למה אני עושה את זה? הרי אף אחד לא הכריח אותי" לעשות "שלשה מרתונים בשנה ?
אז מה בכל זאת ? הרצון להוכיח לעצמי שוב ושוב ושוב שהברזל בא מבפנים,
ושלמרות שנולדתי בלי הנתונים המתאימים,המרתון הוא בעיקרו מנטאלי,כמו גם האימונים המפרכים
שעומדים להגמר עכשיו.לרוץ.אני רצה.אני רצה למרחקים ארוכים.אני מרתוניסטית.
אני????? כן-משהו בגנים שלי כן מתאים לספורט.החלקיק גן הזה שלא משפיע על החלק הפיזי
אלא דווקא על המנטאלי. יודעת שאני יכולה לסמן מטרה להתמקד, לעבוד קשה ,בהתמדה,בנחישות,
בחריקות שיניים,ולהגיע אליה .האתגר,ההגבלות, חופש הפעולה ההולך ומצטמצם ככל ששעת המ' מתקרבת.
החופש הוא בגבולות:
אין יציאות בימי חמישי,אין יציאות בימי שישי,אין חברים באמצע השבוע, אין ספרים במיטה,רק באוטו בפקקים
על טלויזיה בכלל אין מה לדבר.
אין זמן לנשום,אין זמן לחשוב.השכמה, קימה,נס קפה לי ושוקו לקטנה,אימון בוקר,מקלחת ,הקטנה מתלבשת לבד,אחיה כבר מוכן שעתיים, מתעורר כל בוקר בחמש,מתארגן על הקורנפלקס לבד,יורד למרתף מעסיק את עצמו, או שמעיר את הקטנה…
נס קפה, פיטנס ויוגורט בדרך לעבודה.עבודה.צהריים.לא לשכוח מספיק חלבונים-עם הפחמימות אף פעם לא היתה לי בעיה.
נגמר יום העבודה,בדרך בפקקים,מקפידה לדבר עם קבוצת התמיכה שלי, היאוש יותר נוח כשמקטרים לחבר או לחברה,
שנמצא גם באותה סירה.מה עשיתי ,כמה,מה כואב,מתי קמים מחר,מי מגיע לאיצטדיון מחר בבוקר,מי יותר עייף ,מי יותר מסכן.
בית-.נשיקות לקטנה,קצת פינוקי,להתפשט לעבור לבגדי בית,(האשליה שהיום נגמר למרות שאימון הערב עוד לפני)
נס קפה,קשקושים עם הילדים הקטנים,אמבטיה לקטנה,בזמן שהיא באמבטיה,אני מתלבשת לאימון,לא לשבת על המיטה כדי לא להתפתות לנוח.

טלפון לאבי-עדכונים: "מתי את יוצאת לאימון?"-"מתי אתה חוזר?מי עובר בסופר?"
חילופי דברים עם הבן המתבגר:" אמא מתי את חוזרת מהאימון? למה שעה וחצי? חשבתי ששעה …"
" מתי כבר יגמר המרתון הזה הוא שואל?" ,"עוד מעט ,עוד מעט "אני ממלמלת ,תוך כדי התעלמות מוחלטת
מהאמת הכאובה-עכשיו זה הזמן שאסור לספור את השבועות שנותרו,
עכשיו זה הזמן הקשה,שישה שבועות לפני המרתון-זה הזמן שכל מרתוניסט מתעורר ומתחיל להכות על חטאים:
חטא האובססיביות:להצליח להשלים את האימונים למשימה.
חטא ההזנחה: בית ,אהבה,ילדים משפחה חברים.
חטא היוהרה:רק להצליח לגמור את המרתון הזה בלי רגל שבורה.
חטא ההדחקה:אם כתוב באימון:"החלפות- אימון של שעה ארבעים וחמש"-להמשיך להתייחס לזה כאל שעה ארבעים וחמש-למרות שבפועל זה תמיד שעתיים או שעתיים ורבע,
כדי לא להתייאש בהתחלה-כדי שלא אדע עד כמה זה משוגע.
ועוד ועוד ועוד.
ויחד עם זה כל הבונוסים הנלווים:
כמה שאני יותר ממוקדת מטרה, אני מספיקה יותר משימות ביום.
כמה שאני לומדת להפריד בין העיקר לטפל חיי משתבחים.
(אז מה אם קניתי עוד שש סלסלות לכביסה נקייה-שאני אמיין והילדים יוכלו לקפל את שלהם-נוור אנדינינג סטורי ,הכביסה הזו ,והטריקים ,וקיצורי הדרך שלי ,להחזיק בית ומשפחה של שש נפשות שיתפקדו באופן סביר עד לתחרות הבאה,שלי,ואחר כך של האיש.)
יום שני 5 לאפריל-אין ברירה חייבים להתחיל לארוז.
אני דוחה ודוחה אבל מבינה שאין לי ברירה,מה גם שצפוי מזג אוויר קר בין 8-ל12 מעלות.
זה לא משמח אותי בכלל ואני חייבת לבחור את הלבוש בקפידה.
אני לא מספיק ממוקדת.אתמול הייתי אצל רן לשיחת הכנה אחרונה לפני המרתון-
רן משבח אותי על הרצינות, המחויבות המלאה והעמידה בתוכנית האימונים המפרכת.
מזכיר לי איך אמר לי בהתחלה שהוא לא היה לגמרי שלם עם ההחלטה שלי לרוץ שלושה מרתונים בשנה,
ואיך החלטנו לנסות, ותוך כדי התהליך לבדוק מה קורה עם הפציעה והאם ממשיכים או לא.
הוא שוב ושוב אומר לי איך אין דברים כאלה-אנשים מן השורה שעושים את זה .שלושה מרתונים בשנה.
ואני חושבת לעצמי.מעניין.איך באמת זה קרה.. השתגעתי לגמרי? ובירכתי מוחי משתוללת לה המחשבה,
נו כבר !תדבר איתי על הקצב.ואז סוף סוף הוא אומר:" הכי נכון בשבילך יהיה לרוץ בלי שעון"
(מטורף האיש הזה מטורף-א י ך אני אמורה לרוץ בלי שעון?)
" זה לא יוסיף לך כלום-רוצי לפי תחושה-את העשרה קילומטר הראשונים תרוצי בתחושת בלימה כל הזמן.
תבלמי-לא מהר,אחרי עשרה קילומטר תתחילי לעבוד,תנסי לשחזר את הריצה האחרונה והמצוינת שהיתה
לך עם מיקי במרינה.רוצי כך מקילומטר לקילומטר.יהיו משברים,אנחנו לא יודעים אם זה יקרה בק"מ ה15 ה19ה25
ה28 ה30 ה36 ה38 או ה40 את תרוצי מקילומטר לקילומטר כל פעם להגיד לעצמך אני יכולה לעמוד בעוד שש שבע שמונה דקות של אימון-של ריצה
את יודעת לנהל את המשברים האלה-מקילומטר לקילומטר-אם לא היו משברים-לא היה מענין ומאתגר ולא היית בוחרת במרתון
כאהבה הגדולה שלך בספורט הסיבולת."אוי רן -כמה שאתה צודק- תמיד.
