייתית. יחד עם זאת, הרגשתי שמיציתי את הטריאתלון במתכונתו הנוכחית, ושלא נשאר לי מה להוכיח, אם בכלל. כולם כבר הבינו מה אני שווה, ושאולי כדאי לתת לדור הצעיר להשתפשף ולקבל ניסיון במעמדי פודיום. נראה שאני, באופן אישי, כבר בשל לשלב הבא, תחרות איש הברזל באילת!!!
איזה כיף יהיה להיות איש ברזל, איזה מעמד מחייב. אני יהונתן רימון, עשוי מברזל. וואו. איש ברזל.

ניגשתי לרן שילון וחשפתי בפניו את תוכניתי. משום מה, הוא הגיב בחיוך שלא כל-כך הבנתי את פשרו.
"אתה לא מוכן" הוא קובע חד משמעית. רציתי לקבור את עצמי. הוציא לי את כל הברזל מהמפרשים. הרגשתי שחזרתי לכיתה ו' כאשר קרן סירבה ללכת איתי למסיבה.
"למה? למה אני לא מוכן?" נעלבתי עד עמקי נשמתי. "אתה לא חושב שאני מספיק מוכשר?"
אני פשוט לא מבין את המאמנים האלו. מגיע אליו מתאמן שמשקיע את מיטב כספו (כמעט 120 ₪ לחודש) ונותן את כל נשמתו באימונים (החלטתי להעלות לארבע שעות שבועיות כל שבוע שני), חושף את קרבי נשמתו בהקשר של חלום בלתי ממומש, וכל מה שיש למאמן לומר הוא "אתה לא מוכן".
כאילו הייתי ילד שמבקש להחזיק את הגה המכונית בכניסה לחנייה.

האם הוא חושש שספורטאים רבים יגיעו להישג של איש ברזל כך שלתואר "איש ברזל" תהיה זילות? סביר להניח שהוא מפחד שאשבור את השיא שלו. כן, זהו. זה בטח זה. כמה ילדותי מצידו.
"זה לא שאני חושב שאתה לא מספיק מוכשר" הוא נראה שוקל את דבריו בכובד ראש (האמת היא שבכל פעם שאנחנו מדברים הוא נראה כשוקל את דבריו בכובד ראש. מוזר),
"אני חושב שאתה מאוד , אההה.. אההה.. מוכשר. אתה פשוט.. זה חייב… בוא נאמר את זה ככה, כמה פעמים שחית מעל שלושה ק"מ?"
"רצוף?" אני שואל בניסיון להחביא את מבוכתי.
"אהה, לא בהכרח" רן משיב בחיוך כבוש.
אני מכחכח בגרוני,"אף פעם".
"יפה. כמה פעמים רכבת מעל מאה ק"מ?" הוא ממשיך בשלו.
"רצוף?" אני שואל בקול רועד ומרגיש איך כל בטחוני העצמי מתערער.
"אהה, אתה יודע מה. שיהיה לא רצוף."
"אף פעם". אני משיב.
"יפה. וכמה פעמים רצת חצי מרתון?" לא עניתי, כי פחדתי שאפרוץ בבכי.

הוא השתתק, נראה שהוא ציפה שאסיק מזה משהו. למה הוא עושה את זה? למה הוא נגדי? למה הוא שונא אותי כל-כך?

"אבל ישנם עוד שישה שבועות עד הישראמן ואתה יודע כמה שאני חזק", אני מנסה בכל זאת.
רן שוב נראה כשוקל את דבריו.
"יונתן, שישה שבועות הם כלום. כדי להתחרות באיש ברזל, אדם זקוק לזמן ארוך מאוד, רצוי שנה, על מנת להגיע מוכן ולא להתפרק או חס וחלילה להזיק לעצמו. צריך לעבוד מאוד קשה בשביל זה!!"
"אבל רן, אני בטוח שאני מסוגל לזה".
"אתה לא חושב שאולי כדאי שתנסה קצת אולימפי לפני שאתה קופץ לבריכה של אנשי הברזל?"
נו באמת. איזו הילה כבר יש לאולימפי? כולם עושים את זה. "רן, אני רוצה להיות איש ברזל".
רן נאנח בחוסר סבלנות והפטיר "אתה יודע מה, הצטרף אלינו ביום שישי לרכיבת אימון לישראמן. לא משהו רציני. רק ארבע שעות עם עלייה לנס הרים. נדבר אחרי זה".
מעולה. רוחי שבה אליי בן רגע. אני אראה לו בדיוק מה אני שווה.
לא אלאה אתכם בחוויות מאותה רכיבה. ננסח את זה בסגנון של בעיות תנועה בחטיבת הביניים – לא עברתי את הקילומטרז' שהקבוצה עברה ולא הגעתי בדיוק באותו זמן לנקודת הסיום, שלא לדבר על משקל הגוף שהגיע איתי ללטרון.

