29 בינואר, 2010 שעה 13:30 לערך, מסיים בקושי את תחרות חצי איש הברזל באילת וחוצה את קו הסיום, יד ביד עם האחת שכעבור עשרה ימים צעדה איתי, לצידי, אל מתחת לחופה להתחלה של חיים משותפים. זוכר את עצמי מחבק את מיכל, כל השרירים בגופי כואבים וצועק לה באושר "זהו, סיימתי את זה, עכשיו אפשר להתחתן ולטוס לנוח בבולגריה בחופשת הסקי…".

13 פברואר 2010, תוך כדי הגלישה במורד האתר, נופל על הקרח בעודי שומע את המתיחה/קריעה ברצועות הכתף. מבין שנפצעתי ומצליח להגיע עם מיכל לחדר הסקי בכניסה לאתר, מוריד את מעיל הסקי, מניע את הכתף ובשנייה אחת רואה שחור בעיניים…..מרגיש את הכתף יוצאת החוצה ומוצא אותה תלויה לא במקומה…..מבין שאת הסקי סיימתי וכנראה גם חצי איש הברזל בכנרת כבר לא יקרה השנה…..

17 מרץ 2010, יושב בבית אחרי יממה של תורנות מתישה בחברון שלוותה בריחות של גז מדמיע, מהולים בעשן צמיגים בוערים, הדים של פיצוצי רימוני הלם מהרחוב המקביל, בו החברים מפזרים עוד התקהלות של פלסטינים שמתעקשים לשחק איתנו ב"בול פגיעה" עם אבנים…..אכן, חזרתי לשגרה המוכרת של חיי……

כבר חודשים רבים אני מתכנן לכתוב לאתר, לחלוק איתכם, החברים, שאת חלקכם אני מכיר מהאימונים ואת חלקכם מכיר מהכתבות שפרסמתם באתר ובפורום, לחלוק את שעבר עליי בשנתיים האחרונות, שנתיים שללא ספק היו מכוננות בחיי ולכם, אנשי אנדיור חלק גדול בכך…

אני זוכר את החזרה שלי לספורט הסיבולת, בפעם הראשונה מאז גיל 18 ומנסה כעת, כשעומס האימונים ירד עקב הפציעה, לעכל את הדרך הארוכה שכבר מאחוריי ולנסות להבין עוד כמה ארוכה ואין סופית הדרך שטומן בחובו העתיד עבורי.

המפגש הראשון שלי עם קבוצת הריצה של צה"ל, אי שם בווינגייט לפני כשנתיים, הסתכם בכך שהצבתי לעצמי אתגר עצום, קשה, בלתי נתפס כמעט – להצליח ולרוץ שוב 10 ק"מ…לא יותר, אבל לא פחות…פשוט לנסות ולשחזר את ימי טרום הגיוס ולהצליח לרוץ את המרחק של מרוץ רעננה בו השתתפתי אי שם בשנת 1995.
המאמן שרשם אותי לקבוצה, הביט בי במבט עדין ומלמל "אתה תרוץ את זה הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב. עכשיו, דבר איתי על מטרה אמיתית- מרתון או חצי מרתון". את נחרת הבוז שלי, אני מעריך, רובכם שמעתם, עת פיזזתם לכם בין עצי יער בן שמן. אבל לאחר שהבחור הצעיר לא הרפה סיננתי – "יאללה, תרשום חצי מרתון ותעזוב אותי במנוחה".

לא להאמין, אבל הילד צדק. תוך שלושה חודשים הצלחתי לרוץ ב"לילה לבן" ואפילו לרדת את השעה. אז גמלה בליבי ההחלטה, זהו – אני אשתתף בטריאתלון ואגשים חלום ילדות. משם הדרך הייתה מהירה- שיחה עם רן, ציוות לליאור, שאחרי חודש הודיע לי שאני מוכן לספרינט הראשון ואי שם בספטמבר 2008, זה הגיע – טריאתלון ראשון בחוף הכרמל.

אני לא זוכר את התחרות (למעט הגשם שירד עלינו), אבל את תמונת חציית קו הסיום בה אני נשען על הגדר ובוכה כמו תינוק, כנראה שלא אשכח לעולם- ניצחתי, ניצחתי וניצחתי– עברתי את הגירושים, את התקופה הרעה בצבא שבמהלכה חשבתי באופן ממשי על פרישה, את העישון, לחץ הדם הגבוה. פשוט ניצחתי….