יש לי שני תסריטים בראש-רק שניים:-הראשון- אני רצה את ריצת חיי-סובלת ולא מסתכלת על השעון- איפה שהוא ב28 מתחיל המאבק, איפה שהוא ב33 אני מתחילה שוב להתחזק וגומרת את הריצה חזקה, כואבת ,ובתוצאה טובה יותר מאמסטרדם.
התסריט השני קצת פחות מוצלח:-אני רצה חזק מדי בהתחלה ,לא מצליחה לבלום,קר לי נורא,איפה שהוא
ב27 הקרסול מזכיר לי את עצם היותו חלק בלתי נפרד מהמרתון הזה,למרות הטייפינג האגרסיבי,הקרסול
שוב ושוב יוצא מהמקום.אני מתחילה לדדות,בכל פעם שאני מנסה שוב לרוץ,הרגל יוצאת ממקומה,
הקרסול מתנפח,אני גומרת את המרתון בכאבים עזים בהליכה בסביבות שש וחצי שעות.
גם זה יכול לקרות-אבל לפחות אני לא אפול מהאופניים.כי זה לא איש ברזל.מקסימום .מקסימום.
איזה באסה.אבל. עדיין בחיים-לא כמו הבלגי שהתפגר לידי בקילומטר ה19 באמסטרדם.פרופורציות.
מ ק ס י מ ו ם :אכזבה גדולה. לא נורא . לפחות היאוש יותר נוח עם הקרואסונים והקפה הפריזאים.
א ב ל -מה פתאום שזה יקרה?-הכל יהיה בסדר.הכל יהיה בסדר. "אי אפשר לרוץ מרתון בלי להיות
אופטימיים."אני כנראה אופטימית אחרת לא הייתי כאן .
לפעמים טוב להיות ישראלים…מאיה עוזרת לי למצוא דרך קומונת-ישראלים במרתון פריז-שותפים לטיסה לציריך-אריאל ושלומי.
ואם כבר אז כבר-יומיים לפני אני מתקשרת לאריאל ושואלת אם אפשר להצטרף אליהם כבר מכפר סבא.
אריאל בטוב לב האופייני לו כל כך-משיב מיד שאין שום בעיה-ואני מבקשת שרק יבדוק עם שלומי
אם זה בסדר גם מצידו.
"כמובן שאין שום בעיה"-אריאל מוסר בשמו של שלומי.

המסע מתחיל בנסיעה המשותפת לנתב"ג, ואפילו באחת וחצי בלילה יש מחסום משטרתי באיזה כביש
שכוח אל בדרך לשדה-שלומי-נוהג כמו מ ט ו ר ף- וגם ביד אחת-ועולה לי מחשבה בראש
ומיד אני משתפת אותם:" תגידו לי זה לא הזוי-איזה בחורה תקבע עם שני בחורים שהיא לא מכירה
לעלות איתם לרכב באחת בלילה ?"-ובלב אני חושבת-שזה יהיה ממש טפשי להגמר פה
בכביש ,בארץ ,ל פ נ י המרתון בגלל הנהיגה המטורפת וחסרת האחריות של השלומי הזה.
סוף סוף מגיעים לשדה, מיד אחרי ה"צ'ק אין" אריאל מתיישב ופותח שולחן העמסת פחמימות.
"שאריות מהמימונה"-הוא אומר.שאריות?שולחן שלם הוא פתח שם,לי לא היה נעים מהכמה פחמימות
ומנה חמה של פסטה –"על כל צרה שלא תבוא",שהכנסתי למזוודה.הבחור הביא שקית מלאה בלחמים
מיוחדים מהמימונה,סנדוויצ'ים וקופסא שלמה של עוגיות מסוגים שונים.
ניסיתי להגיד בעדינות שאת ההעמסה מתחילים רק שלושה ימים לפני,ואריאל ,ושלומי איתו
העמידו אותי על טעותי שיום חמישי בבוקר זה למעשה מיום רביעי בלילה.
שני החבר'ה שמתאמנים אצל קרני-עשו שלושה ימים מרוכזים של חלבונים בלבד ,והורידו בהם
שלושה קילו,שאחד מהם לדעתי כבר עלה בנתב"ג.יש לציין ששניהם רזים, דקיקים ורצים
במהירויות משוגעות…נו כאלה אתם יודעים שלוש שעות ומטה(מה זה בכלל?-אני רק מתחממת אחרי שעתיים)
לחגיגת ההעמסה מצטרף גם אלי גרין מקומונת "ישראלים במרתון פריז" שהקימו שרון כספי ואריאל,פגישה מקרית שתהפוך לגורלית במרתון שלי….
הטיסה הופכת לטיול שנתי,אנחנו שותים (ומוציאים) בכל הזדמנות אפשרית. הטיסה מהארץ ממריאה
באיחור של 40 דקות ואני מאד שמחה שאני לא לבד ,כי כמו שחשבתי שיהיה-רצנו בשדה בציריך
כמו משוגעים:אימון אינטרוולים-קצת מתגברות–רן–רצית שאוריד את הטיסה מעלי-
הורדתי אותה כבר בשדה…
tami

tami

מגיעים עם הלשון בחוץ לקונקשיין-כדי לגלות שמחכים לעוד כשלושים נוסעים שאיחרו יחד איתנו,…
לא נורא ,מה שמשעשע בכל הסיפור שהניווט שלי בשדה
(סוף סוף! אחרי שלוש פעמים בשדה בציריך בשנה האחרונה) היה מעולה!
ואפילו את הרכבת עם המו והציפורים זכרתי.שלומי ואריאל חשבו שאני קצת משוגעת בהתחלה ,
כשאמרתי להם שתיכף הרכבת תתחיל להשמיע קולות של פרות וציוץ ציפורים….
(במיוחד אחרי שלא ישנתי בכלל בטיסה-הם חשבו שקצת איבדתי קשר עם המציאות
-שמחתי לגלות שלא-)
" פרי"-סוף סוף הגענו אלייך- מפלס ההתרגשות אצל כולנו מתחיל לעלות.
אנחנו מתחילים לחייך כמו שלושה דבילים,ואגב,אריאל באחת השיחות שניהלנו על מילים בינלאומיות מציין שהמילה נון אלף צדיק יוד מם
היא מילה בינלאומית, והוא מוסיף בעניניות שגילה שגם דביל ואידיוט מצטרפים לאותה משפחה….
יוצא לנו להשתמש די הרבה בפועל נ א צ י ם,מסתבר שבכל זאת כל אחד מאיתנו.נושא עמו מטען:דיסק פנימי יהודי -העמוק מכל הגיון.
אנו נפרדים רק אחרי שהמונית מורידה אותי ממש בפתח המלון-וקובעים להפגש יותר מאוחר באקספו.