יום למחרת הקטסטרופה הקולוסאלית, ישבתי בדירתי ועשיתי חשבון נפש. למה זה קרה לי? למה אני לא מצליח להגיע לרמת הקצב הקבוצתית? הרי אני חזק בדיוק כמו כל האחרים.
החלטתי לחזור לשולחן השרטוטים. מה הופך אדם לטריאתלט טוב? דבר ראשון זה אופי, ואת זה, יש לי. אימי תמיד אמרה שיש לי אופי נהדר, וכל בחורה שיצאתי איתה אמרה שאני בחור מאוד נחמד (בדרך כלל כאשר נפרדנו, אבל זה סיפור אחר). בקיצור, אופי – יש לי. דבר שני הוא כישרון. נו באמת. אני לא הולך אפילו לבזבז על זה שנייה. אני אחד הטריאתלטים הכי כישרוניים שיש, והמקום הראשון באילת מדבר בעד עצמו.
קריטריון אחרון הוא…אימון. זהו, זה חייב להיות זה! האם יכול להיות שפשוט לא אומנתי נכון עד עכשיו?

נזכרתי במה שרן אמר לי – "צריך לעבוד מאוד קשה בשביל זה". אתם קלטתם את זה! אתם קלטתתתתתתם את זה?? איך עבד עלי ואני בטמטומי עוד קניתי את זה. צריך לעבוד קשה. בובל'ה, אם לעבוד קשה, אז בשביל מה אני צריך אותך? הא? תענה לי על זה. יש לי תיאוריה שזה בדיוק ההבדל בין מאמן טוב לכלומניק. מאמן טוב מסוגל להביא את החניכים שלו למצוינות גם מבלי לעבוד קשה.

האם מר מיאג'י ביקש מדניאל לרוסו לעבוד קשה לפני תחרות הקאראטה נגד כל החברה מקוברה קאי ב"קרטה קיד?" גם לו היו רק שישה שבועות להתכונן לתחרות, ובניגוד אלי, הוא לא היה שווה כלום. האם מר מיאג'י אמר שצריך שנה בשביל זה? לא. ולמממההה?? כי הוא היה מאמן טוב. האם כאשר דניאל נפצע לפני הגמר נגד ג'וני לורנס, מר מיאג'י טען שהוא צריך לעבוד קשה? לללאאאאא!! הוא שפשף את ידיו, נגע לו באזור הכואב ובמטה קסם החזיר אותו לכשירות. זה בדיוק מה שאני צריך. מאמן קוסם. לא אחד שאומר לי שצריך לעבוד קשה. חחחההה. מנסה לסחוט ממני כסף, שנה להתאמן לישראמן, בדיחה.

החלטתי לעזוב את אנדיור ולאמן את עצמי. הנחתי את היסודות לתוכנית האימונים:
1) אני מאוד טוב בריצה ולכן אתאמן כמה שיותר קשה במקצה זה – שני אימונים ביום עם זמן מטרה של 2:30.
2) לא רע בשחייה – 4 אימונים שבועיים עם זמן מטרה של 1:15.
3) חלש מאוד ברכיבה ולכן אקנה זוג אופניים ממש טובים כדי להדביק את הפער. כמו שארז לוין פעם אמר "זה הכל האופניים" – זמן מטרה 5:30. זמן מציאותי בהחלט.

