חוויותיי ממרתון טבריה

סיפור חוויותי ממרתון טבריה, איננו אחד מסיפורי גבורה של מרתון ראשון, זהו סיפור אישי של התמודדות ולא אטעה אם אקצין ואתאר זאת כהתגוננות וניהול קצב מרתון בתנאים הרחוקים מלהיות אידיאליים.
ימים ספורים לפני המרתון, כאשר התפרסמה תחזית מזג האוויר ליום התחרות, הבנתי שהמרתון שלי לא הולך לכיוון של תוצאה.

מאותו רגע, בכל יום שעבר, הוספתי עוד 1-2 שניות לקצב המרתון המיועד וזאת על מנת להגדיל את טווח הביטחון של סיום המרתון בשליטה (באימונים כיוונתי על קצב של 4 דקות לק"מ ממוצע). בארוחת הפסטה ניגשתי למאמן, זוהר זימרו והצהרתי בפניו שאני הולך על קצב איטי בשל החום הצפוי. הוא כבר ירד לסוף דעתי והורה לי לרוץ עם מתאמן אחר שלו – שלומי (שהכרתי שבוע לפני המרתון) התכנון היה ללכת על זמן מטרה של 2:55.
בוקר המרתון 40 דקות לזינוק, אני יוצא לחימום של 20 דקות. הרגלים מרגישות קצת כבדות, מנסה לשלב כמה מתגברות. אני כבר מתחיל להזיע…
ביריית הזינוק אני עומד ליד יוסי ויורם ממועדון ארוחת הבוקר ונותן להם לרוץ קדימה. אני רואה את קבוצת הקצב ארבע דקות לק"מ, 50 מטר לפניי ושומר מהם מרחק. חמישה ק"מ ראשונים אני רץ עם שלומי ומעט לפני הפייסר של השלוש שעות.
המטרה היתה, פתיחה איטית שתסייע בשמירת הכוח, קצב 4:08- 4:10. בהמשך אני פוגש שוב את יוסי ויורם ומצטרף אליהם עד הק"מ התשיעי. משם והלאה אני רץ לבד עד סוף המרתון.

החלק הראשון, עד אחרי עין גב עבר עלי בתחושה של "טיול" בהילוך שלישי מינוס, נשמרתי לא להגביר את הקצב כדי לא לשלם על כך בסיום. החל מהק"מ ה-25, הורדתי קצב לאזור 4:13 אבל שוב, הקפדתי לשמור על קצב קבוע.
החלק הראשון אמנם הרגיש כמו "טיול" אך אז בא החלק השני, החלק מצומת מעגן והוא כבר הרגיש כמו…. "מי בכלל אישר את הטיול הזה?" ומנקודת ה – 35 זה הפך ל – "מתי זה נגמר?"

החום התיש אותי למרות ההקפדה על שמירת קצב איטי. (באופן יחסי) הגוף עבר למצב של הגנה מבוצרת היטב, שתיתי ושפכתי על עצמי המון מים במהלך כל הריצה. לקחתי מים בכל תחנה והקפדתי לשתות לפחות חצי בקבוק בכל תחנה. (נבצר ממני להבין מדוע אין תחנות שתייה בין ק"מ 27 ל – 32 ובין ה – 32 ל – 37) אנשים טובים נתנו לי מים בנקודות שבהם לא היו תחנות שתייה והצילו אותי מהתייבשות.

את הג'לים חילקתי לפי ק"מ, באופן הבא: 9, 16, 24, 29, 36. מעבר לזה, לא יכולתי להכניס לפה אפילו ג'ל אחד. החל מצומת מעגן התחלתי לעקוף את כל "החללים" שהותיר החום הנורא, שעברו ל"מוד" של ריצה קלה. רן שילון ראה אותי בק"מ ה – 32 והודיע לי שאני נראה מצוין וכדאי שאתחיל להגביר את הקצב. אני מנסה איכשהו להגביר, אבל מבין שזה לא היום שלי…
בסוף, הצלחתי איכשהו להגביר קצת את הקצב, בק"מ ה – 40 ולעקוף עוד כמה רצים לפני ביצוע ספרינט הסיום.
אחרי קו הסיום המשכתי קצת ללכת במתחם המגודר (מחפש את התמונות ומחליף חוויות זוועה עם החבר'ה שהגיעו לפני) כדי להתאושש מהר ולא לגרור את הרגליים בימים הבאים.

כדי לסכם את החוויה אומר כי, ההחלטה לוותר מראש על התוצאה התבררה כהחלטה נבונה. הצלחתי לשרוד את המרתון למרות החום הכבד ואפילו לרדת את מחסום ה – 3 שעות. עברתי בדרך רצים רבים וטובים ממני שלא שרדו את המרתון וחבל…
למזלי, לא נגררתי אחרי קבוצת ה – 4 דקות לק"מ, (למרות שבתחילה זה נראה מאד מפתה) אחרת הייתי עובר את קו הסיום באלונקה או גומר בבית חולים פורייה.
ביום כזה אפשר ורצוי ליישם את המשפט: "אל תהיה צודק, הייה חכם…"
—————————

דורון עומר, אנדיור