אני מגיעה לחדר(ׁלפני מאיה שעדיין בטיסה עם גלי שתשתכן רחוב לידנו.)היפיפה והפצפון שמאיה
הזמינה לנו באופן אקראי-והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש:" איזה חדר רומנטי איזה ב ז ב ו ז
לבוא לפה רק למרתון."אני פורקת את המזווודה ,מתקלחת ומתחילה לשתות כשאני מבינה שמצב הנוזלים
בגוף שלי לא משהו. וא ז אני מגלה שנמחק לי כל האם.פי.
אין לי מוסיקה לריצה."לא נורא- דונט פאניק תמי-שעתיים וחצי את יכולה בלי-"
רן וההתעקשות שלו שארוץ ביער בלי מוסיקה….
"ואת השאר תפתרי אחר כך.חוץ מזה יש עוד ה מ ו ן ימים עד המרתון -בדיוק שלושה-ואת בטח
תמצאי איזה פתרון."אבל משהו מתחיל להעיב עלי וההי שהייתי בו כשרק הגעתי לעיר עם שלומי ואריאל
-מתחיל להתפוגג.
מאיה מגיעה אחרי ה מ ו ן זמן אבל, שתי דקות אחרי שהיא מגיעה אנחנו כבר למטה בדרך לפגוש את גלי ושרון-אני אפילו לא זוכרת מה זה היה-אבל לא הלכנו לאקספו כמתוכנן-
ותכננו לפגוש את הבנים מחר.נדמה לי שהפעילות הראשונה שלנו היתה ללכת לבית קפה, אבל אני לא
סגורה לגמרי,אחר כך קפצנו ל"דה קטלון" הפנטזיה הרטובה של כל טריאתלט רוכב או אצן.
שרון שבילתה שם ביום הקודם- קיצרה לנו קצת את התהליך, מכיוון שרכשה כבר אי אלו פריטים, מיד ידענו
מה ואיפה אנחנו רוצות ואיפה למצוא.הסתערנו שם על מחלקת ביגוד הריצה לנשים-לא ממש הפריעה
לי-העובדה שלא היה שם תא הלבשה לנשים, כבר מזמן הבנתישצריך להיות מאד פונקציונאליים
בענינים האלו,וחוץ מזה לא היה לנו הרבה זמן,כי היינו צריכות למהר לארוחת הערב-שנקבעה לשבע.
בכלל-שרון ומאיה לקחו פיקוד בקטע הזה,וגלי ואני עשינו כמצוותם,ארוחת ערב כל יום-ב א ו ת ה
מסעדת פסטה מצוינת,כי כמו שמאיה אומרת:" מצאת מסעדה טובה -לא לעשות עניינים-צריך לאכול וללכת
לישון אחר כך-באנו למרתון-".מאיה מופיעה אצלי בפלאפון תחת השם- מאיה החזקה מאינדיור
כי בפעם הראשונה שכתבתי את שמה זה כל מה שידעתי עליה.
-מה שטוב למאיה החזקה מאינדיור יכול להיות טוב גם בשבילי.מאיה-שרון-גלי ואני-התקלפנו ונחשפנו אחת לשנייה ברמות שקשה לתאר,כל אחת תרמה את הפחדים ואת החוזקות שלה,כל אחת נתנה מעצמה משהו בשביל החבורה
וקיבלה ושאבה כוחות מהאחרת.שרון היתה צריכה קצת זמן איכות עם עצמה,מאיה-שלא איבדה לרגע
את מצב הרוח הטוב למרות הפאניקה שאחזה בה- ככל ששעת המ' התקרבה,גלי- שהתחילה להבין
שא כ ן היא הולכת לרוץ 42 קילומטר רק אחרי שסודר ענין הביטוח הרפואי,ולפתע מצאה את עצמה
שואלת אותנו על תוכנית ריצה,ביגוד . ואני-בלי מוסיקה-ועם שאלה גדולה האם אצליח לרוץ ולגמור את המירוץ למרות הכאבים והפציעה.
אני מודה ש"התחרפנתי" מהשעה המוקדמת ומזה שגמרנו לאכול ארוחת ערב
ועוד היה אור.אבל ,פעם בחיים הרשתי לעצמי להיות מובלת.זה אפילו היה די משעשע בהתחלה,
אבל ,כשמאיה נכנסה למיטה על מנת לישון בתשע בערב-אני חמקתי לי למטה ללובי המלון-לקרוא,לכתוב
ולקשקש קצת עם החברה' הגרמנים שגם כמונו באו לרוץ..בשתים עשרה נכנסתי למיטה ומיד נרדמתי.
אני לא זוכרת מתי זה קרה פעם אחרונה…קמתי בבוקר אחרי ש ב ע שעות שינה רצופות! בידיעה שאם
הצלחתי לישון, ולמרות שיש עוד שני לילות,הולך להיות יופי של מרתון.
קבענו עם שרון וגלי לריצת בוקר. פריז מלאה רצים שבאו כמונו להפעיל קצת את השרירים בקילומטרים
האחרונים של המסלול.מרוב מהירות ,בבוקר שכחתי את הטייפינג, וכבר אחרי חמש דקות הקרסול מזכיר
לי…את עצם היותו, ויש תזכורות לתנועת הפריקה, כשבנחיתה הרגל לא חוזרת למקום. אני מתבאסת
אבל מזכירה לעצמי שזה לא קורה כשאני רצה לאט,וכך אני הופכת את הריצה לריצה קלה מאד ,בלי שום
מאמץ,ואומרת לעצמי-שזו כנראה הריצה שאאמץ לתחילת המרתון,קלה קלה ולא מהירה,לא לקחת שום סיכונים.
רק להיות מסוגלת לגמור את המרתון הזה.גלי ,שרון ומאיה חוזרות לקחת אותי .הן ממשיכות לרוץ קצת.
אני רואה שכבר עברתי את שלושים הדקות שרן כתב לי ,וכמו בכל האימונים בחודשים האחרונים,
האחריות היחידה שאני לוקחת על עצמי היא, לציית למה שכתוב בתוכנית.בדיוק! לא דקה יותר,לא דקה פחות ועוברת להליכה,
" כאילו נו ביג דיל" ,אבל בהחלט כן,לכולנו בתור מתאמנים יש נטיה לעגל פינות,פה להוסיף חמש דקות
שם לגרוע,פה לעבוד על זון ארבע במקום שלוש,לא הפעם! כל מה שכתוב בתוכנית ו-רק מה שכתוב
בתוכנית.לדעת שנתתי הכל תוך כדי התהליך,כדי להגיע למרתון מוכנה לגמרי,הכי מוכנה שאפשר., יחד עם
הידיעה שיש סיכוי שבאמצע התהליך ,האימונים , ואולי גם באמצע המירוץ ,אאלץ לפרוש אם הרגל לא
תאפשר לי.אבל, לפחות לדעת שנתתי הכל.כשחברים שאלו אותי לאיזה זמן אני מתכננת התעצבנתי,
כי לא באמת ידעתי אם אוכל לגמור את המרתון הזה בריצה.אבל ידעתי שאני חייבת לנסות.אמסטרדם
היה נורא.פשוט נורא.הקצב היה מבולבל ,כל הריצה התעסקתי בשאלה אם קר לי או חם לי,הריצה היתה
קשה מהקילומטר הראשון ,והפכה לבלתי אפשרית בקילומטר ה19 כשהבלגי צנח ומת לידי.לא יכולתי
להמשיך לרוץ,לא יכולתי להגיש עזרה,הייתי מאובנת לגמרי,ואז התחיל שם הקטע של נהר האמסטל
החשוף והרוחות הנוראיות שנשבו עלי.מיד כשגמרתי את אמסטרדם,ידעתי שאני חייבת חוויה מתקנת ומהר.