בחנתי את המצב והבנתי שאני חייב להצטייד בעזרים מתאימים על מנת להתאמן בצורה ההולמת ביותר את כישרוני, וכך אשתפר בצורה המהירה ביותר. למחרת הייתי בטיים-טריאל.
בכל פעם שאני מבקר בחנות טריאתלון, אני מרגיש כמו עמי ותמי בחנות ממתקים. "מה העניינים, יונתן?" דני שחור רואה אותי.
"בסדר, תודה. דני תקשיב, אני צריך אופני נג"ש לישראמן".
"אופני נג"ש, למה?"
"לא יודע. כולם כל הזמן מדברים על אופניי נג"ש והחלטתי שגם לי צריכים להיות כאלו."
"הבנתי, אבל מה רע בקנונדייל שלך?"
"כלום, חוץ מהעובדה שהם לא ברמה שאני צריך. אני רוצה לרדת מ5:30 שעות בישראמן. אני חייב לקחת פודיום".
"הבנתי. אני מקווה שאתה מבין שאני יכול לתת לך בקלות משהו כזה שיעלה לך הרבה כסף, אבל רק שתדע שאין הרבה יותר טוב ממה שיש לך. נראה לי שפשוט עדיף לך לעבוד קשה ולהתאמן".

זה הקפיץ לי את הפיוזים. הוא כנראה דיבר עם רן והוא הבטיח לו חלק מהתשלום החודשי או משהו אם הוא ישלח אותי חזרה אליו להתאמן ולא ימכור לי אופניים. הוא מנסה להרוויח עלי כמה גרושים. העיקר שמדברים כל הזמן על השירות הטוב של טיים-טריאל. האם פסה היושרה מארצנו? האם הכל חייב להיות קשור לקומבינה כזו או אחרת? מדינת עולם שלישי. פשוט כך.
הקשחתי את פניי. "תעשה מה שאני מבקש, דני"
"אוקיי. איך שאתה רוצה".
דני מוריד לי שלדת אורביאה מהמתלה. "אורביאה אורדו, הכל פה דורה אייס – מעבירים, מעצורים, שרשרת, הינע, קרבון מלא, מזלג מפחמן קרונו ואני אשים לך גם גלגלי זיפ 1080 בחינם. סה"כ 45000 ₪".

נראה לי שכולכם מבינים מה עובר בראשי. "דני תגיד לי, אם קרייג אלכסנדר היה נכנס לך לחנות, גם לו היית מנסה לדחוף את הגרוטאה הזו?"
דני מגרד בראשו. "האמת היא שאלכסנדר…"
"בדיוק, אז אולי תפסיק לבזבז לי את הזמן ותראה לי משהו שאוכל לעבוד איתו."

דני מושך בכתפיו ולוקח אותי לצידה השני של החנות. "קיבלתי את זה רק עכשיו. יחידים בארץ. קנונדייל סופר סלייס היי מוד, פחמן מלא, דורה אייס, הכל. תוכננה בטכנולוגיית "מקזפ" – מקסימום נוחות, אפס חיכוך, ואני גם אתן לך גלגלי זיפ בחינם. סה"כ 95,000 שקל. הובאו לארץ במיוחד בשביל נוחי, אבל אני אתן אותם לך."
"כמה הם שוקלים?" אני מקשה עליו תוך שאני מצמיד את פניי לשלדה כדי להיראות כאילו אני מבין. "אהה זה היופי, הם פותחו מחומר מיוחד בשיתוף עם נאס"א על מנת לחסוך בדלק בטיסות לחלל. זו סגסוגת מיוחדת של יסוד שרק עכשיו מכניסים אותו לטבלה המחזורית של מנדלייב. רק 4.3 קילו. עם האירובאר זה 4.8 קילו."
"חמש מאות גרם לאירובאר" הזדעקתי. "אני רוצה משהו יותר קל מזה."
"לא עדיף לך פשוט קצת להוריד חלק מהבטן?" דני שואל אותי.
"דני, תקשיב לי ותקשיב לי טוב. האופניים האלו זה חתיכת חרא, אתה שומע אותי? אני רוצה שתראה לי משהו שאני יכול להתחרות איתו או שאני כבר מחר אצל ספשלייזד ואולי שם יוכלו לתת לי משהו נורמאלי."