בליווי ותמיכה של המאמנים וחלק מהמתאמנים שהפכו לחברים, המשכתי קדימה- תחרויות ריצה של 10 ק"מ, חצי מרתון, אולימפי, עוד אולימפי ועוד אחד, חצי מרתון נוסף והנה הגעתי לפסגה שעד לפני שנה בכלל לא הייתה ברת מחשבה- מרתון ברלין 2009.
התוצאה, אומנם לא משהו, אבל האמת- ההרגשה בלתי ניתנת לתיאור למי שלא חווה. זוכר שבקושי עמדתי על רגליי, רציתי רק לראות את מיכל ולחבקה, מלמלתי לעצמי שצריך לשתות ולאכול כדי לא ליפול ועמוק עמוק בפנים, הסתתר חיוך ענק וקול קטן שאמר "מרתון יקר שלי, עוד נשוב וניפגש….".

המשך הדרך כבר היה ברור- מתחיל להתאמן לחצי איש ברזל אילת ובמקביל מתארגן עם מיכל על החתונה שנקבעה לעשרה ימים לאחר התחרות. אימוני שישי- אימוני שבת, רכיבות ושוב רכיבות ושוב רכיבות. אכן כיף אמיתי ורק מנסה לחשוב מה יותר כיף – להתאמן לחצי איש או למרתון (עוד לא הגעתי לתובנה ממשית בנושא, מלבד העובדה שלשתי התחרויות כואב להתאמן).
חודש לתחרות, הכול מתפקשש, בלאגן בצבא שגורם לי להיות ער "לילות לבנים" רבים מדי, ל"טייל" עם שכפ"צ קרמי וקסדה בכפרים עם שמות מוזרים (מני דווקא טוען שזה סוג של אימוני חיזוק- לא מומלץ!!!) או לחילופין, לשבת באיזה חמ"ל ולנסות להישאר ער. שפעת מעצבנת הורסת לי שבועיים של אימונים ו"סגירות" אחרונות לחתונה….מתייעץ עם מני (ומיכל) ומחליטים יחד שאת התחרות אני עושה בכל מקרה והתוצאה, קצת פחות רלוונטית.

מוזר, אבל כנראה שרק כשנגזר עלינו לנוח מאונס, אפשר להסתכל ברוגע אחורה ולחייך…..שלושה שבועות של "חופשת מחלה" מלווה בשעות של פיזוטרפיה "הפילו אצלי את האסימון", עברתי כברת דרך אמיתית ומשמעותית, מהבחור שרק רצה לרוץ 10 ק"מ ועד היום, שכבר מצהיר ללא פחד שאסיים איש ברזל מתישהו בעתיד (יולי 2011?).

ושאלה לאלו שנשארו איתי עד כאן- אתם יודעים מה הרבה יותר כיף/ מרתק/ מספק?
העובדה שבשנתיים האחרונות הצלחתי לעשות שינוי אמיתי בחיי, שינוי אותו מקווה להמשיך בשנים הקרובות וכמו שאילן פריש אמר לי השבוע (ואושרי בן עמי אומר לי כבר שנתיים) – "יש לנו עוד כל כך הרבה מה לעשות ולאן להגיע בעולם הסיבולת, שזה אף פעם לא ישעמם….".

כמובן שאי אפשר לסיים בלי התודות-
לצוות המאמנים המדהים של אנדיור- רן, גווין (גם על הסבלנות בנושא התזונה), עינב (שהעלה אותי על האופנים בפעם הראשונה), אריאל, שי , צחי וכמובן האחד והיחיד- המני"ק (מני קורן) – האחד ששרד כל כך הרבה קיטורים, ניחוסים ו"מחמאות" עם פרסום כל תוכנית אימונים והצליח לגלות סבלנות לכל ה"התקלות" וה"לילות הלבנים" ,הצליח להתאים את התוכנית לכל מצב, לתת מילה טובה מחד ולרדות ללא רחמים מאידך.
לחברים הרבים – ה"טריו", אושרי בן עמי ("ההשראה"), אמיר ודותן, התאומות, אוסי, תמי ומיכל, רוני ודליה, אילן ועוד רבים וטובים…
ואחרונה חביבה, האחת- אשתי הטריה, מיכל, שסיימה איתי מרתון וחצי איש ברזל בלי להתלונן אפילו פעם אחת על החבר שאינו נמצא בימי שישי ושבת (ובתקווה ש"תאשר" זאת גם לבעל הטרי).

חזרתי לשגרה של חיי ועכשיו כל כך מחכה לחזור שוב לשגרת האימונים של השנתיים האחרונות….

ניפגש (בקרוב) על המסלול,

אייל דרור.