מה שלא לקחתי בחשבון זה את הקרסול שהתנפח לי יום אחרי מרתון אמסטרדם .,ומאז ועד היום
אנחנו עדיין מנסים להבין,מה בדיוק קורה עם הפציעה הזו.בשבועות שבהם הוא כאב יותר מדי, רן שינה את
האימונים,כשמחובתי לדווח אחרי כל אימון אם יש תגובה חריגה,אבל גם ככה רן היה עם היד על הדופק,
כאילו שאני מתאמנת עילית שהולכת לשבור שיא עולם.רק אחר כך הבנתי שזה באמת מה שהיה.
אף פעם לא הבנתי ,בטריאתלונים ובתחרויות שחייה ,איך החזקים יכולים להתחרות תחרות שלמה בזון
ארבע ,ובסוף התחרות לרוץ בזון חמש. פשוט לא הבנתי איך זה קורה.חשבתי שזה קורה בגלל שהם
חזקים.שיש להם יכולות ששמורות רק לספורטאים מצטיינים.
יום שישי עובר ולשבת מתוכננת לנו רביצה בבתי קפה ומסעדות ברובע הלטיני.
בשישי אחר הצהריים אני מדברת עם אריאל ושואלת אם הוא חושב שלמישהו מהישראלים בקומונה יש
לפטופ,מוסיקה.משהו.-במקביל אני מסמסת לכל מי שאפשר ונמצא בפריז ושואלת את אותה שאלה…
אני מבינה שגם אם תמצא לי מוסיקה,לא משנה איזה,אני זקוקה לכבל כדי להתחבר למחשב.
אחרי הסיבוב שלנו באקספו וארוחת פסטה נפלאה שאורגנה שם לכל הרצים,אנו שמות פעמינו למלון
כשבדרך צריך רק "לקפוץ" לפנאק,חנות ענקית שנמצאת פיפס מהמלון שלנו ובה אמור להמצא הכבל הנכסף.,
אני מתוחה ומנסה לארגן לעצמי בראש מחשבות חיוביות,יודעת שאני יכולה לרוץ חמש שעות בלי מוסיקה,
יודעת שאם יתלוו לזה כאבים מהקרסול ,המרתון הזה יהיה סיוט.
שרון לא מבינה מה ה"ביג דיל "ואני קצת מתעצבנת ,ורק אחר הצהריים מוצאת דרך להסביר לה בצורה שהיא
תבין-ושואלת אותה: "מה העזרים שלה לריצה במרתון?"-היא עונה :" הג'לים כמובן","אוקי" אני עונה,"כמה יש לך?
שישה? תחשבי שבמקום שישה את מקבלת רק שניים ועם זה את צריכה לרוץ,
תורידי את כל הג'לים שלי,אני יכולה לרוץ בלעדיהם-יש המון אוכל בתחנות השתייה,אבל ,בלי המוסיקה זה כבר
סיפור אחר."ואז היא קולטת. גלי מרגיעה אותי ומאיה מפמפמת לי לראש כמה אני חזקה, ואם בכל זאת אצטרך
לרוץ בלי מוסיקה אין לה ספק שאצליח.החיפושים אחרי החנות הופכים להיות סיוט. מאיה עייפה והניווט שלה
לא משהו,היא יודעת בדיוק איפה החנות נמצאת, אבל לא מצליחה למצוא.אנחנו הולכות בעיגולים, ובסוף מגלות
שהחנות היתה ממש מתחת לאף שלנו כשרק התחלנו את הסיבוב.בחנות עצמה הצרפתים שולחים אותנו
מאחד לשני כדי למצוא את הכבל,ועד שאנחנו לא גוררות מוכר שיבוא איתנו ,אחרי שהתברברנו שם כבר חצי שעה,
אנחנו לא מוצאות .קנינו, סוף סוף! מאיה קונה עוד מתנה קטנה ואנחנו בדרך למלון ,לנוח קצת לפני ארוחת
הערב.אריאל חוזר ומודיע לי שלאלי גרין-יש לפטופ-ואולי גם מוסיקה.אני מסתערת על הטלפון וקצת מפחידה
את אלי בלהיטות שלי,אנחנו קובעים שנדבר אחרי ארוחת הערב לראות אם אפשר להפגש עוד היום ,ואם לא
מחר בבוקר.אני מתחילה להרגע,ויודעת שאם יש לי מוסיקה הכל יסתדר ,וגם אם הרגל תכאב, אני ארגיש אותה פחות.
ארוחת פסטה במסעדת – אני מזמינה גם כוס יין.שרון ומאיה פורשות, וגלי ואני ממשיכות לנו לאיזה פאב
קטן,מבינות שבשבילנו תשע בערב היא שעה שונה לגמרי,אנחנו יושבות יחד ומקשקשות על ה כ ל
ולפתע אני מבינה שהמרתון הזה בפריז ,זימן לי את אחד האנשים המדהימים ביותר שפגשתי ושאפגוש בחיי
-התחושה משכרת.ולחשוב שבחודשים הקודמים כל מה שהכרתי היה רק את הטוסיק שלה(שכבודו במקומו
מונח )אבל בכל זאת הוא רק חלק קטן, מהאישה המדהימה הזו שנמצאת כאן איתי ,ואנו יושבות ומקשקשות
ומתקלפות כאילו אנחנו מכירות מימים ימימה.
באימוני האינטרוולים בהדר יוסף-היא רצה מהר ואני מאחוריה. תמיד בורחת בסוף האימון,כך שאין לי ממש הזדמנות
וחוץ מלקחת את הטלפון שלה כשמתברר לי שהיא מתכוננת לאותו מרתון,אני לא עושה דבר.

tami1

כשאנו נפרדות לשינה באותו לילה ,אני כבר יודעת שיהיה לי מרתון נפלא וגם הגרלתי חברה מדהימה.
אני מגיעה לחדר ומגלה שמאיה מתהפכת כבר שעות,רמת החרדה שלה עולה ואני מנסה להרגיע אותה.