לאורך כל שיחתנו דני לא מפסיק לנסות להניא אותי מלקנות אופניים בתירוצים מטופשים, עד שבסוף נמאס לי ואמרתי לו בתקיפות שאני לא מרוצה מהשירות שלו ושאני רוצה לדבר עם מנהל.
"אהה, אבל אני הבעלים".
"יופי טופי לך, אבל אני רוצה לדבר עם המנהל".
"אהה אוקיי, אבל אני גם המנהל"
"אז אני רוצה לדבר עם עוזר המנהל" ממש צרחתי. "מה זה פה השירות הזה? לא שמעת שהלקוח תמיד צודק?"
דני עוזב, מבולבל ומיוזע כולו ולאחר מספר דקות מגיע ליאור עם חיוך נבוך.
"שמעתי שיש פה בעיה."
"שום בעיה. אני רק רוצה אופניי נג"ש לישראמן".
ליאור בוחן אותי. "יותר טוב מהאורביאה? יש לך מושג כמה כסף זה יעלה לך?"
"תקשיב, ליאור." אני מנסה לשמור על קור רוח. "כסף הוא לא שיקול. אני חייב לעלות על דוכן המנצחים. אתה מבין אותי? אני רוצה להגיע לקונה". ליאור חוכך בדעתו ופונה אלי: "אני חושב שיש לנו עוד משהו בשבילך. תן לי רגע בבקשה" ליאור מבקש מדני וצח לגשת אליו והם מסתודדים תוך כדי שאני קולט רסיסים מדבריהם. "לא. לא. &%^ $%&. בשום פנים ואופן אני לא מראה לו את %יו" דני מרים קצת את קולו. הם ממשיכים בשיחתם הלא ברורה עד שלבסוף דני התרצה. הוא וליאור חוזרים לשרת מספר לקוחות אשר ממתינים ליד הדלפק ולא קיבלו שירות עקב העובדה שכל העובדים התרכזו, כנראה, רק בי.

צח ניגש אלי.
"יונתן, תקשיב. יכול להיות שבכל זאת יש לנו משהו בשבילך. בוא איתי." צח מוליך אותי לאחורי החנות , אבל במקום לרדת לקומה התחתונה כמו שחשבתי, הוא פונה שמאלה ונכנס לשירותים. " "אתה בא או לא?" הוא מפתיע אותי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, או האם הוא ינסה לפגוע בי או משהו כזה. "אתה לא חושב שתוכל להסתדר שם בלעדי, צח?"
"אתה רוצה להתחכם, או שאתה רוצה אופניי נג"ש?" הוא משיב לי בארסיות לא אופיינית לו. הייתי כל-כך המום והאמת היא, שבדרך כלל צח הוא בחור טוב, כך שפשוט….. נכנסתי.

אני עומד מול צח, שנינו מקיפים את האסלה, צמודים זה לזה יותר מכפי שהייתי רוצה, ואני חוכך בדעתי מה הוא הולך לעשות לי ואם כדאי לי לנקוט בצעד מנע ולקפוץ עליו לפני שהוא שולף איזה אקדח או משהו. כנראה שלא הייתי צריך להתלונן על השירות הגרוע. האם הם הולכים לגמור אותי פה במקום כדי שלא אדליף את זה החוצה? "צח תשמע, אני ממש מצטער…"

"שתוק ובוא תעזור לי". אני רואה את צח מתכופף אל האסלה ואני שם לב שלמרות שישנה ידית להורדת המים על הניאגרה, יש גם חוט שנתלה ממנה כמו במנגנונים הישנים. צח מושך בחוט ומנסה לדחוף את האסלה. "תעזור לי לדחוף" הוא מבקש ממני. לפני שהספקתי לומר כריס מקורמק, נפער חור ברצפה, האסלה מוזזת הצידה וגרם מדרגות נגלה לפני. צח קם.
"כבר שכחתי איך בדיוק ללחוץ, עבר כל-כך הרבה זמן מאז שירדתי לפה. בוא איתי". שנינו נדחקים במחילה הקטנטנה שנפערה לתוך גרם מדרגות מסולסל, עד שאחרי כחמישים מדרגות אני עומד בפני מרתף מואר וענק בגודלו עם מספר זוגות אופניים שעומדים על מנשאים, חלקם מפורקים וחלקם שלמים. על הקירות תלויים כל מיני שעונים ומכשירים חשמליים שלא זיהיתי בדיוק, בגדי ריצה, שחייה ורכיבה בתצורות מוזרות. בפינת המרתף עומד אדם קשיש עם שיער לבן, מרכיב משקפי רתך על פניו ומפעיל מה שנראה כאקדח לייזר על איזשהו חפץ שלא זיהיתי.