אני ישנה וכל שעה מתעוררת ובחמש אני מחליטה שזהו זה,מאיה לא ישנה בכלל ,בכלל. אני מתחילה
להסביר לה שהגוף שלה נח ורק הנפש לא, ומבחינה פיזית היא יכולה,והיא רק צריכה לעבוד עכשיו על
הראש,וחוץ מזה יש עוד הלילה שהיא תוכל גם בו לישון,ביג מיסטייק שלי.מאותו רגע מאיה עסוקה בשאלה
האם הלילה היא תצליח לישון או לא.כשאנו פוגשות את גלי לארוחת בוקר (שרון מצטרפת מאוחר יותר)גלי נכנסת למוד המטפלת-
ומבטיחה לנו שבצהריים היא תלמד אותנו טכניקות להרגעה.מאיה נרגעת קצת.אני בעננים,עוד מעט נפגוש
את אלי גרין-ואז תהיה לי מוסיקה -תהיה לי מוסיקה -תהיה לי מוסיקה-ויהיה לי מרתון נ פ לא שאוכל להנות
ממנו ולא לסבול.בדרך אנחנו עוצרות לקפה לפגוש את אריאל ושלומי , ופתאום הכל מתחבר.פוגשות גם את
דינה ושרון,האנרגיות מדהימות, סוף סוף מאיה וגלי רואות שאריאל ושלומי הם אכן שווים ביותר, ולא סתם
לחצתי עליהן כל הזמן שהן חייבות גם לפגוש אותם.כל האווירה הופכת להיות שמחה-פשוט שמחה ועליצות
על זה שאנחנו כאן וכל כך כיף לנו .זה היה קפה מ א ד ארוך ולמרות השמחה, אני מתחילה כבר להיות חסרת סבלנות ומבקשת שנחתוך.
אנו פוגשות את אלי במטרו ,בדרך לסנט מישל ואני בהיי טוטאלי. יורדים מהמטרו ומחפשים בית קפה
להתנחל בו,נוחתים על מקום לא נחמד במיוחד,ואחרי שאנחנו רואים שהיו .אס .בי .מתחבר והמוסיקה אכן
עוברת לאם .פי ,אנחנו מתקפלים ועוברים לשבת במקום אחר.,כדי לגלות שבעצם כבר צהריים….
זה לא יאומן כמה פחמימות העמסנו בימים האלה,אנחנו מרגישות נפוחות,וגלי כל הזמן אומרת שאנחנו אוכלות כמו חזירות.
מאיה ואני מסבירות לה,שאלו הוראות מדויקות של המאמן.זה לא שאנחנו אוכלות הרבה,וגם לא שטויות
אבל יוצא שאיך שנגמרת לה ארוחה אחת מיד מתחילה האחרת-….
אני בודקת איזה מוסיקה יש לאלי-ואני מ ת מ ו ג ג ת לגלות שם את בועז מעודה,אברהם טל שלא ממש
הכרתי,והאחד והיחיד הדוד הטוב,חברי משכבר הימים אהובי האולטימטיבי:ליאונרד כהן!-260 שירים שלו!
זהו! אני כבר יודעת ששום כאב לא יצליח להרוס לי את המרתון הזה, כשאני מצוידת במוסיקה הזו.
כן,אין ספק המרתון הוא בעיקרו מנטאלי,ועכשיו אני יודעת זאת יותר מתמיד.אני מוכנה.לגמרי.עדיין,כבודו
במקומו מונח, מלאת יראה כלפיו ,אבל יודעת שזהו זה,אני את המרתון הזה פיצחתי.
וזה עוד לפני מטר של ריצה.ראש חזק רגליים קלות.אתה צודק ליאור.זה מתחיל בראש.
תוך כדי ארוחת הצהריים והעברת השירים ,גלי מעבירה לנו סשיין מאד מאד מעניין בהתמודדות לקראת
מצבי לחץ וחרדה,אלי שמעיד על עצמו כסקפטי בענינים האלה,מודה בסוף הסשיין שהוא לא תאר לעצמו
שיהיה כל כך מרתק.גלי משלבת את ההרצאה בבדיחות ואנדוקטות מחיי היום יום של כל אחד מאיתנו,
מחיי הספורטאיות שאנחנו,והכל בהיר,מובנה זורם ומרגיע.גלי פסיכולוגית קלינית-עובדה ששכחתי לציין.
אנחנו נפרדות מאלי וקובעות שאחרי שעה נפגש,יש לי רק שעה ואני נכנסת לנף נף ומוצאת שם
שארוול לבן ורפוי של אמצע הקיץ.מתאימה לו עוד שתי חולצות במבצע, וחוזרת למקום המפגש לגלות שגלי
גם הספיקה כבר להצטייד וגם מאיה…
אנחנו קופצות לסטארבקס, מתיישבות עם הקפה וגלי מקיימת את הבטחתה,טכניקות להתרגעות,הקול שלה
מתנגן, חלק מזה כבר מוכר לי,מהר מאד אני נמצאת במקום הבטוח שלי רגועה ,אני שומעת את השירים שאלי ניפק
לי ומתחילה לבכות מהתרגשות,פותחת את העינים ומגלה שגם גלי ומאיה זולגות….זה מדהים
אנחנו חזקות מתמיד.
בלילה שלפני המרתון אני נכנסת למיטה בעשר וחצי, רואה את השעון פעם אחרונה באחת עשרה וחצי,
מתעוררת בארבע כדי לעשות פיפי ומגלה שמאיה במצוקה אמיתית.מכיוון שישנתי ארבע וחצי שעות רצוף
דבר שאף פעם לא קרה לי לפני תחרות ,וגם לא לפני אימוני קבוצה,אני יודעת שמבחינתי-הולך להיות יופי של.
מה שתמיד ביקשתי לעצמי -רק לישון-סוף סוף התגשם.
ומכיוון שכך, אני נרתמת כל כולי להרגיע את מאיה, שלא ישנה בכלל.מסבירה לה ש"איזה כיף הבוקר הגיע ולא צריך יותר
להלחם בשינה-כי אנחנו לא נישן יותר הלילה.ורשמית הבוקר התחיל."אני מכינה לעצמי נס קפה ומאיה משתכנעת ושותה כוס תה.
אנחנו אוכלות עוגיות מקרון משובחות מקשקשות על הא ועל דא. אני רואה שמצב הרוח של מאיה משתפר
אם כי היא עדיין מאד מודאגת. למי שלא יודע ,מאיה רצה לפני כמה חודשים בבודפשט וכשהגיעה לקילומטר
ה28 התעלפה.מאיה הגיעה לפריז,כדי להוריד מעליה את בודפשט,ולמרות שהיא בכושר גופני מצוין והיא
רצה מחוננת,אין לה מושג איך תתמודד עם המרתון מהבחינה המנטאלית.
מיותר לציין שאני מעריצה את מאיה.כל האימונים באיצטדיון-כתוב לה על הפנים: נחישות, כח ,עוצמה מהירות והתמדה.
מאיה לא קטנה ולא גדולה ,אבל, היא בהחלט מסה של שרירים ומתחת לכל זה מסתתרת נפש ענוגה,
טובה וענווה.השילוב הזה בין הכח והשבריריות מרתק אצלה.
עכשיו הגיע תורי,לתת לה כל מה שאני יכולה.להסביר לה שזה שהיא לא ישנה בלילה זה ממש לא משנה,
כי רן הכין אותנו לתחרות של עשר שעות ולא של שלוש.וגם אם היא לא תישן עכשיו שלושה ימים היא עדיין יכולה
בלי שום בעיה לרוץ את המרחק הזה,מקסימום,יהיה לה קצת קשה אז היא תוריד קצב.
tami3   tami

היא לא נמצאת פה בשביל שום מטרה,חוץ מ-לגמור את המרתון הזה.זה ממש לא משנה באיזה זמן.
היא לא חייבת שום דבר לאף אחד.היא חזקה ומהירה, ואת זה היא יודעת וגם כולם.אבל המרתון הזה לא בא
בשביל להשיג שום תוצאה מספרית.המרתון הזה בא כדי להוריד ממנה את בודפשט.מקסימום מאיטים קצת.
"הו ד'ה פאק קארס -את באת לפה בשביל עצמך ולא בשביל אף אחד אחר.
הרי מה יכול לקרות? "אני אומרת לה, "בכל מקרה תגמרי את המרתון הזה, מה זה משנה באיזו תוצאה?
את רצה מהר ומסוגלת לתוצאות מדהימות ,אבל, המרתון הזה הוא לא בשביל זה .המרתון הזה הוא בשבילך."
וזהו. אני רואה ששכנעתי אותה.היא לא רגועה ,אבל ,אני שוב רואה את הנחישות כתובה על הפנים שלה
ואני יודעת שיהיה בסדר.
אני נכנסת להתקלח,מתאפרת מתבשמת מתלבשת ,ועד שאני גומרת הכל מאיה כבר מוכנה. אנחנו יורדות
לארוחת בוקר,מצטלמות,אני עם חולצת השחררו את גלעד שליט ,חזקה מתמיד-עם טייפינג אגרסיבי
ו1200 מיליגרם אדויל ועוד כמות זהה לריצה עצמה.כדורי מלח,ג'לים, כמה ממתקים לשעת צרה,מחלקת גם לגלי.
במרתון ירוץ גם טוני חן ששכל את בנו אורי,בספטמבר שעבר.יחד איתו ירוצו עוד הרבה ישראלים
עם חולצות מיוחדות ובהן התמונה של אורי,כשהם מקדישים את הריצה לזכרו.
זהו,אנחנו כבר בדרך לשאנז אליזה,קר מאד,אני לא מצטערת על ההחלטה שקיבלתי עם רן כבר בארץ-
ארוך!שתי שכבות ברגליים ושכבה וחצי בפלג הגוף העליון, כמובן שיש גם סווטשירט שאותו אזרוק צמוד
לתחילת הריצה.אני מתדרכת את גלי לגבי פיפי:" פשוט לעשות!אל תחשבי מה, מו ,מי אם את צריכה תמצאי לך מקום,באמצע או בצד,ופשוט תעשי,זה יחסוך לך כמה דקות בריצה והרבה לחץ לפני"-עצה שגלי אימצה בחום ….
אני זוכרת כמה אני הייתי עסוקה בשאלת הפיפי -לפני המרתון הראשון ואת ההנחיות של רן:" כשזה יגיע פשוט תעשי,
אין טעם להתעסק בדברים שאין לנו שליטה עליהם."
תור ראשון לשירותים לפני הזינוק,מפקידות את התיקים ונפרדות.
אני נכנסת למקום הזינוק,אלפי אנשים,נחשול ענק המתפתל מהשאנז אליזה ומטה.
כמות האנשים היא בלתי נתפסת,הראשונים מוזנקים,אני מחכה למנגינת "מרכבות האש", כמו שמאיה הבטיחה
אבל הצרפתים שינו ל"טו נייט גונ בי אגוד נייט"טוב ,גם מתאים,והנה אני מתחת לשער, מפעילה את השעון,
מבטיחה לעצמי ל א לספור קילומטרים אבל כן, מדי פעם, להסתכל על הדופק להבטיח לעצמי שאני לא משתוללת.
עשרה קילומטרים ראשונים,אני לא מדליקה את האם. פי . יש לי מטרה אחת עכשיו,ואני מוכרחה להתרכז בה :
לא לרוץ מהר מדי.האמת היא שאני רצה ממש לאט ממש,בשלב מסוים זה מתחיל לעצבן אותי,ואני עושה לעצמי הנחה
ואומרת שאחרי חמישה קילומטר אפעיל את האם. פי. מצליחה לרוץ בלי מוסיקה עד סוף הק"מ השביעי
ואז מתחברת-
"wow- " עכשיו אני מרגישה פרץ אנרגיה-ואומרת לעצמי שאני חייבת להזהר,לא לרוץ מהר.
זה בעצם מה שכל הזמן אני מזכירה לעצמי עד הקילוטר ה 18, ואז אני נזכרת באמסטרדם ובקילומטר ה19.
מורידה את האם. פי. ומתחילה לדבר ולעודד אנשים, רק לא לחשוב שוב על מה שקרה שם.
המון אנשים טופחים לי על השכם, ומסמנים לי וי בגלל חולצת הגלעד שליט.מפתיע.דווקא רובם לא ישראלים.
זה משמח אותי מאד, גלעד נמצא איתי מהמרתון הראשון,באמסטרדם לא לבשתי שום סימן מזהה כי בדיוק
אמרו שעומדים לסגור עסקה וזה יזיק.מאז חלפה כבר כמעט חצי שנה וגלעד עדיין בשבי,אם החולצה הזו
תעלה את המודעות לפחות תרמתי במשהו…
עשרים ואחת,יופי,אפשר להתחיל לעבוד,התכווצות שרירים ראשונה -או התחלה של, ומיד אני דוחפת כדור
מלח.לפעמים קר ולפעמים חם,נאמנה למה שהבטחתי לעצמי עוד בארץ,אני לא מתעסקת בלבוש תוך כדי
הריצה-רק בלרוץ.בזהירות.לא מהר מדי.
כל הדרך מלאה בתזמורות ,להקות רקדנים ולהטוטנים,אני רצה ואיתי עוד אלפי אנשים .אני מהרהרת
כמה מוזרה הריצה הזו,מצד אחד אני יחד עם אלפי אנשים, ומצד שני אני לבד לגמרי לעצמי.
השירים של אברהם טל נפלאים.,ובועז לוקח אותי לריחוף אמיתי.אני רואה את תנועות השפתיים של האנשים:
"אלה תמי, אלה תמי" ומסמנת באגודל או בחיוך ששמעתי,אנשים מתחילים ללכת לידי ,איפה שהוא בעשרים וחמש,
אני לא אוהבת את זה. זה לא טוב לי לראות את זה ,כל פעם שיש מישהו שהולך לידי,אני שמה לו יד על השכם
וקוראת :"-אלה אלה"-ואם הוא לא מבין ,או מבינה אני נותנת יד ואומרת: "לטס גו" ומצרפת אותו לריצה,זה עובד.