מה נשמע קיו? צח פונה אל הקשיש. "עשה טובה ותראה ליונתן את האוסטין מרטין." הקשיש מזדקף כמו קפיץ ומפנה אלינו מבט זועף. "מפה, אתה ממשיך לבד" צח פונה לאחור ונעלם כלא היה בגרם המדרגות המסתורי, כאשר לא ברור לי עכשיו איך אני הולך למצוא אותו אם במקרה השאירו אותי פה עם חניבעל לקטר.

קיו מתקרב אלי ונעמד מולי כל-כך צמוד כמו מתאגרף לפני קרב מכריע. אני בקושי נושם.
"מה אתה רוצה?" הוא שואל אותי בקול חרישי. בלי לשים לב, תיארתי לו את חיי. סיפרתי לו על ילדותי, על אהבות נכזבות, על השירות הצבאי, על איך שהטריאתלון שינה אותי ובעיקר על המיצוי העצמי האדיר שאני חש כאשר אני משפיל מתחרים אחרים איטיים יותר. קיו הקשיב לסיפור, מבלי להפריע לי אפילו פעם אחת.
לאחר שסיימתי, הוא הביט בי במבט זגוגי ולחש "מייט, אני לא בטוח שאני יכול לעזור לך אבל אני כן חושב שאני יכול לשפר לך את הביצועים בטריאתלון. מה אתה צריך?"

הסתכלתי סביבי ולא הייתי בטוח כיצד להגיב. "בוא נתחיל בשעון דופק." הוא ניגש לאחד השולחנות ושולף מה שנראה כמו רולקס מזהב. "וולטר פי.פי.קיי, עובד על פרוטוקול שישים גיגה הרץ."
"קיו, אתה לא חושב שכדאי לי לקחת איזה סונטו משוכלל."
קיו נועץ בי מבט זועם. "בוא, עלה בבקשה על ההליכון הזה ונראה מה אתה שווה. קיו מצביע על זוג הליכונים כאשר הוא בעצמו נעמד על אחד ועונד את השעון. טוב, כנראה הוא לא מבין אם יש לו עסק פה. עליתי על ההליכון ושמתי על חמש עשרה קמ"ש בשביל חימום." להפתעתי הרבה אני מגלה שאני מתעייף מהר ואינני מסוגל לעמוד בקצב. הורדתי לעשרה קמ"ש ועדיין הרגשתי שאני עומד להתעלף. מה הולך פה? אני מתעייף בקצב אקספוננציאלי ואני חייב להנמיך מהירות.
"תפסיק את ההליכון." אני צורח לקיו.
"למה שלא שתענוד את הסונטו שלך, אולי הוא יעזור לך לרוץ." קיו עונה לי בשקט מקפיא ויחסית אלי נראה כשועט במהירות של ברדלס. אני מרגיש שראייתי מתערפלת ושנייה לפני שאני מרגיש שאני צונח, ההליכון מופסק וקיו עוזר לי לרדת מההליכון. "מה קרה פה?" אני מנסה להתאפס על עצמי.

"שום דבר מיוחד. העליתי לך את הדופק. הוולטר פי.פי.קיי מעניק לך שליטה בכל דופק עד לרדיוס של עשרה מטרים." אני מביט בקיו בתדהמה. קיו המשיך לעבור איתי פריט, פריט. הוא נתן לי משקפת שחייה אשר פולטות עשן שחור, נעלי רכיבה אשר מסוגלות להתחבר לקליטים של כמה זוגות אופניים במקביל, כובע ריצה מסנוור ועוד. "מה עוד אתה צריך?" הוא שואל אותי בפרצוף רציני. רציתי לשאול אותו עוד מאה שאלות ועל יכולות נוספות שיש לשעון ולכל שאר הפריטים, אבל כל מה ששמעתי את עצמי אומר הוא
"אופניים, אני צריך אופניים."