קל לי לרוץ כשאני מעודדת אחרים,ואני מבינה שאני חזקה יותר ממה שחשבתי.זה תמיד מפתיע לגלות
כמה כוחות הנפש שלנו הם יותר ממה שחשבנו…
כאב חד באמצע השוק משהו לא מוכר ודי מפחיד,אני דוחפת 800 מיליגרם אדוויל וממשיכה,לא לחשוב!
זה כאב לא מוכר,ולא בקרסול.זה כאב של מישהו אחר, לא שלי.האייפל מופיע פתאום במלוא הדרו,
איזה יופי!אני מלאת אנרגיות ופתאום מתחילה לרוץ מהר,השעון מראה דופק של 185-"תרגעי מיד
תמי .מיד.!יש לך כח לרוץ מהר אבל זה לא הזמן לעשות את זה. תרוצי לאט -אבל תרוצי.אף אחד לא
מבטיח לך שאם תרוצי עכשיו מהר תוכלי לגמור את המרתון הזה.תרגעי עכשיו ומהר."
שלושים-
tami

הצרפתים העמידו עמדת מסאג' ואנשים נעצרים לקבל עיסוי,איך אפשר להמשיך לרוץ אחרי שעוצרים? נפלא מבינתי.
אני מסמסת לרן-:"30 התחיל המרתון"-רן עונה לי:" רק ב 30-?יופי ,קדימה זה כבר כמעט הסוף (עם חיוך-)"
אני חושבת לעצמי-"שנים עשר קילומטר,אימון של יום שישי ביער,רק בלי העליות קטן עלייך,"
יש פה קצת יותר אנשים מהאימון של אינדיור, אבל…הם הולכים-באימון של אינדיור אף אחד לא מעיז ללכת.
זה מקשה עלי לראות אנשים הולכים,
ואז זה מתחיל,הדקירות בקרסול,אני אומרת לעצמי:" זה לא שלי -זה לא קורה -זה כאבים של מישהו אחר"
בעל כורחי אני נזכרת בפעם הראשונה שהקרסול הזה נשבר,בגיל 12-חבורת ילדים
משחקת באולם ההתעמלות בגבעת וושינגטון ,תחרות-כל אחד במה שהוא הכי פחות טוב בו,
אני בסקט אחד-כי בשניים אני מאד מהירה-מירי בסקייט בורד שקיבלנו והיא עדיין לא שולטת בו ,ונעם בשני
סקטים כי הוא מאד איטי בשניים."-אחת ,שתיים שלוש תחרות"-אני ומירי מגיעות יחד כשנעם אחרינו,אבל אני
מצליחה לסובב את הרגל ונוחתת גרוע,אני לא מצליחה לקום בשום אופן.חבורת ילדים מתקבצת סביבי
וכולם אומרים :" נו די כבר מספיק עם ההצגות"-אני מסתכלת על מירי ואומרת לה:"אין,אני לא יכולה לקום."
"טוב "היא אומרת לי בתושייה "אני הולכת להביא עגלת ילדים לסחוב אותך,נעם תשמור עליה שהיא לא תזוז
בנתיים".מירי רצה. הבית שלנו רחוק כקילומטר מאולם ההתעמלות. מירי רצה מהר.אחרי כמה דקות היא חוזרת
עם עגלת תינוק,לא היה אף מבוגר בבית ולא שכנים,היא מרימה אותי, וחצי מושיבה אותי על העגלה.
וככה ,יחד עם נעם הם סוחבים אותי הביתה, כשכל שאר הילדים צוחקים ,"תינוקת מגודלת"-ומירי אומרת לי
לא להקשיב להם.אנחנו מגיעות סוף סוף הביתה ,ההורים מגיעים אחרי הרבה זמן.בזמן הזה היא שמה עלי קרח.
הקרסול שלי שחור, כואב לי מאד ואני בוכה.זה נגמר בניתוח ובידיעה שלי ,שאיזה מזל שאחותי הגדולה
היתה שם בשביל לשמור עלי.יש לי צלקת מאד מכוערת ברגל ימין,ומקום חם בלב לאחותי הגדולה.
אני בוכה.אני לא יודעת מה יותר כואב ,הרגל, או זה שהיא לא תחזור אף פעם .,ופתאום עכשיו כמעט עשר שנים
אחרי ,אני מבינה שזה סגור וגמור.היא לא תחזור יותר.היתה לי אחות טובה ,אמיצה וחזקה קיבלתי ממנה
המון-אבל היא לא חוזרת יותר.
הכאב בלתי נסבל, אני מרגישה גם התכווצויות בידים ודוחפת שני כדורי מלח ועוד 400 מילגרם אדוויל, מזכירה לעצמי לשתות הרבה
ובכל הזדמנות.
שלושים ושלוש:
"לפעמים מביא הרוח ריח טוב מוכר-
לאור כוכב, אתה עכשיו איתי כאילו אמיתי,
נפשי מייחלה לתפילות הלב ,כמו פעם לאור כוכב.
איתי איתי כאילו אמיתי כמו אז מזמן "
אני מוצפת
והוא ממשיך-בועז מעודה,

"דווקא כשחשוך ,כשהכל הפוך, מוצאים שבילים להתגבר להשתחרר,
כל השאלות מתחילות להפתר,
כשכבר חשבתי רגע לוותר ראיתי את השמש מסנוורת את החוף,
מכל הרע שבעולם שיהיה לי טוב, מכל הרע שבעולם שיהיה לי טוב ,מכל הרע שבעולם שיהיה לי טוב
כל החלונות נפתחים לראות, רוח באה בגגות ומעיפה ככה בתנופה,
את שייבש ולא יחזור, כשכבר חשבתי רגע לעצור,
תמיד זרח עוד בוקר, להפריח ולשמור .
מכל החושך בעולם תמיד יהיה לי אור,
מכל החושך בעולם תמיד יהיה לי אור,מכל החושך בעולם תמיד יהיה לי אור.
כל התחלה נושאת איתה תפילה, תפילה שאשמר
כל נפילה אותי רק מעלה, ואני אגבה יותר ,מכל מה שבוער למטה,
בסוף הרי תמיד רוצים לחזור ה ב י ת ה.
כל מי שעבר בנתיב הצר ,יודע להודות למרחבים הרטובים
לאופק העוטף את השדות ,כשכבר חשבתי שהלב נשבר, חזרו אלי עיניים להאיר במבטם.
מכל הקור שבעולם , שיהיה לי חם , מכל הקור שבעולם שיהיה לי חם.