קיו מרים נייר צלופן מעל חפץ שמתגלה כבהמת מתכת מכוערת במיוחד. "אוסטין מרטין 00001. אני עובד עליהם כבר עשרים וחמש שנה." אני בוהה בפסל הסביבתי דמוי האופניים שעומד מולי. לפחות הוא לא נתן לי אופניים מהמאה השמונה עשרה עם גלגל קדמי ענק ואחורי קטן. קיו התחיל לעבור איתי על איך מתפעלים את האופניים ואת כל המתגים שהיו עליהם. "איך הם ביחס לאורביאה?" תהיתי בקול קצת יותר מידי רם. קיו מסב אלי את פרצופו בחדות ובוהה בי ארוכות. "בוא הנה" הוא מוביל אותי לדלת אחורית אשר בפתחה נפער חניון תת קרקעי ענק. "רואה את העמוד הזה?" קיו מצביע על עמוד אשר נמצא במרחק חמישים מטר מאיתנו. "שים את הקונוס הזה מאחוריו בבקשה." "אני מציית. הנחתי את הקונוס מאחורי העמוד וכעבור חמישה מטרים לערך כאשר התחלתי לחזור לטיים טריאל, ראיתי שקיו והאופניים אינם. לאן הוא נעלם? הסבתי מבטי לאחור וראיתי שהקונוס כבר איננו במקומו. כאשר הסבתי מבטי חזרה לפח הדלת ראיתי את קיו יורד מהאופניים עם הקונוס ונכנס לחנות. רצתי כל עוד נפשי בי אבל הדלת נטרקה בפניי. על כסא האופניים הונח פתק – "בהצלחה במשימה".

ניסיתי להרים אותם והרגשתי כמו צ'רלי צ'פלין ב"דיקטאטור הגדול" כאשר הוא שיחק כדורגל עם הבלון. הם היו קלים כמו נוצה וגמישים כמו ג'לי. התרגשות עברה בגופי. הרגשתי פתאום חזק מאוד. אני הולך לעשות הרבה נזק באיש הברזל וכבר התחלתי לדמיין את גלעד רותם עושה עלי דרפטינג ולא מצליח.

עליתי חזרה בשביל מדרגות לא ברור ומצאתי את עצמי באמצע יד אליהו. הממ, מוזר. באימון של יום שישי הייתי כמו חייה רעה ושרפתי את הכביש. אמנם לא ידעתי לשלוט בדיוק באוסטין מרטין וגם כל החבר'ה בקבוצה מסביבי לא הפסיקו להתרסק מסיבה כלשהי ולעכב את האימון, אבל בסופו של דבר היה אימון מאוד חיובי ומעודד.
אין ספק. אני מוכן לישראמן!!

כאשר הגעתי לאילת והנחתי את כל הציוד בשטח ההחלפה, החלטתי לעשות איזו שחיית שחרור מרעננת לפני היום הגדול. פתאום שמתי מבטי על יפיפייה בלונדינית עם תווי פנים סקנדינביים אשר בדיוק נכנסה לים וסגנון שחייתה האלגנטי דמה לדולפין. היא לבשה חליפת טריאתלון ונראתה כמתאמנת ליום שלמחרת. כאשר יצאה מהים בדרכה למלתחות, החלטתי לגשת אליה ולהציג את עצמי. נכנסתי למלתחות הנשים ושמתי את ידי על כתפה כאשר היא בגבה אלי. היא נבהלה בתחילה ופלטה בקול "הו אר יו?". חייכתי אליה בתחילה לשתי שניות עד שנרגעה והגבתי מבלי למצמץ "רימון… יונתן רימון!!!!"

ד"א,. בסוף לא התחריתי בישראמן כי מעדתי על אחת האבנים ושברתי את הקרסול בירידה לים. הקיו הבן $%^# הזה עם כפכפי הדוקרנים הארורים שלו."

————————————————-

יונתן רימון, אנדיור