כל התחלה נושאת איתה תפילה שאשמר,כל נפילה אותי רק מעלה ואני אגבה יותר
מכל מה שבוער למטה ,בסוף הרי תמיד רוצים לחזור,
בסוף הרי תמיד רוצים לחזור הביתה"

אני שרה וכואבת ,משלושים ושלוש עד השלושים ושש ,מחזירה אותו שוב ושוב את השיר הנפלא הזה
של בועז מעודה ,שלא היה מגיע למרתון שלי, לולא נמחקה לי המוסיקה ,ולולא פגשתי את חברי הקומונה
הישראלית, ואת אלי גרין שאני חייבת לו את התרוממות הרוח הזו בענק,
וחושבת עליכם אהובים שלי-אבי, אלון, נגה, לילך מיקי,
מירי ,מיכל ,יהונתן ,יעל עפרה ,יצחק ,אבא ואמא,
רן וכל החברים באינדיור,ליאור,
חברים ישנים וחדשים ,אהבות שהיו ואינם,אהבות -חברויות חדשות שפועמות בי,
כל מה שהביא אותי לכאן להתמודדות הזו-למקום הזה-של הכאב והתום והאהבה-
אני יודעת שהגעתי לשיא-אני שלמה עם כל צעד וצעד כואב ו-זו הדרך שלי שכולכם שותפים
בה -זה המסע שלי אני משלימה אותו-אוהבת, כואבת, עייפה ושמחה.
שלושים ושש-זהו! נגמר! אני רועדת מבפנים,אני גומרת את המרתון הזה-אני שוב מרתוניסטית!
ארבעים-"קדימה תמי-רוצי- אינטרוולים באיצטדיון-כל הכוח שנשאר בך-זה כאן-ועכשיו-לא בא ברור
מה יקרה אחר כך"- אני לא רואה כלום ,שחור בעינים-"לרוץ לרוץ -ארבעים ואחת-דופק 185-קדימה את יכולה יותר מהר
עכשיו תשתמשי במהירויות שלמדת,מותר לך לרוץ באמת ,משוחרר מהלב לגמרי-"
אני מרגישה שאני שוב בסקי בסנט אנטון ,גולשת במורד במהירות, מכוונת את כל הגוף למטרה אחת.
אני. הכל ברור.הדרך שעברתי,הדרך שבה צעדתי
והכיוון שאמשיך בו.
נגמר.אני שוב אדם שלם.
אף אחד אינו מחכה בקו הסיום אי אפשר לחכות בפנים.
אני מסמסת לאבי ורן את התוצאה.ואז אני קורסת. לא מסוגלת לזוז עוד מטר.
רן מתקשר, אני בוכה כמו ילדה קטנה ,אושר שמחה התפרקות טוטאלית-אבל לא מסוגלת לזוז.
רן מפציר בי שאוכל,אני מסבירה לו שאני לא מצילחה לזוז ושיזעיק את מאיה וגלי-אני לא מצליחה לסמס.
אבי מתקשר אני מבקשת שיזעיק את מאיה-אין לו את הטלפון -אני לא מסוגלת לסמס-אני רואה את כל
האס. אם. אסים שמחכים לי ואני לא יכולה לענות.נשכבת מתחת לשכמיה בונה לעצמי מין אוהל קטן
כשחולצת הפינשר משמשת לי ככיסוי ראש,אני קפואה קר לי ,אני ממררת בבכי ורועדת מקור.
עובר המון זמן,אני לא מצליחה להכניס יד לכיסים ולאכול את הממתקים שנמצאים שם,אני יודעת שזה קריטי
אבל איו לי שום קורדינציה בידיים,אני פשוט מחכה,המון המון זמן,בסוף אריאל מתקשר ואומר לי שאני חייבת
לעמוד ,כי כשסוף סוף נתנו להם להכנס הם פשוט פיספסו אותי.אריאל מבקש שאתאר לו איפה אני נמצאת,
וטוב שזה היה אריאל שברגישות שלו הבין שאין לי שום דרך להסביר לו ,איפה אני נמצאת .מה גם שהבין
שחוש הכיוון שלי הוא לא משהו גם בימים רגילים.ואז הוא מתחיל לשאול :" הבקבוקים הגדולים של האיזוטוני
אם את עומדת עם הגב לקו הסיום",יופי סוף סוף מישהו שמבין,איך הראש שלי פועל .אני מצליחה למקם את
עצמי,"עברנו אותך, עוד חמש דקות אנחנו אצלך, אבל תעמדי שלא נפספס אותך"ורק אז, משהו כמו חצי שעה
מישהו שואל אותי אם הכל בסדר,אני עונה בצרפתית ש עכ ש י ו כן.נעמדת ואז הם מגיעים אני מתחבקת עם
מאיה וגלי אנחנו בוכות. אריאל ושלומי תומכים בי ואריאל מתעקש לקחת אותי לאוהל העזרה הראשונה
אני מסרבת בתוקף:"טוב-אבל תעשי מה שאני אומר לך"-הוא שולף איזוטוני ואת הממתקים מהכיס שלי.
שובר את השוקולדים לקוביות ועד שאני לא גומרת ה כ ל הוא לא נותן לי לדבר עם אף אחד.
לאט לאט אני שוב מבינה איפה אני נמצאת,נתמכת על ידי גלי מצד אחד ,ואריאל מהצד השני. אנחנו מתחילים
לדדות לכיוון היציאה ,כששלומי ושרון, מורידים ממני את המספר כדי להביא לי את התיק.
הדרך למסעדה אורכת המון ,המון זמן קר -נורא! כשאנחנו מגיעים סוף סוף ומתיישבים אני יורדת להחליף בגדים ו,"הצבע אדום ללחיים חוזר".
מתי שהוא איבדתי את הפלאפון,וזה קצת מעיב על שמחת הנצחון
אין לי תמונות.אני יודעת שעברתי מרתון מדהים חוויה של פעם בחיים
לא פלא שמתמכרים לזה.
אחר כך הכל חגיגה ,אין לי שום כח בגוף ,והכל כואב, עדיין קר לי עוד כמה שעות טובות.
החברים מעלים לי את המצב רוח,שומרים עלי,
וסוף סוף אנחנו מתחילים להתהולל בעיר האורות.
אנחנו הולכים לישון בסביבות שלוש ,אני מתעוררת כבר בשש ,הכל עוד כל כך טרי חזק.
קובעים להפגש ב"פול" לארוחת בוקר,ואז הרעב מתחיל להציק ממש,מאיה ואני חולקות בגט עם קממבר.
מסתבר שזה ממש לא מספיק,יש קרואסון אחר כך לכל אחת מאיתנו. אני רעבה .ממש. אוכלת עוד בגט עם
טונה,ואז לאט לאט הרעב מתחיל להרגע,ומי יושב איתנו בשולחן ההילולה? גוון-שאומר :"-תאכלי תאכלי זה חשוב עכשיו."
גוון-התזונאי שלי-שעזר לי להפטר מכמה וכמה קילוגרמים מיותרים יושב ויחד איתנו אוכל קרואסון שוקולד…

תם ולא נשלם, רן לא מסכים שנדבר על המרתון הבא ….
אבל לי כבר ברור שיהיה עוד אחד ברגע שאוכל…

tami5

תמי נחמיאס- מרתוניסטית.